המרקם העירוני שאפיין את ימי ראשית המדינה היה שונה מאוד מהנהוג בשאר מדינות העולם ורחוק מאוד גם מהמצב בארץ כיום.
ראשי הישוב דאז היו צריכים למצוא מקום מגורים ראוי למאות אלפי עולים חדשים שהגיעו ארצה מארבע כנפות תבל והאסטטיקה או האומנות העירונית ממש לא היו בראש מעייניהם.
בתחילת העשור הקודם החליטו בכמה מהרשויות המקומיות שהמצב חייב להפסק ושגם לתושבי ישראל מותר להנות מערים יפות ומטופחות שיצירות אומנות עירוניות משובצות בהן כמוטיב חוזר לרווחת התושבים.
אמנם עוד קודם לכן היו בודדים ש"הרימו את הכפפה" וניסו לעשות מעשה אולם אילו היו יוזמות מקומיות שנעשו ללא תמיכה מהרשויות ובחלק מהמקרים אף בהיחבא.
אחד האמנים הבולטים ביותר בתחום האומנות האורבנית בארץ הוא הצייר המוכשר רמי מאירי.
לא יהיה זה מוגזם לומר שרמי מאירי הוא מחלוצי האומנות העירונית בישראל.
כבר בתחילת שנות השמונים, בזמן שהיה סטודנט צעיר במכון אבני לאומנות צייר מאירי את ציור הקיר הראשון שלו.
ציור של ילדים, ספק נופשים, ספק מתעמלים שצוייר על שטח גדול במיוחד בכניסה לבריכת גורדון לחוף ימה של תל אביב.
את הציור עשה מאירי ללא תשלום כלשהו מעיריית תל אביב או מכל גוף אחר.
כמו רוב תושבי העיר באותה התקופה גם הוא לא היה מרוצה במיוחד מהזוהמה וההזנחה ששררו בעת ההיא באחד מן החופים היפים בארץ, אולם בניגוד לרוב הדומם הוא החליט לעשות מעשה ולשפר את המצב העגום.
מאז הספיק מאירי לצייר עוד עשרות ציורי קיר בנקודות שונות בארץ, אולם הפעם כאומן שמוזמן על ידי הרשויות השונות לשפר את חזות העיר ולא כאמן אנדרגראונד שמשפר את החזות העירונית באישון לילה.
לזכותם של העיריות בישראל אפשר לומר שנושא האומנות הולך ותופס מקום של כבוד בערים רבות ברחבי הארץ.
היום ניתן לראות כמעט בכל כרך בישראל פסלי רחוב, ריהוט גן ציבורי וכן, גם ציורי קיר גדולים של אמנים מוכרים דוגמת המאירי, ציורים ש"מלבישים את העיר העירומה", כדברו.
קונספט חדש שהולך ותופס מקום של כבוד בשוק האומנות הארצי הן תערוכות רחוב מתחלפות, דוגמת התערוכות השונות שמוצגות כמעט בכל עת בשדרות רוטשילד בתל אביב או את פסטיבל "אבן בגליל", פסטיבל הפיסול שנערך במעלות תרשיחא ותוצריו מוצגים לעין כל ברחובות העיירה הציורית.