שלוש תערוכות חדשות יפתחו במוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית : תערוכתו של גרגור שניידר , האמן הגרמני יציג תצלומים, פסלים ועבודות וידיאו מהפרויקט House u r. בנוסף לכך תפתח התערוכה חוף אכדיה, 21 תאי חוף, הרצליה, 2009 של גרגור שניידר בחוף הים אכדיה.גברים בשמש, תערוכה קבוצתית של 13 אמנים פלסטיניים הפועלים ויוצרים בישראל, באצירת טל בן צבי וחנא פרח-כפר בירעים.וכן יוצג הסרט אגדה של האמן הסיני איי וויווי, חלק מפרויקט אותו יצר עבור הדוקומנטה האחרונה בקאסל.

על התערוכות

 גרגור שניידר, "פסלים, תצלומים ועבודות וידיאו" 13 ביוני- דצמבר  ,2009 והתערוכה גרגור שניידר, "חוף אכדיה, 21 תאי-חוף", הרצליה, 13-26 ביוני 2009

על התערוכה מאת אוצר התערוכה אורי דסאו

גרגור שניידר הוא האמן המרתק ביותר שהופיע בגרמניה מאז אמצע שנות התשעים, האחרון לעת עתה ברצף המפואר של אמנים רדיקליים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה, שהבולטים ביניהם הם יוזף בויס, גרהארד ריכטר, מרטין קיפנברגר וגיאורג הרולד. שניידר התגלה לעולם האמנות הבינלאומי עם חשיפת הפרויקט שלו, House u r, בסוף שנות ה-90. במשך כמעט 20 שנים, החל מאמצע שנות ה-80, עבד על הבית המשפחתי שכינה בשם זה, בעיר ריידט מונכנגלדבך, גרמניה, ובנה מחדש בהדרגה את הסטרוקטורה הפנימית שלו. במהלך העבודה אבד הגריד המקורי של הבית והוא נהפך למבוך, למובלעת. עד עצם היום הזה לא ניתן לקבוע האם העבודה שכרוכה בפרויקט היא בנייה או הריסה, ואף לא האם המדובר בבית אמיתי ששניידר חי ועובד בו, בעבודת חלל, פסל, תפאורה, דימוי או פרפורמנס של בית, או שמא זוהי זירה של עדויות. שיאו של פרויקט חיים זה היה בתערוכתו של שניידר "Dead House u r": הוא התיק את פנים הבית ברגע נתון ובנה אותו מחדש בביתן הגרמני בביאנלה בוונציה, 2001. התערוכה זיכתה אותו בפרס הראשון של הביאנלה.

בביאנלה שהתקיימה בוונציה ב-2005 ביקש שניידר לבנות בכיכר סן-מרקו קוביית-ענק המכוסה בד שחור, שהזכירה למארגני הביאנלה את מבנה הכעבה שבעיר מכה - אזכור שהביא אותם לאסור על הקמת הקובייה, ממש לפני שהחלה העבודה עליה. שנתיים לאחר מכן הקים שניידר את קובייה בין שני בנייני הקונסטהאלה בהמבורג, גרמניה, במסגרת תערוכת מחווה לריבוע השחור של קזימיר מלביץ'. בכך הרחיב את טווח ההתייחסויות אליה והראה כיצד שימוש  בצורות מוחלטות עשוי לייצר ריבוי של משמעויות ועמדות.

ב-13 ביוני יפתח שניידר באולם הגדול של מוזיאון הרצליה לאמנות תערוכה הכוללת פסלים, תצלומים ועבודות וידיאו שנקודת המוצא שלהם היא הבית במונשנגלדבך. התערוכה תעסוק במשמעויות של הפירוק וההתקה של הבית ושל הפצת חדריו בשלל מוזיאונים בעולם.

בנוסף, שניידר יקים בחוף אכדיה שברצועת החוף של העיר הרצליה עבודה המורכבת מ-21 תאים זהים הבנויים מרשתות ברזל. בתוך כל תא יונחו מזרון-ים, שמשייה ושקית ניילון שחורה ואטומה. הצופים יוכלו להיכנס לתאים, שכל אחד מהם יתפקד כמעין מלכודת  (לא ניתן להימנע מאסוציאציות של כלוב או של מחנה מעצר), וכמכלול הם יהוו ניסוי חברתי שיפגיש בין פרקטיקות של חיים ציבוריים לבין ניצול של סביבה טבעית. תאי החוף (שמוקמים בחסות "קלדור פרוייקטים לאמנות") הוקמו לראשונה בבונדאי-ביץ' שבסידני, אוסטרליה. כבר שם פירק שניידר באמצעותם את התנאים שמאפשרים לנו לזהות את חוף הים כמקום של חופש ופנאי. פעולה זו תוחרף עם הגעתה לחוף הים של ישראל - קו הגבול המערבי של מדינה שגבולותיה הלא ברורים, במקום להגדיר שטח, מהווים סימון שהפרתו היא דבר שבשגרה.

לרגל התערוכה יופקו שני קטלוגים, בארבע שפות: ערבית, עברית, אנגלית וגרמנית. קטלוג אחד, שיראה אור עם פתיחת התערוכה, יוקדש לקובייה של שניידר ולאתרים הקדושים לאסלאם, לנצרות וליהדות. הקטלוג האחר, שיראה אור מאוחר יותר, יתעד את הפרויקטים ששניידר יבצע בישראל.

על התערוכה "גברים בשמש"

מאת האוצרים: טל בן צבי, חנא פרח – כפר בירעים

התערוכה גברים בשמש מוקדשת לאמנות פלסטינית עכשווית שיוצריה חיים ועובדים בישראל.

שם התערוכה שאול  מסיפור בשם זה מאת ע'סאן כנפאני. הסיפור, שראה אור ב-1963,[1] מגולל את קורות מסעם של שלושה פלסטינים המבקשים למצוא עבודה במדינות המפרץ. השלושה מסתתרים לפני הגיעם לתחנת הגבול בין עירק לכוויית, במיכל מים ריק שמובילה המשאית המסיעה אותם. בתחנה, מעכבים שומרי הגבול את נהג המשאית ושלושת הפלסטינים, שאינם דופקים על דפנות המיכל כדי להתריע על מצוקתם, מתים בלהט החום המדברי. הסיפור מסתיים בזעקתו הנואשת של נהג המשאית "מדוע לא דפקתם על דפנות המיכל? מדוע? מדוע? מדוע?".

סיפורם של שלושת הפליטים ממחיש את פגיעות החיים הפלסטיניים ואת שבריריותם. כנפאני מדגיש את הממד הטמפורלי הרעוע של הווייתם, שבה, בין היתר, כתוצאה מאובדן הזמן או מן הזמן המעוכב והמושהה נגזר דינם למות.

השתיקה והזמניות הם שני מונחים מרכזיים החוזרים ונשנים בעבודות שבתערוכה:

"בצל השתיקה" - שתיקתם הטרגית, הפטַלית, של שלושת הפליטים במיכל המים, במדבר הלוהט, שתיקה זו מהדהדת ברבות מן העבודות המוצגות בתערוכה. שתיקה, בהקשר זה, היא ביטוי נאמן למתח היומיומי הבלתי-אפשרי המלווה את נסיבות החיים והיצירה של אמנים פלסטינים. צידו האחר של מטבע השתיקה הוא מערך אלגורי סימבולי מקודד המתרחק מריאליזם אמנותי. אם כי מערך אלגורי זה מגיב בחלקו לאירועים היסטוריים קונקרטיים, הוא סמוי ברובו ואינו מופיע בפרשנות הגלויה ובשיח על העבודות.

"הזמניות כמרחב תודעה פלסטיני" - מעמיד במרכזו חשיבה טמפורלית על המרחב. היחס זמן-מרחב נוכח בעבודות הן בדימויי הריקנות או העדר בני אדם מסביבת מגוריהם והן בדימויי הסבך והמבוך. תודעת הזמניות המתמשכת או ההמתנה המודעת הארוכה בצפייה לשינוי נוכחות ביצירתם של אמנים אלה למראשיתה, אך הן מתחלפות בהדרגה בתודעה חדשה של הזמניות כנורמליות ההולכת ומשתלטת על הווייתם.

שלושה-עשר האמנים המציגים בתערוכה הם גברים פלסטינים אזרחי ישראל, שהחלו פועלים בשתי תקופות שונות לחלוטין בהיסטוריה של המיעוט הפלסטיני בישראל: א. חמישה מהאמנים – עבד עאבדי (יליד חיפה, 1942), אוסאמה סעיד (יליד נחף, 1957), אסד עזי (יליד שפרעם, 1955), איברהים נובאני (יליד עכו, 1961), עאסם אבו שקרה (יליד אום אל פחם, 1961) – נולדו למציאות החיים בתקופת הממשל הצבאי שנמשכה מ-1948 ועד לביטולה הרשמי ב-1966; ב. שמונת האמנים האחרים המציגים בתערוכה – פהד חלבי (יליד מג'דל שמס, 1970), מיכאל חלאק (יליד פסוטה, 1975), סכנדר קובטי (יליד יפו, 1975), עלא פרחאת (יליד בוקעאתה, 1977), רביע בוכארי (יליד יפו, 1980), דוראר בכרי (יליד עכו, 1982) רפאת חטאב (יליד יפו, 1981) וראני זהראוי (יליד מג'דל כרום, 1982) – נולדו אחרי מלחמת 1967.

התערוכה תלווה בקטלוג

***

על יצירתו של איי וויווי, אגדה, סרט תיעודי, 2008

הסרט "אגדה" הוא חלק מפרויקט באותו שם, אותו הגה האמן הסיני הידוע איי וויווי עבור דוקומנטה 12. הדוקומנטה, אחת התערוכות החשובות בעולם האמנות העכשווית, מתקיימת מדי חמש שנים בעיר קאסל שבגרמניה, הידועה גם כביתם של האחים גרים, אשר שמם הפך נרדף למספרי אגדות אירופאית. בתגובה להזמנה שקיבל להשתתף בדוקומנטה, בחר האמן לטוות אגדה עכשווית, והגה את הפרויקט המורכב והייחודי "אגדה".

במסגרת הפרויקט הזמין האמן 1001 אנשים מרחבי סין לבקר בדוקומנטה, כשכל הוצאות וסידורי הנסיעה שלהם מטופלים על ידי האמן. הסרט מתחקה אחר התהליך המורכב שהוביל להגשמת אירוע משנה חיים משמעותי בחייהם של 1001 אנשים, שהופכים למשתתפים, צופים ולמעשה היוצרים של העבודה. הפרויקט השאפתני בוחן את המורכבות של זהות אישית כמעוגנת בתרבות, מוצא ולאום ובמקביל כתוצר של חוויה פרטית ואישית של האינדיבידואל ונסיבות חייו. המתח הזה מתועד בסרט, שעוקב אחר כל אחד מהנוסעים, תוך שהוא מאפשר לנו התבוננות בחברה הסינית שבמידה רבה עדיין נתפשת כאניגמטית ומנותקת מהעולם המערבי.

הפרויקט נפתח כאשר איי וויווי פרסם בבלוג שלו הזמנה פתוחה לאנשים מכל רחבי סין לנסוע לקאסל, גרמניה. מתוך אלפי הפונים נבחרו באופן אקראי 1001 ה"תיירים", כפי שהוא מכנה אותם, שכללו בין השאר פועלים, איכרים, סטודנטים, סופרים, אמנים ורוכלים, ממקומות שונים ברחבי סין – מבייג'ין ועד לכפרים מרוחקים. למרות היעדר קריטריונים בבחירה, ניתנה העדפה לאנשים שלנסיעה לחו"ל יש משמעות מיוחדת עבורם ושבתנאים אחרים נסיעה מחוץ לסין הינה בבחינת אירוע בלתי אפשרי עבורם.

לאחר תהליך הבחירה, החל תהליך בירוקרטי מורכב של סידורי הנסיעה, לשמו הקים האמן סוכנות נסיעות זמנית בשם FAKE, שכללה צוות של 30 איש. הצוות דאג לא רק לסיוע כלכלי, אלא טיפל בכל ההיבטים המורכבים הכרוכים בנסיעה ובשהייה בקאסל של קבוצה גדולה כל כך - מהפקת דרכונים וויזות, ועד לסידורי לינה, אוכל ואפילו תספורת.

כל הפונים התבקשו לענות על שאלון בן 99 סעיפים שחיבר האמן ובו שאלות כמו "האם היית בגרמניה?", "מה זו אגדה?", "האם אמנות יכולה לשנות את העולם?". השאלונים (שלא שימשו כאמצעי מיון), מנסחים חלק מהנושאים שהפרויקט עוסק בהן, והתשובות מספקות גרסאות שונות ואישיות של אלפי אינדיבידואלים לשאלות של תרבות וזהות לאומית.   בהמשך נאלצו הנוסעים להתמודד עם שאלונים רשמיים יותר שנדרשו לצרכי קבלת ויזה, דרכון ואף תעודת זהות בכמה מקרים. מול השאלון הפילוסופי, אתי, תרבותי ואישי, שחיבר איי וויווי, השאלונים הללו משמשים להגדרת זהות באופן פורמלי וקבוע על ידי גורמים מוסדיים כמו ממשלת סין וגרמניה. המפגש הזה בין האישי לציבורי, חקירת הזהות כמורכבת מאלמנטים פרטיים ואישיים ואלמנטים לאומיים ופורמליים הם נושאים מרכזיים בפרויקט, שנחשפים במלוא עוצמתם בסרט.

הסרט נוצר מתוך אלפי שעות צילום, בהן תועד התהליך שעבר כל אחד מהנוסעים לקראת הנסיעה - הסיבות שהובילו כל אחד מהם לנסיעה, התקוות הפחדים והדאגות שמתעוררים מול הפרוצדורות וההתמודדות עם נושאים שלא התמודדו עימם בעבר. תוך שהוא מתחקה אחר כל אחד מ-1001 הנוסעים, הסרט רחב היריעה יוצר מיפוי מפורט של המציאות החברתית, גיאוגרפית וכלכלית של סין כיום.

אורך הסרט שעתיים וארבעים דקות. תתקיים הקרנה אחת ביום.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

רח' הבנים 4, הרצליה | טל: 09-9551011 

שעות פתיחה: ג',  ה', 16:00-20:00, ב', ד', ו', שבת 10:00-16:00