search
לוגו

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

הפורטל הישראלי לאמנויות - הבמה ליצירות שלכם

הוי ארצי מולדתי - ‏2007 בבית האמנים

 

אוצר: אבנר בר חמא

 

תערוכה זו, פרי שיתוף הפעולה בין בית האמנים לגלריה האחרת במכללה האקדמית תלפיות, נאצרה על רקע תחושת מועקה והחמצה המלווה רבים מאיתנו עקב מלחמת לבנון השנייה.

תחושה זו הולכת וגוברת עם גילויי השחיתות המתמשכים. למרות זאת, אפשר לראות בביקורת הקשה ובתחושה שמלווה אותה גם נקודת אור. יש בה אקט של היטהרות - של "היתנקות (נקיון) ושל היתקנות" (תיקון) אחרי טראומת ההינתקות שפקדה אותנו. הינתקות לא רק במובן של חלקי ארץ אלא במובן של ערכים ומוסר אישי וגם של נתק בינינו החברה הישראלית.

בתקופה של "איש הישר בעיניו יעשה", מילות שירו של טשרניחובסקי "הוי ארצי מולדתי!" מהדהדות בראשינו ולא נותנות מנוח. הייתכן שארצנו "הולכת פייפן" לנגד עינינו כמילות השיר ואנחנו נחריש? יש תחושה של היעדר השגחהו"אם אלוהים אינו קיים, הכל מותר" (דוסטוייבסקי).

יש פה ניסיון צנוע להוכיח שהאמנות מסוגלת להצליח במקום בו המילים נכשלו. יצירת אמנות אמורה לייצג את העולם ממנה היא באה. כלעבודה ועבודה מייצגת פן אחר ממגוון הדעות ומרבדי החברה הישראלית והוכח שהן יכולות להתקיים בהרמוניה באמנות. הביקורת בצדק מייחסת לאמנות פונקציה ופוטנציאל פוליטיים אך המציאות כנראה מוכיחה שזה לא תמיד כך.

יש בעבודות התייחסות לאדמה ולדגל, לבית ולחורבנו, למציאות, לנוסטלגיה ולחלום, לחברה לשלטוןולמעמד האישה ועוד.מתברר ש"האמנות מציגה מחדש את המציאות ובד בבד מקטרגת עליה"(ארנסט פישר).

עשרים וחמישה אמנים נענו לפניה שבאה לאתגרם ולעוררם להגיב לשלשת המילים הטעונות: "הוי ארצי מולדתי" עם מתן חופש מוחלט להוביל את המילים לכל המחוזות שיבחרו.

 

משתתפים:

אברהם אילת, בלו סמיון פיינרו, טניה פרמינגר, חוה ראוכר, בר חמא אבנר, דבי קמפל, אשר דהן, רות קסטנבאום בן דב, חנה גולדברג, ירמי זנטון, יעקב חפץ, ז'אק ז'אנו,נחמה גולן, טליה טוקטלי ,יעל רובין, חגי הלברטל,יפעת שנלר, סיגל אידלמן, תמר גור אריה, רות טל-כץ, סילביה ברעם, חנה גולדברג, אביטל בר שי, ציון אסולין ואודי צ'רקה.

בית האמנים, הגלריה האחרת
טל: 5246685 טל: 5128507

ימים ב-ה 10:00-17:00,13:00-19:00.יום ו'-שבת: 10:00 13:00

קישור לתמונות מהתערוכה

על העבודות:

הדימויים שבחר האמן הותיק אברהם אילת להציג בתערוכה נוצרו ב-1989. הם ביטוי לכאב ואכזבה ממסמוסו של עולם ערכים ואמונות שגדל עליו. הוא מציב בין הצילומים, את  מה שמבטא רגשות אלו, דגל מגולגל קשור שמצא במשרד ישן לפני למעלה מרבע מאה.

 

 

טניה פרמינגר, שעלתה מרוסיה וגורשה מימית מציגה את "אמא אדמה" -מעיל מונומנטלי, עשוי כולו מאדמה, מונח על רצפת הגלריה. זהו לדבריה "נוף מולדת" - מטפורה של ילדות חמה "עוטפת ברחמים"  כמו שרק אם יכולה לחמם  ולהגן.

 

 

 

טליה טוקטלי ויעל רובין מציבות סביבות עירוניות וכפריות המתייחסותלהוויה הישראלית המתקיימת על הציר שבין מחנות הפליטים ושיכוני "בנה ביתך" כמו עדות לתהליכי בניה והרס.

 

 

 

 

אשר דהן מדבר על "מזבח האדמה" דרך  מונומנט שבראשו ניצב גוש אדמה ובתחתיתו נכתב הפרק "כי תבואו אל הארץ" כשכל אותיות שם הוויה נמחקו, להתריע על מצב הרוחניות הישראלית.

 

גם אביטל בר-שי, מציגה כד שעשוי מאדמה. הכד הוא אובייקט-כלי קיבול עתיק המסמל את האדמה, חיבור למקום וקשר עם העבר. דימוי הרישום והקווים התפורים הם של אדמה חרושה.

 

 

 

 

"ספרא וסייפא" הן שתי המילים העולות למחשבה מיד כשמתבוננים בעבודתו של ז'אק ז'אנו. בספר העשוי ברזל חלוד ומתפורר, הוא חורט את המילים "הוי ארצי" ובין דפיו מניח צינור דמוי תותח "הוי ארצי-מולדתי!".

 

דבי קמפל, תושבת גוש עציון, ציירת נוף בארץמריבה, בציור בו כל משיכת מכחול עשויה לעורר מחלוקת, מציגה "תחנת אוטובוס" בה היא מפגישה חיילים, אזרחים ותושבי השטחים בסתם יום של חול.

 

לעומתה, העבודה של סיגל אידלמן עוסקת בדו-שיח בינינו הישראלים, לעולם שסובב אותנו והיא מבטאת מתוך אירוניה,  את השאיפה "לאסוף" את העולם הגדול אלינו הביתה, כאן לישראל. לחבוק במעין חיבוק-דוב, תרבויות, מראות ותחושות של מקומות אחרים.

חגי הלברטל, תושב תקוע מציג לראשונה ומבטא את המתח והצפיפות (צפפה) של לחיות על פיסת קרקע אחת כולם ביחד. בית צפפה כמייצג טבעי של מציאות בלתי אפשרית של חיים משותפים בין יהודים וערבים.

 

 

 

רות טל כץ, תושבת בת עין מציירת את הנוף הנשקף בדרכה היומיומית לאורך גדר ההפרדה הנבנית אל מול עיניה.

 

 

 

 

 

 

סילביה ברעם, משקיפה בדאגה אל גדר ההפרדה וקשה להבחין  אם בהתרסה ואם בהשלמה.

 

 

 

 

חווה ראוכר נוגעת במקום החברתי ומדברת על מצבה של האשה האתיופית בישראל . היא יוצאת מנקודת מבט פמיניסטית דרך סיפור עלייתה ארצה של אשה אתיופית,  הבורחת ממסורת של דיכוי נשים.

חנה גולדברג, מתבוננת באחת משכונות הקטמונים בהם היא גרה וערהלקיפוח החברתי הנחשף מתוך התבוננות באפליה האורבאנית. המבנה המצוייר, שאינו צומח מן הקרקע, אוטם את מלוא רוחב הציור. מפגשו עם השמים נעשה באמצעות דודי שמש ואנטנות (ולא עצים) והעבודה יוצרת תחושת מחנק.

 

בלו סמיון פיינרו, ממלא קופסת סיגריות טיים באדמת ירושלים. "הסיגריות משמשות מיכליות לאדמה. קופסת הסיגריות משמשת מיכל לאדמה ניידת בדומה למנהג מהמאה ה-19 להביא אדמה מארץ הקודש ליהודי הגולה". קופסת הסיגריות היא חפץ ישראלי טיפוסי , סמל לתרבות הצריכה הישראלית משולבת עם אדמה שמסמלת מקום ונצחיות.

 

רות קסטנבאום בן-דב, מבכה על חורבן הבית. עבודתה מורכבת מהתפתחות של דימויים- מקדש, בית, פָּנים, אדמה. "נקודת המוצא ליצירה היתה המחשבה הקשה שהחורבן שלי הוא הבניה של הזולת, ולהיפך.  חורבן ובניה, מחיקה וקיום. זהו קיום משותף ללא מקדש, בית או פנים, ונשארת רק אדמה שוממה ויבשה".

אצל נחמה גולן, היצירה מחברת בין שני רבדי פרשנות, האחת נוגעת, בקדושת ברית הנישואין והשניה בקדושת האדמה. השימוש בשתי שפות עברית וערבית מרמז לקיומה של מציאות היסטורית טעונה  ומורכבת בין שני עמים הטוענים לקנין על אדמת ארץ ישראל-פלשתין.

תמר גור אריה, אמנית צעירה בתחילת דרכה, רושמת על קיר הגלריה רישום "ארעי", כאקט של עירעור על  קיבעון. "לאחר הגעתי לניצן, בעקבות העקירה מנווה-דקלים, אני חווה מגורים בין מכולות גדולות מתכתיות, שרוב הבית עדיין ארוז בתוכן". ציון אסולין מציב בתערוכה "כסא ישראלי", כסא כתר עוקצני שעל מושבו מסמרים בתבנית דגל ישראל.

ב- 1949 בפורים תש"ט חופש יעקב חפץ ע"י אימו לילדה צוענייה. זהו סיפור מטפורי שבשבילו אישית הפך לחלק מהמיתוס והאתוס הציוני, הנדודים, הסבל והמטרה. "אין הגדרות ברורות, כפי שהצוענייה איננה בדיוק דמות העולה לארץ הקודש אלא דמות נודדת וחולמת על מקום".

גם יפעת שנלר, שזו לה חשיפה ראשונה בוחנת את זהותה. היא נולדה וגדלה בשומרון והתגוררה עד לאחרונה  בדרום הר חברון, בדיאלוג עם מה שמסמל את ארצה, מולדתה, גפן כרותה המתאוששת מחדש בתוך סיר ישן המונח על רצפה "ערבית". בתוך מימי הסיר משתקף דיוקנה.

 

במיצב של אבנר בר חמא "מדינה משתנה", מוצבת משתנה מודרנית מתחת לצילום המשתנה של דושאן. "אנו חיים בעולם "משתנה". מציאות משתנה וגם זהות משתנה, הכל משתנה ומריח לא טוב. זוהי מחאה על תרבות ההשתנות לפי "מה יגידו?". למרות זאת, על דיוקנו של הרצל מופיע הכיתוב "עוד לא אבדה תקוותנו!".

בעבודת וידיאו של אודי צ'רקה, נצפה היוצר בעבודתו בזירה אינטימית (חדר שינה).אותה מיטה-זירה הופכת קרקע זרועת כיפות כחולות. ממקור היצירה נובע משחק שתחילתו מהתל וסופו הרסני.

 

ירמי זנטון, מפסל ראש מברונזה שהתפתח בעקבות הלוויה של חייל, בנו של חבר שנפל בג'נין. הוא מקונן על אלה שגידלו את בניהם בתקווה ובאמונה שיזכו לחיים ארוכים וטובים  ובמקום זאת עומדים בפני חלל בליבם וחלל באדמה.

בעבודתה המיניאטורית "ניסים ונפלאות", מנסה דבורה מורג לאחות את השברים. החלום ושברו. מחווה לאמנית הערירית אדית סמואל 1907- 1964, שיצרה בובות של דמויות מן העדה התימנית במושבה ובובות של חלוצים וחלוצות.

 

אייר תשס"ז,  אבנר בר חמא- אוצר התערוכה


תאריך 15/05/2007 - 5/06/2007
מיקום בית האמנים, אלחריזי 9, ת"א
מארגן האירוע בית האמנים
הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד
אתר האמנות ארטפורטל הוא הפורטל המוביל בישראל בתחום האומנות, האמנות והתרבות. באתר תוכלו למצוא מידע רב אודות תערוכות אומנות, מאמרים בתחום האמנות והתרבות, מידע על גלריות, פורום אומנות שוקק חיים , חנות לממכר מוצרי אמנות, מידע על מוזיאונים ועוד. אנו מקדמים בברכה גלישה פעילה של המבקרים באתר ונשמח להכניס ידיעות רלוונטיות אודות חוגי אמנות, סדנאות, מידע על אמנים חדשים וכל מידע אחר שהוא בעל תועלת לקהילת חובבי האמנות. הגלישה באתר מהווה הסכמה בלתי חוזרת לתקנון האתר ושימוש בכל אחד מהטפסים שבאתר מהווה אישור למשלוח חומר פרסומי בהתאם לחוק