סיון מציגה את בית משפחת גלעדי, אשר צל הסב שורה עליו. הסב, אהרון גלעדי (1907-1993), היה צייר שעלה מרוסיה ב-1929. הוא התיישב בקיבוץ אפיקים ועבד כטייח, בשל תשוקתו לציור וחוסר הזמן והמימון של הקיבוץ את פועלו הוא עזב את הקיבוץ ועבר עם משפחתו לגור בכפר סבא, לבסוף השתקע בחולון, שם גרה משפחתו עד היום.
אהרון גלעדי חי וכלכל את משפחתו מציורים שמכר, רבים מהם נמצאים באוספים פרטיים,בגלריות ומוזיאונים ברחבי הארץ, למרות זאת הוא נשכח מהקאנון המרכזי, ולא קם מפעל להנצחתו.
תערוכה זו מבקשת לבנות לו מיני מוזיאון, דיוקנו של אהרון גלעדי ניצב במרכז על פדסטל, ומעל ראשו המפוסל עומד ראש ממלט בדמותה של נכדתו יפעת, נדמה שהיא יוצאת מתוך ראשו כמו הסיפור המיתולוגי בו אלת המלחמה קפצה מראשו של זאוס. השוואה זו באה להדגיש את המיטיזציה של דמות הסב ודמות האמן.
בנוסף מוצגים צילומים אותם צילמה סיון בבית המשפחה העמוס ציורים של הסב, בעזרת המצלמה היא עורכת מחדש את הציורים עליהם היא רוצה לתת דגש.  היא מתמקדת בציוריו של גלעדי בו נראות דמויות ללא פנים, של אם ובנה אשר מזכירות את מריה וישו. תמה הלקוחה ממסורת הנצרות אותה הכניס לסגנון הציור המופשט שהיה נהוג בקבוצת אופקים חדשים אליה היה שייך. גלעדי מוצג בתערוכה זו דרך צילומים של ציוריו, והעתק של דיוקנו שנעשה ע"י הפסל יעקב אפשטיין. פעולות אשר מרפררות ליחסי המקור וההעתק בהשוואה ליחס הבין דורי.

יפעת מציגה צילומים של בית משפחת גרוס עם דגש על אוסף עצום של חפצי אמנות ונוי,ספרים ,בגדים ונעליים. החפצים שנאגרו בקפידה במהלך השנים מצויים בכל פינות הבית, פולשים אלה לאלה ונראים כמו חנות עתיקות מופלאה ואינסופית, הבית כמשק אוטרקי רוחני ותרבותי. במהלך המפגשים והתיעוד הבינה יפעת שאיסוף ואגירת החפצים הם התחליף ליצירה עצמה. בסיל ואסתי גרוס היו בעברם ציירים שלמדו באקדמיות לאמנות ברומניה ועלו לארץ כאמנים צעירים, אולם חרף המאמצים והעיקשות שניהם הפסיקו לצייר ולהאמין ביכולתם להצליח ולהתפרנס מאמנותם. בארץ, שניהם לימדו אמנות בבתי ספר ובחוגים פרטיים, אסתי המשיכה ללמד אולם בסיל החל לעבוד במשרד האוצר ונטש לחלוטין את עולם האמנות. התערוכה מבקשת להאיר על הויתור ותוצאותיו בעקבות חוסר מימוש הפוטנציאל. בנוסף יפעת מציגה רישום קיר, שהוא שחזור של רישום שרשם בסיל גרוס בשנת 1979, שגרוס עצמו שחזר בגלריה. הרישום מתאר באופן ברור את פינת הסטודיו של זוג האמנים בתחילת דרכם בארץ, בבית שבו גרו כשעלו מרומניה.

אוסקר חוזר בעבודתו הנוכחית לצילומים ישנים מבית הוריו אשר מתעדים רגעים משפחתיים בבית שגרו בו בעבר. אוסקר מציג וידאו אשר ערך מתיעוד שמצא בהם נראית המשפחה בפעולות יומיומיות שהופכות להיות אינטנסיביות רגשית, אם בשל התמקדות המצלמה בהם וכן בשל מבטו שלו עליהן. הכניסה לתוך האינטימיות בעבודותיו אינה מקיאה את עצמה, על אף עוצמתה, היא ערוכה בקפידה ועל כן נותנת לצופה את מרחב הנשימה. כמו בוידאו, כך גם בצילומיו, אוסקר מציג עומס רגשי באופן לירי. בצילום הוילון הקשור הוא מבודד את הדימוי כמטאפורה למצב קיומי. בידוד הדימוי מקביל לפעולת תפיסת הרגע בצילום, וצילום זה הינו מפתח לקריאת עבודותיו בתערוכה זו, החושפת רגעים מהביוגרפיה המשפחתית ורישומי מחברת מהשנה האחרונה.