search
לוגו

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

הפורטל הישראלי לאמנויות - הבמה ליצירות שלכם
“להגי שפה –“האמנות עם הכיפה , מאת דוד שפרבר
בהתאם לתפיסה שלפיה שדה האמנות כונן על בסיס המודרנה החילונית, גם שיח האמנות משרטט לרוב גבול ברור בינו ובין עולם הדת והאמונה.[i] הנחה זו נובעת בראש וראשונה מכך שהדיסציפלינות של אמנות ומוזיאון הן הבניות מודרניות חילוניות שראשיתן במאה ה-19. אלה יצרו הבחנה ברורה בין אמנות לאומנות, ולמעשה הפכו את האמנות לשדה מובחן של תרבות גבוהה. כך הפכו האמנות והדת צוררות זו לזו, ועולם האמנות נתפס לא אחת כאנטיתזה מודרנית לדת, המנסה לרשת אותה.[ii]
הילה ברק (הגדל)

 

 גדעון עפרת הציג את התפיסה ההגמונית הזאת כך: "האם לא נכון להכיר בעובדה שהאמנות היהודית החדשה נולדה ברגע הסרת הכיפה? [...] אין לי חלילה שום עניין בהסרת הכיפה בפועל, אלא רק בהסרה המושגיתולו הזמנית, ולו החלקיתברגע שבו אתה נכנס לסטודיו. בבחינת של כיפתך מעל ראשך כי המקום אשר אתה עומד עליו לא אדמת קודש הוא!".[iii]

הדברים הללו כשלעצמם מחוורים, אלא ששועי תרבות ואמנות מסיקים מהם לא אחת כי לא תיתכן יצירה אמנותית ראויה ברוח היהדות הדתית. הסופר יורם קניוק, למשל, טען כי לא תיתכן שירה עכשווית ראויה ברוח היהדות הדתית, כיוון שהשירה מחייבת הבעה אותנטית של חוויה הנובעת מחופש פנימי, וכל הבעה שיש בה צד דתי תהיה תמיד מגויסת ומלאכותית.[iv] תפיסה זו טבועה לא אחת בכתיבה ההגמונית, ונוספת לה מגמה המייחסת ליוצריה ולמושאיה הקאנוניים והחילוניים תשעה קבין של סקרנות ביקורתית ומורכבות, בעוד שהיצירה של האחר הדתי, כל עניינה אישור צורות יהודיות מסורתיות.[v]

הקביעות הללו מתבססות לא פעם על אבחנות תיאורטיות שהפכו לבון-טון בשיח,[vi] והן מיושמות כאקסיומות שאין להטיל בהן ספק.[vii] מצער במיוחד לגלות שאבחנות אלה אינן נשענות על בחינה אמפירית של היצירות עצמן, כפי שמקובל וראוי לעשות במחקר מדעי של תולדות האמנות. הכותבים פוטרים עצמם מכך בהנחה שלא תיתכן יצירה של יוצרים דתיים מחויבים שתהיה ראויה להתייחסות במסגרת שדה האמנות העכשווית.

יתרה מכך, בהיות הדתי אחד מדמויות האחר של החברה בישראל, הוא משולל קול עצמאי, וההחפצה והדמוניזציה של דמותו מתבטאת לא אחת בסימונו במאפיינים יהודיים. לא פלא, אם כך, ששדה האמנות מדיר מהשיח אמנים דתיים.

 

אלא שבחינה של היצירה הדתית הצעירה דווקא מגלה בה סקרנות, ביקורתיות ומורכבות רבה.[ix] בתערוכה של בוגרות המגמה לאמנות של מכללת אמונה בשנה האחרונה, למשל, הציגו התלמידות יצירות מגוונות ששיקפו עולם מורכב וביקורתי.[x]

כך למשל אפשר היה לזהות בתערוכה כמה התייחסויות רעננות לסוגות מסורתיות. רבקה יפהרבקה יפה יצרה בטכניקה המסורתית של מגזרות נייר, אך היא הגדילה את הפורמט לממדי ענק . המוטיב החוזר במגזרת הנייר שלה היה השער. במסורת היהודית רווחים תיאורים של שערים על ארונות קודש, פרוכות וספרים. השערים מציינים את הנוכחות האלוהית ומבטאים את השתתפותו הפעילה של המאמין בהתקרבות אל הקודש. אצל יפה מתערבלים תיאורי השער הפנטסטיים-מסורתיים מן העבר בייצוג של השערים הקונקרטיים של הר הבית, והנשגב ניצב סמוך לנמוך וליומיומיגדרות משטרה וחיילי מג"ב שמקיפים את ההר סביב.

גם קבוצות מוחלשות בחברה הישראלית מתחילות לקבל קול בשיח בחברה הדתית הצעירה. הדבר בא לידי ביטוי בעבודתה של הילה ברק, שעסקה בשאלות זהות של מהגרי עבודה (. .רננה נמרודי מתחה חוט אדום דרך חלל התצוגה, ששימש בעבר בית-סוהר מנדטורי, עד לחצר מחוץ לבניין. .בחצר היא סרגה מהחוט מעין פרחים אדומים קטנים. העיסוק בפריצת גבולות השתלב כאן בשפה המכוונת לאמנות נשיםרננה נמרודי פמיניסטית.

המיצב של פסי לנקרי הציג פיסול בפסטה (מזון עתיר קלוריות), ומתקשר גם הוא לשיח נשים חתרני, המבקש לערער על מוסכמות היופי המקובלות ולחשוף את המנגנונים המבנים אותן (.

המיצב של תמר קרונמן, "והיא תהילתך", הסמיך קודש לחול באופן שהיכה בצופה ..לצד חפצי קדושה ,ארון קודש ובמת בית-כנסת,הציבה קרונמן צינורות אפורים המשמשים לניקוז ביוב ומזכירים את יצירותיו של האמן הצרפתי אלכסנדר פריגו Perigot)). הקול שבקע מהצינורות הוא של פיוט המושר בימים הנוראים, והאווירה בו כולה הוד והדר. זוהי עבודה מתריסה, שכוחה ביצירת מתח בין הנשגב לבזוי. שילובים מעין אלה, המערערים על הסדר הקיים, הם מאופני הביטוי הרווחים ביותר בשדה האמנות העכשווית, אלא שהאמירה הממוקדת כאן תופסת מקום ייחודי אפילו בז'אנר המוכר כל-כך. דומה שהחידוש הגדול פה הוא בקונקרטיזציה של הרעיון המופיע בפיוט המסורתיהנגדה בין תהילת האל לשפלות האדםיחד עם בחירתו של האל הרם להתייחס לאדם ולחומר הגס. ההצבה של היצירה במרחב הספציפיחדר תפילה ולימוד בבית-כלא מנדטורי בירושליםתרמה לייחוד שלה.

 

בניגוד לטענתו של עפרת, הנפוצה בשיח ביקורת האמנות בכלל, ולפיה העולם האמוני חסר במהותו את האפשרות למבט ביקורתי ולחופש היצירה, השיח הדתי שנשען על השיח המקראי והמדרשי מתמקד לעתים קרובות בקשר הדיאלקטי שבין נורמות לסטייה מהן.[xi] הקריאה לביקורת מלווה את עולם היהדות עוד מהמדרש המתאר את ניתוץ הצלמים של אברהם, "אבי האומה". במסורת היהודית, ובמיוחד בספרות המדרשית, מופיעים לעתים קרובות "חילול השם" והטחה כנגד האל. הדבר רווח בתקופות ובז'אנרים שונים: החל בתיאורים התנ"כיים המתארים את אברהם מתווכח עם האל ומתעמת איתו ("בראשית", י"ח, ט"זל"ג), דרך תיאורים מדרשיים כמאמר חז"ל על חנה, ש"הטיחה דברים כלפי מעלה",[xii] וכלה במחשבה החסידית ובתיאולוגיה היהודית הפוסט-שואתית.[xiii]

הפרספקטיבה הפוסט-חילונית, המצליחה ללכוד שילובים מורכבים בין דת לחילוניות,[xiv] מתאימה מאוד לשיח הדתי-מזרחי שרווח בארץ. שיח זה לא אימץ את ההבחנה הרווחת בעולם האירופי-אשכנזי בין דתיים לחילונים.[xv]  שילובים כאלה מופיעים לאחרונה גם בשיח האורתודקסימודרני, למשל בדברי הרב שג"ר, שהמשיך את מסורתו של רבי נחמן מברסלב ודן בקושיות שאין להן תשובהרלטיביזם פתוח להשראה ו"דת רכה".[xvi]  לאחרונה נוצרה גם הגדרה לדמות חדשה-ישנה: "הדתי החילוני" – דמות היברידית שארוס דתי וביקורת התבונה משמשים בה בערבוביה.[xvii]

 

מתברר, אם כן, שיוצרים דתיים צעירים רבים חיים את חייהם מתוך חיפוש ומורכבות, ומתוך ההנחה שקודש וחול, דת וחילוניות, מסורת ושִברה, הם פנים שונות של האדם.

בהווי תרבותי זה מתפתח שיח אמנותי-ביקורתי ענף. פורת סלומון, בוגר בצלאל דתי המתגורר בבת-עין, סיפר: "כמו מדעים, למשל, אמנות באה להוכיח שיש שאלות [...] אני יודע שהעבודה שלי גמורה כאשר היא מתחילה לבלבל אותי, כאשר אני מתחיל לשאול עליה שאלות, לתהות עליה".[xviii]  מרדכי ורדי, רב בית-הספר הדתי לקולנוע מעלה, כתב לי: "אני מאמין שביקורת זה הדבר הכי בריא שאמנות יכולה לייצר, ושכל חברה תתברך ביוצרים ביקורתיים שישאלו שאלות מטרידות ולא יניחו לחברה להירדם תוך שביעות רצון עצמית".

 

 

בוקסה: הכיפה כאטריבוט של האחר הדתי

זיוה נתנאלדמותו של האחר הדתי מאופיינת לא אחת בסימנים יהודיים. אחד המובהקים שבהם הוא הכיפה.[xix]

זיוה נתנאל ציירה בעבר דגמים מוגדלים של עיטורי כיפות סרוגות שנעו במחוזות שבין יהדות משיחית, פונדמנטליזם וכוחניות . את האימה העצימו כיתובים כמו "יאללה, בית"ר", ששולבו עם דימוי המנורה, סמל המגן דוד המזוהה עם תנועת "כך" וציורי טנקים.[xx] בעקבות רצח רבין נטו אמנים רבים לתאר את האחר הדתי והימני כמטפורה עוקצנית לרוחניות עם קונוטציות שליליות. כך, למשל בעבודה של ניר הודציור של צעיר תלוי כשלראשו כיפה. הוד אף הציע לחלק בגלריה כיפות עם דיוקנו של יגאל עמיר. עמיר כיכב גם בכרזה של דוד טרטקובר, שפורסמה בערב הבחירות ב-1996.[xxi]

עדי נס שילב ב"סדרת החיילים" ההומו-ארוטית שלו (1994–2000) דימויים המזכירים קרקס הנטוע בתפאורה צבאית. אחת הדמויות בסדרה היא שילוב של שני טיפוסים שחלקו עם האמן חדר בבסיס הצבאי שבו שירת: בחור דתי גמלוני, ובריון שרירי. השילוב בין השניים יצר את "השרירן הדתי", המסומן באמצעות הכיפה (ראו "כלים שבורים", עמ' 51). היצירה הוצגה בתערוכה "אחרי רבין, אמנות ישראלית חדשה", במוזיאון היהודי בניו-יורק (1997). מיקום זה העניק לה משמעות אקטואלית, המשלבת דת, אמונה וכוח. באחרונה הציב בועז ארד בתערוכה "אוי ואבוי" ציור של כלבו כשהוא חבוש כיפה סרוגה.[xxii]

בתערוכה "משחק השבת"[xxiii] הציג ערן שקין יצירות שנעשו מכיפות, וביניהן כדורגל העשוי כיפות שחורות ולבנות, שקיבל את הכותרת "משחק השבת". בעבודה "נערי הגבעות" הניח שקין על רצפת הגלריה ערימה של מאות כיפות צבעוניות סרוגות, שנתפרו אלה לאלה ויצרו צורת גבעות (ראו עוד על תערוכה זו להלן, בחלק "אות היא לעולם").

 

 

[i] מאמר קצר  זה ידון רק באמנות הישראלית. ההבדלים בין האמנות המקומית לאמנות היהודית הנוצרת בחו"ל בהקשר זה הם נושא חשוב הראוי למחקר מקיף.

[ii] ר' שבא סלהוב:

http://readingmachine.co.il/home/books/book_s_118/chapter01_9471240

[iii] גדעון עפרת, "האם מתחוללת 'מהפכת תרבות' אמנותית בקרב חובשי 'הכיפות הסרוגות'?" כיוונים חדשים 17 (2008), עמ' 139–150. מאמר זה הוא המשך למאמר קודם של עפרת, שבו קבע כי לא תיתכן אמנות טובה בחוגי הימין הישראלי. את מאמרו סיים בקביעה: "יכולים בעלי ממון ימניים ליזום ולממן בימות 'תכלת' ומרכזי 'שלם', שבהם תקודם מחשבת הימין, ברם, שום כסף ושום יוזמה לא יצמיחו אמן ימני איכותי". ר' גם גדעון עפרת, "האם תיתכן אצלנו אמנות של הימין?", כיוונים חדשים 9 (אוקטובר 2003), עמ' 176-164.

לביקורת על קביעות אלה ר' דרור אידר,שם.

במאמר זה מערער אידר על הנחות היסוד הבסיסיות של שדה האמנות. לתמיהתו של עפרת מדוע לא צורכים בחברה הדתית יצירות אמנות של רפי לביא עונה אידר: "האם ייתכן שהדתי הממוצע רואה את יצירות לביא וגרשוני כפי שהן: ציורים ילדותיים (במובן הרע של המלה) חסרי תחכום, שמרכיב האמנות שבהם אבד לטובת אמירה מעורפלת הזקוקה לגדוד מתווכים?". ביסוד דבריו עומדת התובנה שהיצירה אינה מדברת בעד עצמה, אלא שהכתיבה על אודותיה ממשמעת וממתגת אותה, ובכך למעשה הופכת אותה ליצירה הנחשבת "אמנות". ר' עוד דרור אידר, "אם כל ההתנתקויות: על הדחקתו של המטאפיזי ועל האסתטיזציה של השלום בשיח התרבותי בישראל", אקדמות כ"א (2008, אלול, תשס"ח), עמ' 52–64.

[iv] ר' עדות לשיחה זו אצל דב ברקוביץ, "יצירה אמנותית ועבודת ה'", צהר ל"ד (תשרי, תשס"ט), עמ' 67.

[v] ר' על כך אידר, (פרוטוקולים, 2008), שם.

[vi] אבחנותיו הבינאריות של עפרת ביחס לחברה הדתית, שאותה התעתד לחקור במאמרו "האם מתחוללת 'מהפכת תרבות' אמנותית בקרב חובשי 'הכיפות הסרוגות'?" (2008), נגועות בהכללות. עפרת עוקץ: "אמת מוכרים לנו בירושלים, בבני-ברק ובשאר חבלי הארץ (השלמה, כמובן) מספר אמנים חרדיים" (שם, עמ' 165), אלא שהחברה החרדית אינה מתאפיינת דווקא במגורים מעבר לקו הירוק. "ארץ ישראל השלמה" הוא ביטוי הבא מרפרטואר המונחים של הציונות הדתית המשיחית, ולא מהעולם החרדי.

עפרת מדבר גם על פסילת הצפייה בטלוויזיה כמאפיינת את חברת חובשי הכיפות הסרוגות (שם, עמ' 166), בעוד למעשה אין זה ממאפייניה המובחנים של האורתודוקסיה המודרנית בארץ. אל מכללות אמונה ותלפיות, שהן מכללות לבנות בלבד, מתייחס עפרת כ"מכשירות נערים ונערות ליצירה אמנותית חזותית" (שם, עמ' 170).

קביעתו הנחרצת של עפרת בדבר חוסר האפשרות ליצירה ראויה בחברה הדתית מזכירה מאוד את הביקורת שהשמיעה שרה חינסקי באחרית הדבר של מאמרה המכונן "על תסמונת הלבקנות הנרכשת". חינסקי  דיברה על ה"מוזיאון הביתי" האישי, שמבטא, לדבריה, את הבלתי ניתן לריסון על-ידי הגמוניה שחצנית, וכמו כן קבלה על סילוק הוויזואליה של דור ההורים. ר' שרה חינסקי (2002), עמ' 83–84. כמו כן ראוי להזכיר את דבריה הנוגעים לעניין הנדון: "יש להפקיע את הייצוג ההיסטוריוגרפי הערטילאי מנקודת מבטו העל-זמנית-מרחבית של ההגמון ולבסס את האופציה לקיומן של היסטוריות שונות בו זמניות של אמנות". ר' חינסקי, (2002) עמ' 81.

http://mail.google.com/mail/?ui=2&view=js&name=js&ver=Fjl6LKCQ3ug&am=X7V4pcX3cAGIBfXi0fQ0TZ08Mw - _ednref7_ [vii]התקבלותן הבלעדית של אבחנות אלה קשורה בפירושים שמציעה תורת הנפש למושג "רצח אב" ולפחד מפני שובו של המודחק. כפי שציין אידר במאמרים שצוינו לעיל, עם פרוץ המודרנה סילקה האליטה המובילה של העם היהודי את מה שהיה במשך דורות ארוכים עילת הקיום של הקולקטיב: אלוהים. לרגע נראה היה כי הפיוס המיוחל עם האב הקדמון הגיע בשנות השמונים, עם התגברות העיסוק ביהדות בקרב אמנים, ולאחר מכן עם שיח "ארון הספרים היהודי" מאמצע שנות התשעים. בפועל, כפי שציינה מאיה קגנסקיה, האתאיזם הישראלי נשאר בראש וראשונה אנטי-יהדות. ר' מאיה קגנסקיה, "על הנזק שבדו-שיח" (תרגום: פטר קריקסונוב), דימוי 20 (סתיו, תשס"ב), עמ' 27–40.

[viii] על כך ר' אידר, (אקדמות, 2008), עמ' 60.

[ix] היצירה הדתית-מודרנית פורחת. נזכיר רק את כתבי-העת "דימוי" ו"משיב הרוח", פעילותו של שולי רנד בתחומי התיאטרון והמוזיקה, קבוצת התיאטרון תאיר, המגמות לאמנות במכללות הדתיות למורים, הישיבה למוזיקאים והמגמות לאמנות, ספרות, מחול ומוזיקה במסגרות הלימודים התיכוניות.

ר' עוד: יאיר שלג, הדתיים החדשים, מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל, ירושלים 2000, עמ' 59–67 (הפרק נקרא "אמנות בכיפה").

http://mail.google.com/mail/?ui=2&view=js&name=js&ver=Fjl6LKCQ3ug&am=X7V4pcX3cAGIBfXi0fQ0TZ08Mw - _ednref10_ [x] "מקום 08", מוזיאון אסירי המחתרות, ירושלים, אוצרים: בלו סימיון פיינרו ודניאל ויימן.

[xi] דוד ביאל, ארוס והיהודים, תל-אביב, 1992, עמ' 46.

[xii] תלמוד בבלי, ברכות ל"א, ע"ב.

[xiii] M. Halbertal and A. Margalit, Idolatry, Cambridge, 1992;

Daniel J. Lasker, “Blasphemy: Jewish Concept”, in Encyclopedia of Religion, Vol. 2, Detroit 2005, pp. 268–271.

[xiv] ר' יהודה שנהב, הארץ, שם.

http://mail.google.com/mail/?ui=2&view=js&name=js&ver=Fjl6LKCQ3ug&am=X7V4pcX3cAGIBfXi0fQ0TZ08Mw - _ednref15_ [xv]ר' יאיר שלג, שם, עמ' 201–202.

[xvi] על-פי חזונו של הרב שג"ר, "האדם המאמין ייאלץ לסגל לעצמו מבט רציונלי ספקני, מבלי לפגום באמונתו, והצד השני ייאלץ להסתגל אל האדם המאמין לא כאל טיפוס פרימיטיבי אלא כבעל אופציה אמיתית לקיומנו בעולם". ר' שג"ר, כלים שבורים, תורה וציונות דתית בסביבה פוסטמודרנית, אפרת, תשס"ד, עמ' 13–28. ור' עוד שם עמ' 45–55.

[xvii] ר' משה מאיר, "מארבע רוחות (יחזקאל ל"ז) – תגובה למאמרו של ברוך כהנא 'לאן נושבת הרוח' (אקדמות כ')", אקדמות כ"א (אלול, תשס"ח), 184–187. ור' עוד גילי זיוון, דת ללא אשליה (נוכח עולם פוסטמודרני), סדרת יהדות ישראלית בהוצאת מכון שלום הרטמן, ירושלים 2005.

[xviii]  פנינה גפן, "העין של בת עין", גושפנקה 172 (יולי 2008), עמ' 6–7.

[xix] על כך ר' אידר,( אקדמות, 2008), עמ' 60. ור' עוד דבריה של שפירא על הקשר בין חבורת בעלי הכיפות ל"תרבות אחים מצ'ואיסטית כוחנית, תוקפנית, שלא פעם עוטה לבוש לאומני": שרית שפירא, "כדור בראש", משחק השבת (קטלוג התערוכה), תל-אביב 2008, עמ' 29. ור' עוד הלל וייס, "החייל הדתי כזר בספרות החילונית", נקודה 318( פברואר, 2009), עמ' 54.

[xx] ר' עדה נעמני, זיוה נתנאל, קשר הלולאה (קטלוג התערוכה), מוזיאון הרצליה לאמנות, 2003–2004.

[xxi] ניתן לצפות בכרזותיו של דוד טרטקובר באתר www.tartakover.co.il.

[xxii] בועז ארד, "אוי ואבוי", גלריה רוזנפלד, 2008.

[xxiii] ערן שקין, "משחק השבת", גלריה 39 לאמנות עכשווית, תל-אביב. 2008.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד
אתר האמנות ארטפורטל הוא הפורטל המוביל בישראל בתחום האומנות, האמנות והתרבות. באתר תוכלו למצוא מידע רב אודות תערוכות אומנות, מאמרים בתחום האמנות והתרבות, מידע על גלריות, פורום אומנות שוקק חיים , חנות לממכר מוצרי אמנות, מידע על מוזיאונים ועוד. אנו מקדמים בברכה גלישה פעילה של המבקרים באתר ונשמח להכניס ידיעות רלוונטיות אודות חוגי אמנות, סדנאות, מידע על אמנים חדשים וכל מידע אחר שהוא בעל תועלת לקהילת חובבי האמנות. הגלישה באתר מהווה הסכמה בלתי חוזרת לתקנון האתר ושימוש בכל אחד מהטפסים שבאתר מהווה אישור למשלוח חומר פרסומי בהתאם לחוק