הפתיחה ביום חמישי, 3 בדצמבר 2009, נעילה: 27.2.2010

אולם יוסף ורבקה מאירהוף, אולם מרקוס ב' מיזנה, האגף ע"ש גבריאלה ריץ'

אוצרת: אירית הדר

1

מגזרות המתכת של הדמויות, העצים והפרחים – פסליו האחרונים של צדוק בן-דוד, ובעצם פרטיה של קבוצת העבודות המכונסות-מופרדות בשני אולמות תצוגה – הן נוכחויות אנונימיות, מוכללות, נבדלות. אולם זה מאוכלס בדמויות שתוכַן ענפים או עלוות עצים, ובעצים שעלוותם עשוייה מצלליות של דמויות אנוש בפעולה. בחללה האחר של התערוכה – אולם מרקוס מיזנה שבאגף ע"ש גבריאלה ריץ' – נפרשׂ מיצב פיסולי נרחב: מצע חולי שעליו נשתלו, אחד-אחד ובזה אחר זה, עשרים אלף פרחים מזוהים, כשדה שמראהו משתנה עם השתנותה של זווית המבט. הצרנת הטבע לתוך מִתארי הגוף האנושי או לתוך מסגרות מבטו היא המכנה המשותף לפרטיו של המכלול המוצג בתערוכה. דומה שההצרנה היא גם הצופן שבבסיסה של קבוצת העבודות הלכידה שלפנינו – פרק נוסף (שמסקנה בצדו) ברצף עיסוקו המתמשך של בן-דוד ביצירת מקבילות חזותיות לאופנים השונים של תפיסת-הדברים האנושית.

התבוננות ראשונית בפסליו של בן-דוד נסמכת מטבע הדברים על היסטוריה של שיח והגדרות, שכבר קבעו כי הפסל הוא תכלית לעצמו, הפשטה שעשויה להחזיק אמירה על מצב העולם, או על מצב האדם בעולם, או על יחסו של הפסל לסביבתו המיידית או לעולם. תפיסות קדם-מודרניסטיות שהדגישו את גושניותו של הפסל ותפיסות מודרניות ומאוחרות יותר, שהדגישו את מבנהו המורכב כרישום בחלל – אלה גם אלה מרצדות בתודעתנו בראותנו את פסלי האדם והצומח שבתערוכה; והן שתורמות להגדרת המגזרות הללו – שהן משוללות נפח ומאסה ובה-בעת סגורות ותחומות במִתאר רישומי – כפיסול לא-פיסולי. אבל בזוכרנו עבודות קודמות של בן-דוד, שבהן איחז עיניים ועימת את הנראה עם הידוע בהצבת גופים פיזיים-נפחיים שכמו התעלמו מחוקי הכבידה, נוכל להוסיף ולומר שלפנינו פיסול המשמר את זִכרן של הגדרות מוסכמות כדי לייצר התנגחות מסוימת עם עצם תקפותן הגורפת של הגדרות. כלומר, מדובר כאן על שיבוש מסוים של הידוע ליצירת מקבילה שאינה חפה מאירוניה.

מידה של אירוניה גלומה גם בשם התערוכה, "טבע האדם", המהדהד את ההיבריס הגלום בהבטחת אמת גדולה ותקפה או בכמיהה החוזרת ונשנית לחלום האחדות הנכזב. בן-דוד מפנה את תשומת הלב להקְטנה הסלחנית הנלווית לשימוש האנגלי במונח, הקְטנה שיש בה כדי להערות מידה של יחסיות במוחלטות הנחרצת הטבועה ב"טבע האדם", כמבע הגזור משיחו הטיפוסי של הידע האנושי.

בראשית שנות ה-90, כשהחל להתמקד בדימויים שהִנביעה המחשבה הרציונלית ובתוחלת של אופני ההתבוננות המדעית ואמצעי הידע שפיתחה, קרא בן-דוד לתוך עבודתו רישומים אנציקלופדיים שליוו את ראשית המדע המודרני. אלה – מדויקים, מכלילים ואנונימיים – היו לדימויים מן-המוכן ביצירתו. כך החל הרצף הרעיוני והצורני שהבשיל בתערוכה זו. בעבודות שלפנינו, בן-דוד לא מתבונן רק בתוצרים של שיטות הידע שהמציא האדם אלא גם בעולם שמחוצה לו, בטבע עצמו, ולשם כך מביא אל פסליו דימויי טבע מקוטעים ומפושטים שמקורם בצילום. המעבר אל הדימוי הצילומי כרוך בניסיון לומר דבר-מה על תפיסת הנוכחות האחרת של הטבע, כאשר גם השימוש בצילום אינו חף מאירוניה: הצילום מתעד אמנם את מה ש"היה שם", אבל מלכתחילה הוא גם תיעודו של מבט מסוים.

כמו בעבודותיו הקודמות של בן-דוד, המבט האירוני הוא אמצעי המלווה כל ייצוג חזותי-פואטי של פעולותינו בעולם, ייצוגים שהשלכותיהם – כפי שמעיד אותו צל מעובה, חומרי וגשמי, המלווה ומייצב חלק ניכר מדמויות המגזרת חסרות המאסה – ממשיות בתכלית.

המשך התערוכה באולם מרקוס מיזנה, האגף ע"ש גבריאלה ריץ'

2

הדגשתה של זווית המבט היא נקודת-מוצא רלוונטית להתבוננות בפסלים שבאולם מאיירהוף ובמיצב שדה שחור, הנפרשׂ לפנינו באולם זה. אפיונו של השדה – שפרטיו מוכרים בהיותם הפשטוֹת מדוקדקות של המחקר הטקסונומי, שהוצרנו בחומר קל ופריך והוחזרו למצב של שדה, טבעי כביכול, על מצע של חול – הוא תלוי מבטנו: משמעותו משתנה מן הקצה אל הקצה עם שינוי נקודת המבט והתנועה סביבו, למשל בבחירה בין המבט המקיף, מבט-העל בתנוחת עמידה, לבין המבט היורד (תרתי משמע) לפרטים. ייחודו של כל פרח ופרח וממדיהם השונים אכן מזמינים התכופפות לצורך התמקדות ובחינה מקרוב. קצב ההתרחשות ומידת התעמקותנו ומעורבותנו בדברים נתונים אפוא להחלטתנו – אבל סדרי המבט והחוקים של מהלך הגילוי נקבעו בידי האמן: מבטנו מפֶּתח האולם מגלה שדה שחור; במבט מתוככי האולם פנימה יתגלה לעינינו בהדרגה מראה שונה; ובצאתנו ניפרד מן השדה כפי שראינו אותו לראשונה. ההשתנות ההדרגתית תיעשה, כשלעצמה, מושא למבט בדרך אל היציאה, כמין מחשבה שלאחר מעשה, תיקון, או רצון ללכוד את שחמק בהזדמנות הראשונה.

פתיחוּתו של המיצב למִנעד רחב של אופני התייחסות קושרת אמנם מידה של יחסיות לכל אחד מן האופנים, אבל דומה שההתעכבות על הסדר שכפה עלינו בן-דוד, על עצם קביעתה של תבנית והתווייתו של מסלול התנהלות וחשיבה, נמצאת מתגמלת. בדומה לעבודות קודמות של בן-דוד העוסקות במצב האנושי, ובדומה לפסלים שבפרק התערוכה הראשון (באולם מאיירהוף), ההתעקשות על הליך עבודה שבו דימויי-טבע מוצרנים לתוך דמויות ובה בעת מצרינים אותן, מביאה לידי ביטוי את הצורך האנושי לסדֵר ולהצרין ובתוך כך להסיט את המוקד (והמבט) מידיעת המוות אל טבעם של הליכי הידע והמשמוע.

הצורך במסגור המבט, בקביעה של מסגרת התייחסות המתממשת ככלל – כל כמה שיחסיותו והיותו תלוי-הקשר ידועים מראש – הוא כמדומה "טבע האדם" באותו מובן סלחני ואירוני שהדגיש בן-דוד, מנקודת מבט שכבר נכוותה באש מורכבותם של המציאות ושל אופני תפיסתה גם יחד.

אירית הדר 

התערוכה והקטלוג המלווה אותה, בחסות ישראכארט , שרה להט, דורון ומריאן לבנת, וונדי פישר, מייקל ופלישה קריסטל, מייקל ופיליס ראפ.