בדיעבד- יונתן אופק ויונתן הירשפלד

1. איך מזווגים

איך מזווגים שני עולמות שיהפכו לאחד? איך מחברים פסל ותמונה, תבנית ורישום, שם מפורש עם רמז סמוי, חומר כבד עם איכות מופשטת, מיתוס וסמל, נזילות ומוצקות, רווח והעדר עם מילוי, תשוקה עם תפילה, גילוי ושכחה, מוות וחיוּת?

אולי התשובה טמונה בשאלה: כאשר מזווגים. רק כאשר הזיווג זוכה לסיוע עליון, ולא נותר כהדבקת חומרים זרים ומחשבות זרות – החיבור עובד. כאשר הכלים מקרינים יותר מסך חומריהם, ויותר ממה שהם אומרים. כאשר העבודות יוצרות אפשרות לנסוק מעבר להם, ולא הופכות לעגל מסכה שלא מותיר ברירה אלא לעובדו.

ואולי התשובה טמונה בשם התערוכה: בדיעבד. רק בדיעבד אנו לומדים מה עובד, מה נדבק, מה הופך לבשר אחד. בדיעבד החיים על מלאותם ומשמעותם נלמדים במבט לאחור, בהיסט של זווית הראיה, בתזוזה קלה, בהתבוננות כפולה. האומנות מאפשרת לקסם הזה להתרחש: דרכה ניתן (לפעמים) לחיות את החיים בשעטה קדימה וגם בשיט איטי לאחור, במקביל.  

שני אומנים נפלאים (וחברים אהובים) התקבצו יחד לתערוכה אחת, משותפת. יונתן אופק תרם את פסליו ויונתן הירשפלד תרם את ציוריו. תרומה, מלשון הרמה, הנפה, לנקודה שלישית שנוצרת מעל השניים כאפקט ותוצר לחיבור שביניהם. שני האומנים מזכים אותנו בהתבוננות על מרחב חדש, דמיוני-מדומיין, ממשי-ממומש, יודע-לא-יודע, נודע-לא-נודע.  

אפשר לדבר על הניסיון הזה בצורות רבות. במבט פיסיקלי, במבט אנושי, במבט סוציולוגי,

דרך חוק הכלים השלובים, דרך הצופה שעיניו הרואות וידיו הכמו-ממששות פועלות כאן יחד, דרך האיחוד המיסטי שבין שפה אחת לאחרת, ובמילות סמיכוּת שונות: שיתוף, הכלה, מיזוג, בליעה, איחוד, הדבקה, איחוי, חיבור, סינתזה, צירוף, כריכה, קישור, צימוד, דבקות. אני מבקשת בכ"ז להשאר עם מטאפורת הזיווג.  

2. השלישי הבלתי נמנע

חיבור משמעותי ועמוק בין שני יסודות יכול להפוך לשלישי ולהיחרט בנצח. בכך טמון כוחו, ובכך גם מקור אֵימתו. הדבר נכון לגבי פרי בטן וזיווג הבורא חיי אדם, והדבר נכון גם לגבי יצירות אומנות ממשיות. וזה מרגש, כי החיוּת מרגשת, וזה מפחיד, כי החירות מפחידה. מרגע החיבור, החי או היציר כבר אינם תלויים באופן שורשי באבותיו ואמהותיו, במוצאו או בכוונות תכנונו, אלא מדובר בנשמה שהיא באמת חופשית להלך בעולם או לצאת מתוכו. כשם שהיא חופשית לצמוח, היא חופשית גם להרוס את עצמה, או להתכלות. יותר קל לנו לדמיין ולכאוב על כך אל מול יקירינו, אך הדבר אפשרי גם בנוגע לכליון העצמי של יצירות האומנות. [כך אולי דמיינו חז"ל את אברהם השובר פסלי אביו. כמו חש שהם רוצים להיהרס, להפסיק לתפקד כאלילים, לקום לתחיה, בצורה אחרת]. ולכן חיבור של שני יסודות והפיכתם לשלישי כרוכה באחריות כבדה. כל אחד כמו נושא את זולתו על כתפיו, כורע תחת עולו ומטמיע את סוד קסמו לתוכו. מוכן להכנע. ואם היצירה אמיתית – אם היא אכן ה"שלישי" – אזי יש לה רצון משלה. אזי יש לה ביוגרפיה, וארכיאולוגיה נפשית, שברים וכאבים, כמיהות וכשלונות, ותנועה ייחודית משל עצמה. יש לה גוף, ומרחב קיום. הפסל או התמונה רק נראים קפואים, סגורים, חד משמעיים. בעצם מדובר ביצור נע, בריקוד המתמשך לכיוון כלשהו, שעלינו לגלות. כמו שלימדני חברינו ברוך ברנר, מול אדם שפוגשים מפרה לנסות ולהבין "מה השאלה שלו? מה הרצון האמיתי המסתתר בו?". ואולי כך גם לגבי יצירת אומנות, אפשר לנסות ולפענח "מה שאלתו, מה בקשתו, מה חסר לו". 

בתערוכה שלפנינו 'השלישי הנסתר', הנוכח באורח פלאי וחמקמק, נוצר לרגע בעבורנו ולנגד עיננו. יש לנו הזדמנות לשאול את המרחב כולו, עוד לפני ההתמקדות בכל צמד עבודות: מה קורה כשפסליו של אופק פוגשים את ציוריו של הירשפלד? מה הם רוצים?

ומה קורה לנו כאשר אנו פוגשים את העבודות המשותפות של הירשפלד ואופק? מה הן מעוררות בנו, ואיך אנו מסתכלים על החיבור שנוצר? מה אנו רוצים? מה אני רוצה?

האם אנו מבקשים לפרק ולבחון כל יסוד בנפרד, להבחין בסגנונו של כל יוצר, להשוות את עוצמתן של העבודות, להעניק להן שמות ופשרים ואזי לחברן תוך עיון בסינתזה הנוצרת? או אולי אפשרי שנניח לרגע את כלי האבחנה, הדרוג והסימון, ונבחר לא לדעת במה מדובר, וכך נתמסר לצפייה בעבודות. אני מציעה שכדי להתבונן על הזיווג שבין עולמותיהם של שני האומנים – השונים כל כך זה מזה, דבר המעניק לתערוכה את ייחודה – עלינו להמציא מרחב ראיה חדש, שפת אופקהירשפלד, ובתרגומו, "אופק מעל צבאות השדה" או אולי "צבי השדה האופקי". נראה שעלינו להסכים להיות אותו שלישי הנושא בתוכו את שני הפנים של היצירה, ולאחדה לאחד. 

3. תמים ותאומים

המקובל בן המאה ה13, ר' יוסף ג'קטיליה מתאר את הזיקות שבין העולמות העליונים והתחתונים, ובעצם בין כל שני יסודות שנפגשים. בספרו 'שערי אורה' הוא תר אחר נקודות המבט האפשריות להתבוננות על חיבורים וזיווגים בעולם. [כך בין הספירות והמידות, כך בין האל לאדם, כך בין שמים וארץ]. בשער החמישי הוא מציע דימוי נפלא שיכול להאיר את אופן הסתכלותנו על המרחב החדש, השלישי, שנוצר בתערוכה. דימוי זה נוגע לא רק לאלוהות וסודותיה, אלא לנוכחותו של כל אדם תחת המבט השמימי החומל, הנושא משמעות כפולה:

דע והאמן כי סוד הייחוד כולו הוא סוד 'יהו"ה אלהים', וסימן: 'שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהוה אחד' (דברים ו, ד)... ולפי עיקר זה אמרה תורה; הצור תמים פעלו (שם לב, ד) ופירוש הפסוק כך הוא: הצור הגוזר הדין, בחזקה אינו עושה, באכזריות אינו גוזר את הדין. אלא תמים פעלו – אלא הדין שגזר, קודם לכן נתייעץ בשתי המידות חסד ודין. וזהו 'תמים פעלו', כי לשון תמים הוא סוד שני דברים והוא כאילו אמר תאומים. אלא כי בלשון כבוד אמר על שני דברים של מעלה לשון 'תמים', ולמטה לשון 'תאומים'.

 [שערי אורה, שער חמישי, הספירה השישית]

במובן המיסטי מאיר הקטע כי גזירותיו של האל לעולם נובעות מתוך התייעצות בשתי מידות, חסד ודין, ובשיתוף שני שמות קדושים, ה' ואלוהים, ואינן נגזרות בגחמנות או במטרה להזיק או להרוס. הנהגת העולם נעשית על ידי מיזוג שבין שני יסודות מנוגדים, הלבן והאדום, הרחמים והמשפט, חסדים ודינים. אלא שגם כאן מופיע היסוד השלישי – התוצאה הנצפית, נקודת המבט המתרוממת מעלה מעלה. מה שבעולם העליון והאלוהי נראה אחד: "תמים", מתפצל בעולם האנושי והתחתון להיות שניים: "תאומים". וכך הגענו שוב לשלושה, ולדרישה המאתגרת לשאת את הפיצול והשילוש ולאחדם, מתוך הבנה כי מדובר בענין אחד. דווקא בזכות הפילוג-מיזוג בין הדינים והחסדים, אפשר איכשהו לשאת את צבעוניותה ורבגוניותה של ההוויה, איכשהו להכילה. במקום אחר ג'קטיליה אומר שחיבור התמים והתאומים הוא כמו התִיוֹמֵת – העלה האמצעי של הלולב המאחד את שני חצאיו זה לזה, פלא שבטבע. והאיחוד הזה הכרחי, שהרי אם הכל היה רק אחד,שלם ותמים, העולם היה מתכלה בתוך לוע בוראו. ואם הכל היה רק בחינת תאומים, כמו שאנו יודעים – היינו קורסים מעל מגדלינו. 

ובכל זאת, על מה עומד ההבדל והקשר שבין התמים לתאומים?

ראשית, השפה: מעט אותיות מפרידות בין שתי המילים. הצמצום לעומת העודפות. שפע וריבוי מול אחדות ומיקוד. שנית, המשמעות: תמימות לא מסוגלת להניח שיש דבר נוסף המתקיים לצידה. היא כפי שהינה. אחת ויחידה. 'תמים תהיה', כלומר שלם, כוּלי, מאוחה עד תום, ראשוני. והתאומים: הם תמיד שניים, תמיד במאבק, תמיד האחד מושך לצד אחר, והשני לצד אחד. תמיד ישנם קצוות, ישנה הפרדה, ישנן אבחנות. שניים המוצבים זה כנגד זה – תאו-מים.

4. אופק והירשפלד

הפסלים של יונתן

התמים נראה תמים מלמעלה, בעולם האחדותי והשלם שבו הכל נכון ומדויק כפי שהוא. התמים מתקיים מכוח נקודת מבטו היחידאית של האל. מהתצפית העליונה. מבעד לחבטות כנפי התרנגול, מבין קריאותיו בעלוֹת השחר. תרנגול ארד כבד, מתבוסס בתרנגוליוּתוֹ, עיקש במהותו כמו תמיד בפסליו של אופק. וכך הלאה, בתמימות: כל פסל אחד ויחיד לעצמו, מובהק בנחישותו, עז וחד משמעי. הדג שט בביטחון למרות שהוצא ממקומו, ממיר את המים והטבע בגלגלי פלא מנחושת, נארגים לתוך בשרו המנצנץ. המלך נופל על חרבו על פי המיתוס המוכר, ראשו כנוע אך לא תנועתו המשספת, אמיצה וארוכה. ובאותה סדרה של פסלי גיבורים אנו מוצאים עבודה מרגשת בדמות החלילן, שניגונו כמו קפא על שפתיו, עודו נער קט, ואולי נערה, דמות לימינלית על פתחי השאול או גן העדן, מקדמת פני הבאים או מלווה את רוחות הרפאים מעל ראשינו, לאורך התערוכה.  

כל עבודה של אופק שבה לטבוּרה, מתרכזת ונאספת לנקודת הכובד שלה, גם כאשר במבט ארצי תנועתה נראית בלתי אפשרית. הסירה שטה בגובה אלף רגל, באויר, משוטיה חותרים למרומים, והיא בוטחת ויודעת שעמוד בריח-התיכון אוחז בה ומבריחנה לקרקע. ולסיום, הקבר שמתוכו צמח עץ, או אולי העץ שהצמיח קבר. הצמיח בשיפוע, מט לנפול אבל לא נשבר, שניים האוחזים זה את זה מכוח הנחישות הסמיכה, אחדותיים להתפעל, מעוררים זכרונות של קימה לתחיה ולא של מוות. הומיאוסטזיס: כמו בגוף החי, כל פרט ופרט בפסליו של אופק מונח במקומו המדויק, תלוי בנקודה מסתורית של איזון. שוקע לסודו, מווסת את עצמו במחשכים, מוצב במקום היחיד שמאפשר לו קיום.

הציורים של יונתן

לא כן עולם התאומים, מרובה המראות החזיונות וההשתקפויות. בעבודותיו של יונתן הירשפלד החומרים מתפזרים לאינסוף, מתפרדים ומתפרקים לגורמיהם הראשוניים. לכל עמוד, היה זה בועז או יכין, או העמוד האמצעי החסר, ישנו בן זוג או בת זוג. ישנו עמוד נוסף המצמיח עליו מלאכיות מסתלסלות ושרות, מלא בצבעים ובמשטחים מבהיקים. ולכל זר-תהילה ישנו זר נוסף, והם נערמים יחד זה על גב זה, בחגיגה קרנבלית ובכחנלית, הולכים ומתרבים, מכפילים את עצמם, הולכים ונפתחים. ואזי הציורים הגדולים: עננים שטים – פעם בעט כדורי מוטרף, ברישום מתמשך לאינסוף, ופעם בריאליזם אפוקליפטי נוסח רוסדייל [Jacob van Ruisdael]. לצידם מהעבר השני, שמש נוזלת ונוטפת, מגירה דמיה, בזהב לבן ושחור. כאלה הם חומרי היסוד של הירשפלד, תמיד כפולים, נעים בין הנימוחות והרכות של צבעי השמן, לבין המטאליות העתידנית של הסוּפר-לק. חסדים ודינים, בעיבוד חדשני, בקדושה חוּלית, היוצרת אפקט של שכבתיות, ריבוי ומלאות. אין כאן זעקה חנוקה, אלא חצוצרת מלחמה המכריזה בקול תרועה על קץ ההסטוריה. קץ האנושיות. ביטול הקרבות. ואכן, כפי שאמרנו, תאו-מים. אפילו ישו המונח בארונו אינו פריט יחיד, ואפילו למות אינו מותר ביחידאיות. בדרכו ההומאז'ית, משוחח כאן הירשפלד עם "ישו המת" (1522), עבודתו המרשימה של הולביין הבן [Hans Holbein der Jüngere]. ישו המיוסר, המזוכיסטי, המנוקר והמנוקב, על פניו החבולות וגופו המעורטל לקצבים, מעובד הפעם בדיוקנו העצמי של האומן. וכמו אצל הולביין, הירשפלד אומר, שכֵן, הייסורים ממשיים, כָאן, בעולם הזה.

5. שיתוף השם

למרות הבדליהם, לשני האומנים שם משותף. אולי מכוח השם האחד נוצר המבט הכפול, הראשיתי והאחריתי, כאותו שייט איטי לאחור וכשעטה קדימה, שהוא אות להצלחת המיזוג שבין התמים לתאומים. שני קבצי העבודות הנפלאות, מונחים ומוצבים לפנינו בכדי שנזווגם ונאחדם.

ישנה אפשרות לראות את ההווה של כל חי – האומנותי או האנושי, גם כאשר מדובר במיזוג וזיווג של שני יסודות – כצלם שלם הנע בחלל הפנוי, מייצר לעצמו את קווי המתאר של גופו, מציאותו, את מעטפת האור והעור שמקיפה אותו, בתוך הרצף של קיומו. ומכאן שניתן להתבונן על החלל הפנוי שנוצר ברווחים שבין כל זוג עבודות, בהדבקתם יחד, וכך ללמוד על זיווגן ותולדותיהן. על מה שחסר להן, ומה שמלא בהן, ועל מה שהן זועקות.

• בכניסה אנו פוגשים את המצרף הראשון. פסל החלילן ורישום העננים בעט הכדורִי. נדמה לי, שהעבודה הזו, הפותחת את התערוכה, רוצה להיקרא בלשון אופקהירשפלד "רשימו". כולה עדות למה שנותר. היא רושם, זכרון, בעיקר געגוע נורא. כל מה שהיה יכול להיות. מה שהרעש מכסה אותו, מה שהמנגינה משתיקה, מה שמתכדרר והולך, מרעים ורועם, זעקות על כל אלו "דאבדין ולא משתכחין" [הנאבדים מהעולם ולא נמצאים]. אל תתנו לגודש לבלבל אתכם, הרישום הכדורי, וכך גם מלאותו של החלילן ומוצקותו, רק נראים סגורים ופתורים. שניהם משוועים להיות קו דק אחד, שניהם זכרון למשהו אחר. זעקה שתמיד נותרת חנוקה. וכמו שלמדנו יחד פעם, כל "רשימו" הוא בחינת הצד הנקבי, ויחד עם הכאב שבחלקיוּת, הוא מעיד על השלמתו הזכרית, בעולם אחר, בו המלאוּת אפשרית.

·        "זר התהילה של שאול" – בעבודה זו נוצר חיבור מרשים של דמות הענק הנופל על חרבו, והתולה למרות מצבו הסופני על ראשו את כתר הגבורות, ולא מוותר. ובתווך – רווח, וברווח – אויר, ובאויר – ריח. ניחוח טרגי המצדיע לגיבור שידע רק סבל וקנאה, ונספה משוסף עם שירת גבורתו, כשפרחי זרו מסרבים לנבול.

·        בצירוף השני מתגלה "תרנגול בעננים". העבודה המשותפת מגשימה את כמיהתו של כל תרנגול או אומן לעוף. לנסוק בחופשיות, לבטוש בכנפיו, להתלות בין שמים וארץ. לא להכריע. אמנם התרנגולים בעולם הממשי ובחומר הנפרד של כל אחד אינם מסוגלים לכך, אבל חיבור העבודות של שני היונתנים מאפשר זאת, יוצר מרחב מעונן. ואזי כבר לא משנה, האם מדובר בתרנגול כפרות או בתרנגולת המטילה ביצי זהב, בתרנגול השחר, בשכוִי הקורא קריאת שמע, או הגבר הנעור.

·        "שיט הצלוב" מציג מפגש ארכיטיפי של שני דגים, ענקי המיתוס, הדג החי והדג המת, סמל ומטאפורה לקיום אחרי המוות, שייט על נהר הנצח המוביל את הגופות, ומפרידן מהנשמות. השניים, הדג על גלגליו האופקיים, והצלוב ההירשפלדיאני, מצויים בו בזמן במצבי צבירה משתנים: שניהם נעים, שניהם קפואים, שניהם חיים-מתים. עבודה זו מדברת להבנתי גם על ציטוט, על הזרה, על הדבקת הטבע והתרבות, העץ והנחושת, הבד והגוף, הברזל והרקמה הרכה. אי אפשר לדבר על ישו בלי לחשוב על ה'סטיגמטה', ניקוב בשר אדם במסמרים. ומעתה, אי אפשר לדבר על דג, בלי לחשוב על ניקוב בשרו במוט הגלגלים. העבודה כמו בוכה בשני קולות על מהות שרוצה לפרוץ את הקו המאוזן, להפוך למעט מאונכת, להתעורר חדשה ואחרת.   

·        מימוש של המרחב האנכי אנו מוצאים בחיבור שבין האוניה הגבוה והדקיקה, המחוררת והמושטת, 'ולא מחזיקה מים', לבין השמש הנוזלת, 'שלא מחזיקה אש'. ביחד לפנינו "נוזל מחורר", או אולי "השראה". במונחים קבליים השמש רוצה לרדת ולהשפיע שפע ממשי שיגע בעולם התחתון, תהליך הקרוי "אתערותא דלעילא", ואילו האוניה רוצה לעלות ומתוך העולם הארצי ולגעת בשמש, בתהליך הקרוי 'אתערותא דלתתא". ביחד נוצר מנשק הרצונות, רצוא ושוב, היכל הבקשות העולות והיורדות. במבט פסימי יותר ניתן לומר כי כל אחד מהאובייקטים בשתי היצירות, שומט את חומריו הבסיסיים, נתון לשבר ולמשבר, זועק העדר. האוניה כל כך יפה, אבל הרי אינה יכולה להחזיק הרבה זמן מעמד כך, בטח לא מתחת לשמש הקופחת, מכלת העולם ברשפיה, שכאן מאבדת כל גוון והופכת ללבנה כמוות. והשמש המוזהבת, כל כך מרשימה, אבל היא נשמטת תחתיה, מתכלה ומכלה את עצמה, הופכת לנוזל חסר משמעות ורצון. ומאחורי גבה, כמו חייל שנותר בעמדה שנים ארוכות לאחר תום הקרבות, בולטות פינות הנייר האדמדם, אוזניו כרויות למתרחש. אולי רק ביחד, זה לצד זה, כשהאוניה מטילה צל על דרך השמש הלבנה, יוצרות העבודות מרחב להכלתן ההדדית. הכלה זו מאפשרת לנו לראות. לראות את הכל, את החסר ואת ההשלמה, את עצמנו ואת זולתינו.

·        "קול דממה דקה" – העבודה האחרונה מציגה מפגש בין עמוד הירשפלדיאני מסדרת עמודיו המסורתיים, לבין יציקת ארד בצורת עץ וקבר של אופק. גם עבור אופק זוהי עבודה מסורתית, השייכת לסדרה של הבית, העץ, החומה, השער, החלון. ירוק נחושתי כבד ומעובד, שוקע למטה, ולצדו עמוד נייר ורוד-לבן-שחור, מקווקו, נוזל בדרכו. אלו שתי עבודות ייצוגיות במיוחד בתערוכה, עבור שני האומנים. כל אחת מהן מציגה את אחת מפסגות מהותו, פרק אחד מתוך סדרה משוכללת, שבאמצעותה חושף האומן 'מה בקשתו'. אופק רוצה הרמוניה, וגם הירשפלד כך. אלא שההרמוניה שלהם שונה. אופק מבקש אותה בצבעי בית ואדמה, בגודל כמו טבעי, בשיפוע חי, עם עץ אורגני בתוך קבר. ואילו הירשפלד מבקש את גאולתו באומנות. הוא תולה עמוד, הנראה כניגון, כמערך מיתרים העומדים להתפקע, קו דק-לקו דק-לקו עבה יביעו אומר, וכולם מהדהדים את קווי האורך והרוחב התשתיתיים של קופרמן, ניומן, רותקו. העמודים של הירשפלד מסמנים את החילול של הקודש ואת קידושו של החול. כל עמוד תומך באיזשהו מקדש שאסור בשום אופן שייראה ויתגלה. אבל העמוד, למרות הכל, נותר כמצבה וכעדות לכך שישנו מרחב מוגן, עטוף ונתמך, ולוּ במקום אחר. שישנה יד המושטת לזולת. בחיבור העבודות הפעם, סועד העמוד את הקבר, מציע לו נחמה, מזכיר לו שהארץ לעולם עומדת. ואילו אופק בדרכו העזה, החוצבת בנחושת ובברזל, כמו אומר, הכל בא מהעפר, והכל שב אליו, באותה הדרך. הכל הולך אל סופו, גם עמוד התווך הניצב בגאון, כמו פסליו שלו, האוחזים את טבורם בגבורה חמורת משקל וכבדת ייסורין. אולי בכוליותה העבודה הזו, מנקודת המבט הזיווגית, תקרא "שקט", שהרי דרכה בחרו האומנים לספר על יישור הקווים שבנפשם ועל השיבה לאדמתם.

ועדיין לא דיברנו על ההבדל שבין הבד והנייר, המרחב הדו-מימדי של הציור, והמרחב התלת-מימדי של הפסלים, על הכוח של כל אחד מהאומנים להפוך כרקע לחברו, לבלוט ולהבליט את השונה והאחר המוצב כנגדו. ועדיין לא דיברנו על הקשר בין זוגות שונים של צמדים, יצירי כלאיים ושעטנז זה לזה. ובעיקר על הענווה העצומה ועל האומץ הרב הנדרש משני חברים להעמיד כזו תערוכה.

לבסוף, לא דיברנו על השאלה, מה ניתן לעשות כדי לשמור על ייחודו של כל אחד מהאומנים ועל ייחודה של כל עבודה, בצורה מפרה, מבלי לתקוף את החיבור וההדבקה שנוצרה ביניהם? כיצד משמרים את הגבול הדק מן הדק המבחין בין שניים שהפכו לכמעט אחד?

דבר אחד בטוח, רק אם נאפשר מפגש וזיווג ממשי, יוולד היציר השלישי.

רות קרא-איוונוב