הגלריה האחרת שפעלה עד לפני כשנה במכללת "תלפיות" במשכנה הישן בתל אביב , נחנכה ב-25.11.09 במשכנה החדש של המכללה האקדמית לחינוך "תלפיות" בחולון. הגלריה נקראה על שמה של מבקרת האמנות והתרבות המוערכת ציפורא לוריא שנפטרה לפני שנה . לוריא אצרה את הגלריה במשכנה הישן במשך מספר שנים. בתערוכת הפתיחה מוצגת תערוכת בוגרות המסלול להוראת אמנות במכללה .על הגלריה אומר אוצר ומנהל הגלריה אבנר בר חמא - " לאחר הפסקה של שנה עקב העתקת המכללה למשכנה החדש בחולון, מחדשת הגלריה האחרת את פעילותה. הנהלת המכללה החליטה להנציח בגלריה את זיכרה של מבקרת התרבות צפורה לוריא ז"ל שפעלה רבות לחשיפת הציבור האמוני לאמנות והיתה אוצרת הגלריה מספר שנים. הגלריה האחרת נוסדה בקיץ 1995 במטרה להציג אמנות עכשווית בדגש על אמנות השואבת מהמקורות. בכל שנת פעילות נחשפות הסטודנטית למספר לא מבוטל של אמנים שמציגים בגלריה ושמוזמנים לשיח גלריה. במפגש בין הסטודנטיות להוראת אמנות במכללה לבין אמנים פעילים בשדה האמנות הישראלית המציגים בגלריה, טמון פוטנציאל יצירתי ומפרה שמשפיע על הכשרתן של הסטודנטיות לאמנות במכללה.
בין האמנים שהציגו בשנות פעילותה הרבות של הגלריה, פגשו הסטודנטיות בין היתר את האמנים משה גרשוני, מנשה קדישמן, רפי לביא, יאיר גרבוז, אבישי אייל, אילן אורבוך ורבים אחרים".
הבוגרות המציגות בתערוכה הינן : אודליה אוחיון ,אוריין בן ישי , אתי חורי , בת אל מזרחי ,טוהר קראוטהמר ,יעל בלוססקי ,מוריה חדד ,מורן כייט , סמדר בן דבי , נווית ביטון ,עדי יגאל , שני סינואני ו-תהילה גולדשטיין .(שעות ומיקום בסוף הכתבה)
.jpg "בתאל מזרחי-צלקת-מיצב")
סקירה על עבודות בוגרות המסלול לאמנות במכללת תלפיות שנת תשס"ט
המוצגות בתערוכת ההשקה של הגלריה האחרת
ד"ר מתי פישר*
הבוגרות מביאות לשדה האמנות המקומית את הרגישויות של קבוצה יחודית באמנות הישראלית - הציונות הדתית. השילוב בין חיים של אמונה, לימודי הוראה ואמנות, נישואין וגידול ילדים ומודעות פוליטית גבוהה, מהוות כר פורה לחיפוש אמנותי. חיפוש זה מעניין במיוחד משום שבנות תלפיות מקבלות חינוך אמנותי עכשווי, ללא ויתור על היסודות המעשיים של היצירה, על לימודי תולדות האמנות ועל לימוד היסודות התאורתיים של האמנות העכשווית. יסודות תאורתיים אלה מבוססים על פקפוק באפשרויות להגיע ליעד של טוהר אידיאולוגי נכסף שאפיין חלק מהאמנות הקלאסית והמודרנית, אך למרות זאת אין הסטודנטיות מוותרות על עמדתן האמונית והשתייכותן הקבוצתית. האמביוולנטיות הזאת מעשירה את העבודות כפי שעושה כל עמידה בקונפליקט. כך אין אנו רואים עבודות חד צדדיות ה"מביעות" עמדה של קבוצה מסוימת אלא עבודות אמנות הניזונות
מהמכלול הגדול של דעות בחברה הישראלית ומעובדות בכלים של האמנות העכשוית.
במסגרת עבודות בעלות רקע פוליטי מובהק ניתן לראות עבודה של אתי חורי המציגה צילום של חייל משקה כלב ומתחתיו על הרצפה אדמה שבה נטועים פרחים העשויים ממדי חיילים. העמדה זו יכולה להתפרש כאמירה הבודקת את המצב האמביוולנטי והקרבני שבו מוצבים חיילים, עמדה שכבר מופיעה בצורות ביטוי רבות באמנות המקומית. בעבודה מעניינת של אוריין בן ישי מוצג הדימוי המשוכפל כאופן של ניכור המהווה חלק מחרושת הדימויים של החברה העכשווית. העבודה מקשרת בין דמותו המשוכפלת של גלעד שליט לבין המסורת האמנותית המשוכפלת בהעתק ציור אימפרסיוניסטי, הנחשף דרך קרע בדמותו של שליט. טכניקה זו מאזכרת את מסורת אמנות הפופ שבו בזמן מצביעה על הניכור שנוצר עם אובדן ה"מקור" בעולם הסחורות המשוכפלות אך אולי גם מחייבת את הצופה לנסות לתקן אותו.
עבודת מיצב של בת אל מזרחי המציגה מגן דוד ובו איזכורים של הטקסטים המחזיקים אותנו יחד
כחברה ישראלית, מזכירה בו בזמן את השבר עם פינוי גוש קטיף, אך גם את השבר בקצוות אחרים של החברה הישראלית ואת הפירוד שמאפיין אותה כעת. פינות המשושה הם גם הפינות השונות של החברה שבמרכזה מעין נר נשמה.
אמבטיית פח מלאה במים בחלקה התחתון של נוית ביטון משקפת שריפה וחורבן הנראים מסביבה בפס מצולם המשתקף במים. בהביטנו לתוכה אנו משולבים ומוטמעים בעבודה זו. אך נדמה כי הרוח העכשווית, שמציגה אפוקליפסות כסימנים של התפרקות הנובעת מפקפוק כללי במהויות ובסיפורי על, נתקלת כאן בנחישות להמשיך בפרקטיקת האמנות והאמונה תוך התמודדות עם הקשיים ולא מתוך הריגוש שיש בעצם הצגת האפוקליפסה.
עבודות נוספות הן בעלות אופי אישי יותר:
בעבודה על גבי לינוליאום מציגה יעל בלוססקי גופים במצבי קיפול שונים ובעבודת ציור ידיים במצבים שונים של עזרה הדדית. נדמה כי חריטות הלינוליאום דומות לחריטות או קעקוע בבשר הנובע ממצוקה והידיים מייצגות בקשה. אלו יכולים לאפיין אדם צעיר – אך הם גם אינדיקציה של מצב קיומי שבו התפילה חוזרת להיות רלוונטית אף מחוץ למיגזר הדתי. בעבודת וידיאו מעניינת של שני סינואני מתוארים הקשיים של "פגישות"(דייטים) בעולם הדתי. קשיים אלו מתורגמים למערכת של ניגודים פורמליים בין בהיר לכהה, שבו בזמן מספרים סיפור חזותי ודרמה פסיכולוגית. בשולחן אוכל מהודר ומסודר של סמדר בן צבי ניתן להיזכר בשולחן השבת אך בו בזמן אנו חווים הלם בעקבות סכיני הניתוח וסרטי המדידה המזכירים הקשרים שונים של אוכל, כגון המערכות החברתיות השולטות בהרגלי האכילה, או מערכת ה"ציד" הנדרשת כדי להבטיח את הצידה. עבודות נוספות מאזכרות את חיי הבית וגידול הילדים שהם פרי בחירתה של אשה דתית, אך גם מעמידים אותה בלחצים של חובות משפחתיות שאינן מאפיינות את האוכלוסיה החילונית בגיל צעיר יחסית. עצם האיזכור של גידול הילדים באמנות העכשווית מצביע דווקא על מקומה של האשה הדתית בקידמת הרצון ליצור אמנות חזותית ותרבות במסגרת היהדות.
עדי יגדל מציגה סטנדר עטוף בשעוונית ביתית, מעליו טלית עשויה מחיתולים ומולו טקסט. בעבודת
ציור של תהילה גולדשטיין מוצגת כביסה על רקע נוף (השומרון?). הנוף שהוא אינדיקציה של מקום מקבל כאן פרשנות משפחתית - כלומר המקום הקרוב והפרטי - ואולי חושף בכך את מימד הזהות או המחיר המודחקים במפעל ההתישבות הלאומי. בעבודה של טוהר קראוטהמר נעשית דה-קונסטרוקציה לכדורגל. הסימן הגברי עובר כאן מניפולציה נשית, הוא מרוכך ונתפר בחיתולים, או שהוא נקרע והפנימית שלו מקבלת עדיפות על החיצוניות.
עבודות נוספות מתקשרות לפיסול עכשווי, אך מטעינות אותו במבט מיוחד בעל השלכות מוסריות. במובייל של אודליה אוחיון העשוי מחלקי כסאות גלגלים אנו בתוך שני עולמות – האחד מזכיר את משחקי הילדים והאחר את העולם הקשה של הנכות או הזיקנה. כאן ההתחלה והסוף הכרוכים יחד מחזירים את האמנות לשדה המוסרי שהוא השדה של הקשר עם הזולת.
בעבודה של מורן כייט משמשת קופסא ובה ראי וציורי ידיים כ"מכונת אינטגרציה". המביט לתוך הקופסא רואה בה גם את הפנים של חברו או חלקי גוף אחרים. כך הקשר עם הזולת מובן לא רק כעמדה מוסרית אלא כתנאי לקיום של "אני". בעבודה של מוריה חדד ניתן לראות רשתות מתכת ההופכות ל"חומר" רוחני באמצעות עיצוב רך והצבה על סולם הפוך. ישויות המתכת נראות כאילו נוצרו ממשבי רוח ו"רוחניות" זו מזכירה את סולם יעקב. זוהי אולי התרומה העיקרית של האמנות הנשית האמונית של בוגרות מכללת תלפיות - אולי תיתכן עוד אינטגרציה וראיית הרוח גם בעולם שלנו.
כאן המקום לצטט את דברי אבנר בר חמא אוצר
התערוכה ומנחה הבוגרות, שעמד שנים רבות בראשות המסלול " צריך להדגיש שהמסלול להוראת אומנות שבמכללה האקדמית לחינוך "תלפיות" מכשיר כהגדרתו מורות לאמנות.
למרות שבשונה מבתי ספר לאמנות, כאן רק שליש משעות ההוראה מוקדשות לסדנאות האמנות, הישגי הסטודנטיות באמנות כפי שהוכח עומדים בכל קריטריון איכותי".
(ד"ר מתי פישר מרצה במכללת תלפיות ובמקומות נוספים) *
על צפורה לוריא
בין השנים - 1968 - 1974 למדה באוניברסיטה העברית תולדות האמנות, ספרות אנגלית וספרות השוואתית והתמחתה בתיאטרון מודרני ובאמנות מודרנית.ב- 1978 למדה במשך שנתיים אמנות אצל הצייר רפי לביא וכתבה רשימות ביקורת בעתון "דבר" ואחר כך ב"עתון 77 ". בסוף שנות השמונים כתבה ב"נקודה" ובשנים 1995 - 1996 הגישה תכנית תרבות דו שבועית ב"קול ישראל". בשנת 1997 היתה בין יוזמי "הגלריה האחרת", בתל אביב ואצרה בה תערוכות רבות. היא ביימה את "מירקם" מחזה מונולוגים של תיאטרון הנשים של מרכז קהילתי שומרון.
צפורה לימדה תולדות האמנות בשתי המכללות הדתיות "תלפיות" בתל אביב ו"אמונה" בירושלים.
על התערוכה :
"הגלריה האחרת" ע"ש צפורה לוריא ז"ל
תערוכת בוגרות המסלול להוראת אומנות מחזור תשס"ט
אוצר: אבנר בר חמא
25.11.2009 – 9.2.2010
שעות הפתיחה:
ימים א-ה בין השעות: 9:00 – 19:00
המכללה האקדמית לחינוך תלפיות, ,רחוב יטבתה 7, חולון טל: 03-5128512
.jpg)
