search
לוגו

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

הפורטל הישראלי לאמנויות - הבמה ליצירות שלכם

חומר, חמור ורוח, שמעון פינטו בגלריה העירונית ברחובות.

מאמרה של אורה קראוס המתפרסם כאן, מופיע בקטלוג התערוכה עם מאמר משל גדעון עפרת ודימויי העבודות. הקטלוג יצא בשפות עברית ואנגלית.

 

החומר, החמור והרוח .   שמעון פינטו .

 

מאת אורה קראוס

 

"אַתָּה אֶחָד... וְהַכּל סוֹד אֶחַד..." כָּתַבֹ-לוֹ אִבְּן- גְבִירוֹל,/ וְשֶמָּא כָּמוּס הַסּוֹד בֵּין גְבוּלוֹת הַלָּשוֹן?... אָכֵן, מַהוּת הָאֵל וַהֲוָיַת הַשִיר תּוֹבְעוֹת עַד-כְּלוֹת אֶת מְסִירַת עַצְמִי,/ [...]"

 

איתמר יעוז-קסט[1]

 

שמיים, מים, אור וחול– אלו הם המרכיבים המרכזיים הנגלים בציוריו של שמעון פינטו. מרחבים גדולי ממדים בצבעי פסטל פסטורליים נראים ביצירותיו ומדגישים את היופי האינסופי של הבריאה. לתוך יופי זה יוצק האמן את עולמו הפנימי ומנסח אותו דרך זיכרונות ילדות מתובלים בצבע. הדימויים נקשרים לנוף ילדותו בערד ומתכתבים עם ההוויה הישראלית, כפי שהיא מצטיירת בתודעתו העכשווית. פינטו עוסק בדינמיקה של תודעת הזמן וקושר בין העבר לבין ההווה, בהציגו את תכניו בהומור דק.

 

העין החולפת על פני ציוריו המינימליסטיים של פינטו פוגשת באייקונים שותקים, רוויי אור. קיבוצן של העבודות יחד יוצר מעין "כור היתוך גרעיני" קטן,מטעין את החלל ומתווה סביבה אוטונומית ותבונית, שבה הצופה מסוגל להבחין ביחסי החומריות-רוחניות הרוחשים במעמקי הציורים הפשוטים לכאורה. לא מדובר כאן בעלילות כלשהן ולא בסיפורי מתח, וניכרת השוויוניות שבה נוקט פינטו בטיפול בכל מרכיבי הציורים. בסופו של דבר, הצבע הוא הגורם הדומיננטי, הגוף המקשר היוצר את קולן של העבודות ואת האור המהדהד בתוכן. פינטו מרבה לעשות שימוש בצבע הלבן, המכיל למעשה את כל הצבעים, ומכאן נובע עושרו. הלבן מסמל שקט ושתיקה ומציין גם את הריק של הבד. הוא מתמזג בצבעי היסוד – אדום, כחול וצהוב – היוצרים את הקשת הצבעונית הפסטלית שבאמצעותה בורא האמן את מרחביו. הגבעות והחולות הצהבהבים מתחברים ללא הפרד אל השמיים התכולים, כיריעה אחת שלמה.

 

מראות אלו נקשרים לנופיה של ערד השחונה והמדברית, שבה עברו על פינטו ימי ילדותו, הזכורים לו בגעגועים כתקופה יפה ומאושרת. תכופות נוהגים להתייחס אל זיכרונות הילדות כאל פצע פתוח שראוי לשכוח, כביכול כהוכחה לכך שבילדות נעוצים שורשי הנוירוזות העתידיות. יש האומרים כי אצל ילדים מנגנוני המוח אינם מפותחים דיים כדי לקלוט זיכרונות באותו אופן שבו הם מצטברים בימי הבגרות. נטען כי בקרב אנשים מסוימים קיימת נטייה ליצור פרשנות מומצאת על עברם וכך לייצר זיכרונות מעוותים. דומה כי אצל פינטו אין הדים לגישות אלו, וההפך הוא הנכון: רשמיו החיוביים על עברו מלווים בחיוך גדול, בהבעה קורנת ובתחושה כי מדובר באמת צרופה. דיונות זהב רכות, חלקות וחובקות המופיעות בציוריו משדרות תחושה של זיכרון קורן ועוטף. המראה המדברי השולט ברבות מעבודותיו של פינטו מזכיר את המדבר המקראי, המקום שבו התגלה אלוהים למשה ושבו התקבלה התורה. במהלך ההיסטוריה שימש המדבר מקום לחיפוש אחר תשובות קיומיות ואחר סודות החיים, להתבוננות ולהרהורים, להתבודדותם של נזירים שביקשו להתרחק מהכלל ומתרבות רעה. מרחבי המדבר העוצמתיים שימשו מקום מפלט לרבים, ויש לשער כי לא רק הקול האלוהי נשמע בהם אלא גם קולו הפנימי של כל אדם הבוחר לשמוע אותו.

 

לתיאורי החולות של פינטו מתחבר באופן טבעי גם החמור, שהיה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו בערד ומככב ברבות מעבודותיו. באחת העבודות המוצגות בתערוכה נראית צדודית של חמור במרחב החולי, ומולו מונחת קופסה אדמדמה שלא ידוע מהי תוכנה. ייתכן כי היא מכילה בחובה סוד גדול או התרחשות סמויה שרק החמור עד לה. בעבודה נוספת מופיע באותה סביבה מדברית החמור לצד צלליתו, כאשר מכחול נעוץ בפיו, והוא כמו יוצר על גבי המצע סירת מפרש על פני מים כחולים. על החמור, המשמש כעזר לאדם בעבודת השגרה היומיומית, נאמרו אמירות רבות: שמו מאזכר את המילה "חומר" והוא מהווה סמל של חומריותוארציות. הוא נחשב לבהמה שאינה תבונית, אך יש המסנגרים עליו וטוענים כי הוא חכם מהסוס. על כושר ההבחנה שלו –לעומת עם ישראל המסרב לראות את אלוהיו –נאמר בנבואה המקראית: "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיהו א, ג). ידועה גם האמירה כי החמור עתיד לשאת על גבו את המשיח. בציוריו של פינטו לחמור יש קונוטציות חיוביות: הוא מתואר כאמור כאמן יוצר, צבעו לבן צחור, והוא מזכיר ביופיו סוס רכיבה אציל, שכולם אוהבים לאהוב. באשר לצל הנראה בעבודה השנייה שבו מופיע דימוי החמור, הרי שניתן לציין כי זהו מרכיב חשוב ביצירותיו של פינטו. לעתים הוא מתואר באופן בולט, המדגיש את היותו היטל של האובייקט ומעצים על דרך הניגוד את האור.

 

סממן נוסף המאפיין עבודה זו ורבות אחרות הוא ההומור השובבי: חמור מצייר סירת מפרשים או משחק שחמט, מקווה שקירותיו צבועים בוורוד מתוק, אמבט ביתי שתול באמצע נוף מדברי, יד מציירת על גבי מושב של כיסא ורוד, ועוד ועוד. כל אלו הם בבחינת מרכיבים של הגזמה, הפתעה והוצאת דברים מהקשרם הרגיל. ההומור בעבודותיו של פינטו אינו בוטה אלא מעורר חיוך, בהיותו אמן המגדיר עצמו כ"לוחש בהומור".ניתן גם לקשור את עבודותיו לעבודות סוריאליסטיות טיפוסיות, המכילות אלמנטים של הפתעה וחוסר היגיון. ביצירותיו נוצרת דיאלקטיקה תמידית בין הממד הגשמי לבין הנסיקה לעבר עולם של חלומות, בשאיפה להגיע להרמוניה בין העולמות השונים ברוח של הומור מעודן.

 

התערוכה מאפשרת להתוודע בהדרגה להלכי הרוח שחווה פינטו מתוך זיקתו לקצב המדבר ולמרחביו. השמיים הנפרשים ממעל מסמלים חסד ואהבה ומתחברים במעשה הציור אל הדיונות המוזהבות. לולא הידיעה כי מדובר בחבל מדברי, בסביבות ערד, ניתן היה לראות את השמיים כמים – בהיותם מקור החיים, סמל של טיהור, של ביטול הטומאה. בתערוכה מוצגים דימויים של מקוואות טהרה, כמוטיב בולט ביצירתו של האמן. לטענתו, האמנות משולה לדת והיא מאפשרת תהליכים של טיהור וניקיון. באמצעות דימויי המקווה יוצר פינטו חיבור בין אמנות לאמונה, כמהלך המשקף את בחירתו לחיות על פי המסורת ולגלות את החיבור לשורשים – תהליך של תיקון שהחל דווקא בתקופה של פריחה בחייו. במקורות היהודיים יש התייחסויות רבות למוטיב של מים בהקשרים של קדושה וטהרה. כבר בתמונת הבריאה נוכחות האל נקשרה לקיומם של המים: "ורוח אלוהים על פני המים" (בראשית א, י). במקור אחר במקרא מתואר כוחם המזכך של המים: "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו). בספרות הקבלה המקווה נתפס כ"רחם היקום", כמקור חיים, ומימיו מבטלים את הטומאה, שהיא בבחינת "לחישת המוות".

 

המודוס הציורי של פינטו ותוכנו מזכיר את מחזור השירים "על אמונה ותשובה" של המשורר איתמר יעוז-קסט, המתאר בשיריו את האור הגדול וההארה הפנימית שהובילו אותו אל האמונה הדתית. חלק משיריו ב"ספר האור הלבן" עוסקים בהתגלות ובחיבורו לעולם הרוחני. יעוז-קסט מתאר את התהליך הארוך של ביסוס האמונה בחיבור בין עולם המציאות והחומר לבין הרוח. הוא משווה את עבודת האל לעבודת השירה ומתייחס לכתיבתו כאל סוג של תפילה, בדומה לפינטו הטוען כי האמנות שלו משולה לדת.

ניתן אם כן לומר, לסיום, כי עבודותיו של פינטו טומנות בחובן משמעויות רבות ומרובדות הנקשרות לממד הרוחני. יצירתו, כפי שהיא מוצגת בתערוכה זו, ניתנת לתיאור מטפורי, כאותה קופסה גדולה אדמדמה שתוארה קודם לכן – קופסה המונחת במלוא הדרה בחיק הטבע, בין דיונות מוזהבות, שמיים, מים ואור, וצופנת בחובה סוד.

 

"הטבע, גילוייו ומבעיו הוא התגלותו של האלוהים. האמנות היא התגלותו של האדם. האמן הוא החוט המקשר, החוליה החיונית בשרשרת, מי שניצב בין האלוהי שסביבנו לבין האנושי שבחיינו [...] האמנות, המעצבת כל העת חדש מתוך ישן וקיים, מתייצבת תמיד לצידו של אלוהים כזרוע ארוכה והפעילה תמיד [...] זו בריאה מתמדת שהאמן חיוני לה, כי בלעדיו כאמן ומבצע לא תיעשה ולא תתממש השותפות שבין הבורא האלוהי לבין היוצר האנושי."[2]

 

אורה קראוס

אוצרת



[1] איתמר יעוז-קסט, "בדרך האלוהים, בדרך השיר", ספר האור הלבן, עקד, תל אביב, 2009, עמ' 22.

[2] שיחה בין עדי וָאור ואברהם בורג. בתוך: אמליבילסקי, אמיתי מנדלסון, אביגדור שנאן (עורכים), אורים, האור בספרות, בהגות ובאמנות, עם עובד, תל אביב, 2005, עמ' 22.

 

 


תאריך 12/04/2013 - 30/05/2013
מיקום בית דונדיקוב, רחוב יעקב 32 רחובות
מארגן האירוע אוצרת : אורה קראוס
הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד
אתר האמנות ארטפורטל הוא הפורטל המוביל בישראל בתחום האומנות, האמנות והתרבות. באתר תוכלו למצוא מידע רב אודות תערוכות אומנות, מאמרים בתחום האמנות והתרבות, מידע על גלריות, פורום אומנות שוקק חיים , חנות לממכר מוצרי אמנות, מידע על מוזיאונים ועוד. אנו מקדמים בברכה גלישה פעילה של המבקרים באתר ונשמח להכניס ידיעות רלוונטיות אודות חוגי אמנות, סדנאות, מידע על אמנים חדשים וכל מידע אחר שהוא בעל תועלת לקהילת חובבי האמנות. הגלישה באתר מהווה הסכמה בלתי חוזרת לתקנון האתר ושימוש בכל אחד מהטפסים שבאתר מהווה אישור למשלוח חומר פרסומי בהתאם לחוק