סדרת פסלי מזבחות האבן של רחלי טאובר בתערוכה "מזבחות ואנשים", היא סדרה מיוחדת במינה. ערכים שאנו נוהגים לקשר למזבחות כגון, נתינה, קורבן , היחס המורכב שבין האדם לאל, בין האדם לעולם , הם כולם אצל רחלי טאובר פנים מתוככי הלב. מזבחות האבן הם בעצם לבבות, והפניה הישירה ללב מקרבת אותה ואותנו -לתוכן, למידע וליכולת לגעת .

הנה דברים שאמרה לנו רחלי על פסלי מזבחות האבן :

רחלי טאובר על התערוכה "מזבחות ואנשים" בגלריה אפרת.

סדרת פסלי האבן "מזבחות" שלפניכם, הינה בעצם סדרת פורטרטים סמויים של אנשים מסביבתי הקרובה, אלו שנתנו לי הצצה אל ליבם. במקום לחקור דיוקנאות ודרכם להבין איך נראה הלב שלהם- בחרתי להציג את ה"לב" עצמו, ולתת לצופה להבין איך נראה האדם שזהו ליבו...

המשמעות של מזבח לימינו היא נתינה שלא לשם קבלה. אלטרואיזם. מקום של הקרבה מהלב, להקריב את הרצון, הזמן, לתת משהו לאנושות. מי שמקריב משהו אבל לא מכל הלב- זהו מזבח לא טוב. כמו אצל קין. כשאדם לא נותן משהו באמת זה היצר הרע שלו. במזבח יש משהו ראשוני. זהו ערש חיינו. אבל לא מדובר על נתינה מונומנטלית, גדולה מהחיים, אלא דווקא על נתינה יומיומית, פשוטה, כמו על מזבח-שולחן. ובחיבור בין האלטרואיזם והמטבח- שם נולדת האמנות.

המזבח היה מצוי בצורות שונות בכל דתות המזרח הקדמון. כמה חוקרים סבורים שראשיתו של המזבח באבן מקודשת, ובשלבים מוקדמים היא הייתה משמשת כמזבח וכמצבה כאחת. יש בארץ דוגמאות רבות של אבנים עם סימני חציבה קלים, שקעים וגומות שנחשבים בעיני החוקרים כמזבחות כנעניים.

בחרתי לעבוד באבן שיש, כזכר לכל אותה מסורת מופלאה שהתפתחה לאורך אלפי שנים. האבן נתפסת אצלי כיציר אש שקפא, משמרת את החום של העבר בצבעים ובנימים שבתוכה. אני נוגעת באבן, מקלפת אותה, חושפת בה משהו מאותה ההיסטוריה. מנסה להיכנס לראש של האמן הקדמון ולחשוב, מה הוא היה רוצה שהאבן תהיה. אני מתייחסת אל האבן כאל חומר רך, כמעט נמס, הופכת את האבן לאנושית, מחפשת את הפראיות של האבן, משמרת משהו מהפראות של העבודה. מתערבת בטבע- אבל רק עד מידה מסוימת. לא עובדת נגד האבן אלא איתה, תוך דיאלוג. לאבן יש חיים משל עצמה, האבן נותנת גם לי משהו.

בסדרת פסלי המזבחות אני מנסה לבדוק את הצורה של המזבח, לפרק אותו לגורמים, לבחון את הרעיונות שעומדים מאחוריו, את הטכניקה של ייצור המזבח ואת הפרקטיקה שלו. אני בוחנת את המזבח אם הוא מזבח אש או מזבח מים, מזבח לרוח או לחומר, מזבח לאלוקים או לאדם. מה המטאפורה של כל מזבח, ומהי הטקסטורה שלו. מקורות ההשראה שלי לפסלים הם מגוונים מאוד. בפסל 'מזבח הזהב' אני מצטטת באופן חופשי לגמרי את הנושא של "אבן הראשה", שבהרבה מקומות הייתה מעוטרת בפרח, ואילו כאן הפרח הוא לא סימטרי, ועשוי בצורה שברירית, כאילו כל רוח עלולה להעיף אותו. בפסל 'שולחן המזבח' העתקתי חלק של דוגמת סריגה במסרגה אחת מחוברת של אימי, ואני מבצעת את "הסריגה" עם מקדחה, כלי שהוא מאוד לא "נשי", ומאוד לא קשור לאופי מלאכות היד. בפסל 'יויצאsein' מקור ההשראה שלי היה פסיפס רומי עתיק של רצפה לא מטואטאת.

בכל "מזבח-לב" שכזה בא לידי ביטוי ערך או רגש אחר, תכונה או שאיפה, חלום וענווה. וכל מזבח מתייחס לשאלות קיומיות הנוגעות במהותו של האדם.