אודל לישנר מציגה בתערוכת היחיד שלה בבית האמנים ארבעה מיצבי-ווידיאו, מיצבים אלו עוסקים בשבריהם של דימויים.
אודל לישנר נולדה בדרום-אפריקה וכיום חיה ועובדת בישראל. לישנר למדה אמנות באונטריו קולג' ארט (טורונטו,קנדה) וכן, קולנוע באונ' ת"א.
את התערוכה מלווה קטלוג, מאת דנה גילרמן, בשם "אדמה, מים, אשה"
קטע מתוך הקטלוג:
"...עבודת הווידיאו של לישנר נעה בין שני הקטבים הללו של הקולנוע: היא מייצרת סוג של פנטזיה
ובה בעת חושפת את העובדה שמדובר בתנועה מקוטעת. הדימוי אינו לכיד. הוא חולף ממסך למסך, יוצר
מקטעים של גוף המתאחד ומתפרק, מתאחד ומתפרק.
התנועה בסרטים שונה מהתנועה בחלל ויוצרת דיסוננס מעניין, שכן התנועה המעגלית שקיימת בסרטים נתקלת בגריד נוקשה ובגבולות מקובעים, שאינם מאפשרים לה לפרוץ החוצה: הסרטים מוצגים על ריבוע
תחום של אדמה מבוקעת, ואילו הצופה נע בחלל במסלול שנקבע מראש, בלי שיתאפשר לו לסטות.
המסכים שמקיפים את הצופה באחד החללים הופכים למעין מחסומים שכולאים אותו וחוסמים את דרכו.
גם התנועה המעגלית של המצולמת הופכת בסופו של דבר ללופ סיזיפי, אינסופי וחסר רחמים, שכולא
את הדמות הנעה בתוכו.
המיצב של לישנר עשוי להטעות. האדמה, טיפות הגשם, הריקוד האקסטטי – יש בו רבים מן הסממנים "הרוחניים" האופיניים לאסקפיזם של תקופתנו. לרגעים עולה גם התחושה המשחררת של צפייה במרחב ללא גבולות, קצת בדומה לתחושה הפלאית העולה בשעת צפייה באקווריום. אלא שלצד זאת כבר טמונה פה תחושת המחנק והקלאוסטרופוביה. גם האדמה שהוכנסה לגלריה, ומסמלת כביכול את הטבע,
עוברת תהליך של המתה. הניגודיות הזו באה לידי ביטוי גם במפגש החומרים שבתערוכה: בין האדמה, שעקבות הזמן ניכרים בה (תוך כדי תצוגה היא הולכת ונבקעת), לבין האין-חומר (הדימוי) שמוקרן עליה ועקבות הזמן אינם ניכרים בו.
הכמיהה להשתחרר מהמסגרת, מהגריד, ולצד זאת הידיעה שזה בלתי אפשרי, עומדים במרכז התערוכה.
הרצון לצאת למסע ולצידו הידיעה שהמסע הוא מעין לופ ללא קתרזיס, ללא פתח יציאה..."
