search
לוגו

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

הפורטל הישראלי לאמנויות - הבמה ליצירות שלכם
תמות מקראיות בצילום הישראלי עכשווי: עדי נס, ברי פרידלנדר ופבל וולברג
פבל וולברג , ירושלים 2002 (הגדל)

תנ"ך בגובה העיניים

האמנות המערבית עסקה רבות בתמות מקראיות, וכך גם האמנות המקומית. בתקופה האחרונה מייצרת האמנות הישראלית איקונוגרפיה חדשה גם לתמות תנ"כיות, בניסיון לקשור בין עבר מיתי לבין הווה קשה ובעייתי.  העיסוק המקומי בנושאים אלה התקשר בעבר לתפיסה מקומית ששאפה להבנות לאחור תרבות קדם-יהודית שהוזנה משיח אנטי מסורתי, או לאתוס ציוני ולשאלות פוליטיות הנוגעות בזמן ובמקום. הציונות רתמה את סיפורי התנ"ך לתיקוף הנרטיב הלאומי מול אירועים פוליטיים בני הזמן. השיח החדש עושה שימוש במקרא כבסיס ליצירה חדשה הארוגה בשיח הפוסט-מודרני העכשווי.

האמנות בעבר תארה דמויות מהתנ"ך לרוב, כבריות מיתיות שהילה של רוממות אופפת אותן. לעומת זאת,  עולם היהדות אופיין בשיח ביקורתי. במסורת המדרשית  מקובל היה למתוח ביקורת על אבות האומה, ואפילו האל עצמו לא יוצא נקי.[i] השיח הרבני והמחקרי המתחדש מכוון גם הוא לעבר פרוק המיתוסים ובחינתם מחדש.[ii] כך גם היצירה החזותית העכשווית בוחנת את הדמויות האלה ב"גובה העיניים". תפיסה מדרשית זו מאפשרת נראוּת והדלעבר, יחד עם יצירת משמעות עכשווית ואקטואלית, לא פעם חריפה וביקורתית.[iii]

החזרה אל סיפורים מיתולוגיים נעשית כדי לבחון במבט מורכב דילמות עדכניות ומצבים מסוכסכים. סיפורי המקרא המופיעים באמנות המקומית שואבים אמנם את עוצמתםמן העבר וממסורתו של "עם הספר", אך עושים זאת תוך הנגדה בין המיתוסים והדמויות הנעלותשל העבר לבין מציאות ההווה הדלה.

המבט האמנותי החדש מתייחס גם לצילום התיעודי והעיתונאי כאמנות, וגם הצילום המבוים  והמעובד מדגיש את התמורה – מציורי מקרא  קלאסיים של שמן על בד לשפה עכשווית של קונסטרוקציה מעובדת.

פבל וולברג , ללא כותרתהמיתוסים של דוד וגולית ויהודית והולפרנס, לדוגמא, צוירו רבות בעבר. דוד ויהודית תוארו כמנצחים, שבידיהם ראש האויב הכרות.  מיתוס זה התקשר בתפיסה הציונית לאתוס של "מלחמת רבים מול מעטים" שקיבל ביטוי עז אחרי הניצחון  במלחמת ששת-הימים. תמה זו  נכחה באמנות הישראלית, בה לרוב הוצג דוד כקטן מול גוליית הענק הפלשתי. ביצירה העכשווית מקבל המיתוס פנים חדשות.פבל וולברג מיטיב להלך על החבל הדק שבין צילומיו העיתונאיים ל"צילום אמנותי".הצילום "ירושלים" מתכתב אמנם עם הציורים האיקוניים של דוד וגוליית, אלא שכאן אין לא הילת ניצחון ולא שירי הלל. האבחנה בין מנצח למנוצח מיטשטשת במציאות של פיגועים זוועתיים,  כואבים  ולא זוהרים לחלוטין (תמונה 1).[iv]

בתצלום אחר שלו מופיע פלשתינאי עם רוגטקה ומזכיר את דוד וכלי נשקו מול גוליית הפלישתי (תמונה 2).

 

בדומה, בסרט "נקם אחת משתי עיני" (2005) הציג אבי מוגרבי מסע אישי תיעודי המזהה גם בשוליה הסהרוריים של החברה הישראלית תרבות של הקרבה עצמית,  מרטירים המחיים את מיתוס מצדה  ואת הסיפור המקראי על  שמשון ופלשתים (שופטים, ט"ז). מוגרבי מתייחס לקשר שבין ייאוש התאבדות, ומרטיריום הן בחברה הפלסטינית (תרבות ה"שהידים"), הן באתוס הציוני (הנחלת מורשת מצדה) והן בשוליים הסהרורים הקיצוניים בהתנחלויות (מיתוס שמשון). הוא מעלה שאלה נוקבת כיצד החברה הישראלית  שחינכה לאתוס של הקרבה כופה את אותו אתוס על רעותה הפלסטינית. הצד החלש בסרט הוא החיבור הנפוץ  שמתברר במחקר כמוטעה - בין יאוש חוסר ראיית אופק חיובי ותופעת ה"שהידים" בחברה המוסלמית במזרח התיכון.

 

 

קרבן: עקדת הבנים והנפתם

רבים מתצלומיו של הצלם עדי נס עוסקים בסתירתמיתוסים. מעבודותיו עולה שהמיתוס וייצוגו יכולים להתקייםבימינו רק כשהם סותרים את עצמם.[v]  נס מְאַבֵּן דימויים היסטוריים אך גם יוצק בהם משמעויות חדשות על ידי הסטתם ממשמעותם המקורית.
בצילום מתוך סדרת הנערים שלו מתייחס נס לעקידת יצחק,שהיא מן המיתוסים המתוארים ביותר באמנות היהודית לאורך הדורות, עד ימינו.[vi]  העקידה הייתה למיתוס מכונן בתרבות הישראלית, ומייצגת את האתוס של ההקרבהעל מזבח המולדת.

נס מציג סצנה של הנפה: גבר מניף נער .הקומפוזיציה כאן מתקשרת למסורת פגאנית של תאור שער השמים, מסורת שנתנה אותותיה גם באמנות היהודית והנוצרית העתיקה. זהו ייצוג עקידת יצחק(פרט), ציור קיר מעל גומחת ארון הקודש, קיר מערבי, בית-הכנסת בדורא-אירופוס, 245-244 לספירהחזותי בדמות מלבנית שחצי עיגול או קימור בראשה.[vii] מסורת זו הופיעה במרכזם של מטבעות שהוטבעו בימי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה) ושוב בציורי הקיר של בית הכנסת בדורא-אירופוס (245-245 לספירה), באמנות הקבורה וברצפות פסיפס של בתי כנסת קדומים. מוטיב דומה מופיע בדורא-אירופוס בסצנת עקידת יצחק  )תמונה ).  המוטיב הזה בדורא-אירופוס כמו גם השתלשלות המלבן בעל הקימור בראשו להגדת סרייבו מהמאה ה-14,[viii]  העסיקו בעבר את האמן  אריה ארוך .בסדרה שיצר בשנות ה-60 קיבל מיחבר (קומפוזיציה) עתיק זה את ביטויו הראשון במסגרת האמנות היהודית המודרנית.[ix] חלק מהעבודות בסדרה נקראו "מוטיב יהודי" (תמונה ). ארוך נע בעבודות אלה בין קומפוזיציה שיש בה ריבוע, כמקובל בצורה היהודית הקדומה (שייצגה את ארון הברית) לבין הפיכת הריבוע לדימוי  של הלוחות המעוגלות אריה ארוך(ודימוי שדיים שיכול להתקשר לדימוי הארוטי שטבעו חז"ל בפסוקים המתארים את הארון),[x] שהם המסומן הישיר והתכלית של הארון . 

"הנפת הבנים" היא מוטיב מפורסם וקומפוזיציה מקובלת באנדרטאות סוציאליסטיות. זהו סמל אופטימי לעתיד זוהר. בהמשך לכך המוטיב הופיע גם באמנות הישראלית (יחיאל שמי, יוחנן סימון, חנה אורלוף.ואחרים).[xi] כאן הוצגו הבנים כמונפים במעין טקס סמלי שמהדהד לעבר התיאור המקראי  של הנפת הלויים כאקט חניכה,[xii]  וכן להנפת הקרבן  ומנחת הביכורים כסמל לעתיד פורה.

 

המשורר ש' שלום (שלום יוסף שפירא) השתמש במטפורת הנפת בניםבפואמה "יום חדש"

"קום קח את הבן היונק משד אם

לאט! הוא ילדו של מחר! – והרם

את גופו תנופה אל מול אש השקיעה [...]"[xiii]

 

בתהלוכות חג השבועות בקיבוצים, בהמשך למסורת הנפת עומר התבואה החדשה  במקרא, הוצגו הילדים  כיבולי השדה - פרי הארץ ותנובתה.

הילדים, היין והתבואה החדשה נכרכו יחדיו גם בפזמונאות:

"מלאו אסמינו בר ויקבינו יין,
בתינו הומים, הומים מתינוקות
ובהמתנו פורה -
מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה,
ואין, ואין עדיין?
מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה,
ואין, ואין עדיין?"
[xiv]

 

נסמתעסק בנרטיב העקדה באופן שמדגים את הגלגולים ואת המפנה שחל בהתייחסות המקובלת  למיתוס מכונן זה.

הצורההאיקונוגרפית הספציפית שביצירתו של נס באה מתחום השרירנות והריקוד[xv] והופיעה בעבר בצילומיו של הצלם התל-אביבי שמעון קורבמן.[xvi] ההקשר הפרובוקטיבי  שם מחדד את המבט השקט, והצנוע שמציג  לעומתו נס.  מבט  זה  נותן משנה תוקף למימד הפוטנציאלי ההומו-ארוטי (שאינו בהכרח הומוסקסואלי) הטמון בעבודות.[xvii]

בעקבות יוצרים וכותבים אחדים, החליף מנשה קדישמן את המשמעות של הנפת הבנים כחזון, קדישמןכיבול וכפרי  העתיד הזוהר, במטפורה להקרבת הבנים שהתקשרה בהקשר המקומי למיתוס של עקידת יצחק. קדישמן יצק משמעות הפוכה ושלילית לדימוי ההנפה (תמונה ). הדגש בסיפור המקראי הוא על דמותו של אברהם, האב המקריב אתבנו מתוך אמונה בלתי מסויגת בצו האל, אך קדישמן העביר את הדגש אל הנשים המקוננות,הכואבות את המוות והשכול. הוא הסביר זאת ברצונו להפוך את המיתוס הקדמוני למטאפורההומניסטית של מצפון מודרני ואקטואלי. לדבריו, "עקידת יצחק מתקיימת גם היום,במלחמות שאליהן אנחנו שולחים את ילדינו".[xviii]  הפיֵטות של קדישמן מקוננות עלהבזבוז והרוע של ממשלה וחברה השולחת את בניה למות.[xix]

גישתו זו ממשיכה ביקורת שהעלו סופרים והוגים ישראלים על העקידה. גישתם של הוגים אלה ארוגה  במסורת שתחילתה בהגות היהודית בימי-הביניים, ועיקרה ביקורת נוקבת על מיתוס העקידה.[xx]

ההקבלה בין היצירה של נסלזו של קדישמן ברורה, והיא לא מתמצית בקומפוזיציה של ההנפה בלבד  אלא  ניכרת גם בִּמחבר (קומפוזיציה) התמונה כולה. קווי הגריד שביצירות השונות דומים.הצל שביצירתו של נס מקביל לדמות המת השוכב בקבר אצל קדישמן.
אלא שעדי נס, בן עדותהמזרח, ממקם את הסצנה במחוזות ילדותו, בעיירת פיתוח. העברת האיקונוגרפיה מאם הנושאתאת קורבנה בתנוחת צער, ייאוש ואובדן (אצל קדישמן) לשני "אחים" (אצל נס) מציעה ביטולשל ההיררכיה והמיתוס הפטריארכאלי. נס כמו אומר: מיתוס של עקידה לא יכול להתקייםבין שני אחים.[xxi]

נס מספר: "כשעבדתי על סדרת הנערים חשבתי לשחזר את התחושה שהייתה לי בילדותי בקריית גת. הרגשתי אז שאני כלוא בעיר. לכן בכל תמונות הנערים בסדרה העיר נראית כמו כלא – האור החזק בחוץ חושף את האופל שהנערים חיים בו. הגריד והסורגים מופיעים בתמונות רבות. ביצירה המדוברת, הנערים כמו כלואים בחדר המדרגות בשיכון. באופן סימבולי הם רוצים לעוף אבל לא יכולים, בין היתר משום שהתקרות בעיר הזו תמיד נמוכות. הבריחה היחידה היא לעולם הפנטסיה, ולכן התמונות הודפסו בצבעים לא ריאליים (גוון העור של הנערים זהוב)".

דומה שנס הוא הראשון שאפשר לקשר בין יצירתו  לשאלת מקורו האשכנזי של מיתוס העקידה כפי שהשתרש בתרבות הישראלית.
ההשלכות שלתובנה זו נוגעות ישירות לשיח המזרחיוּת וההדרה האופייני כל כך לתקופה האחרונה.המסורת האשכנזית ראתה בעקידה מעשה טיפולוגי, שעל פיו נדרש היהודי להקריב את עצמו בכלדור ודור. תפישה זו התפתחה בקרב קהילות אשכנז בתקופת מסעות הצלב, ונתנה לגיטימציהלהורים לשחוט את ילדיהם כאקט של קידוש השם.[xxii]  קו מחבר עובר כאן אל התפישה הישראליתהמקשרת בין נרטיב העקידה לעקידת הבנים על מזבח המולדת. המסורת של יהודי ארצותהאסלאם, לעומת זאת, מעולם לא ראתה בעקידה מעשה טיפולוגי (כלומר, קריאה להקרבההנדרשת מן היהודי בכל דור ודור), אלא אך ורק מעשה מקראי-סימבולי, שאין בו משוםדרישה קונקרטית להקרבה.[xxiii]
בהערת אגב נעיר כי הנושא של ברית דמים, קרבן ועקידה עלו אצל נס גם בעבודה מפורסמת מסדרת החיילים המתכתבת עם "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י (Leonardo di ser עדי נסPiero da Vinci)[xxiv]  וכן ביצירה אחרת המהדהדת לעבר "הפייטה" הנוצרית[xxv] ולעבר מעמד ברית המילה בתיאורי הווי החיים היהודי בעבר (תמונה ). בתיאורי טקס ברית המילה  המסורתיים מחזיק גבר (הסנדק) תינוק על ברכיו כשפני התינוק מופנים לעבר המוהל והצופה. ברית המילה נתפסה במסורת היהודית כקרבן, והתקשרה לעקדת יצחק כברית דמים סימבולית. לכך מצטרפת הקריאה המצמררת הנאמרת  בטקס "ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך 'בדמיך חיי' - ואומר לך 'בדמייך חיי'" (יחזקאל, ט"ז, ו').[xxvi]  אצל הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן (J.  Lacan) מהווה סכין השחיטה של אברהם מטונימיה של ברית מילה. מאברהם נמנעת "ההתענגות" (הרוחנית, מול האל) בשחיטת הבן,  והוא מפוצה בברית המילה, אף היא סבל לשם האל.[xxvii] 

 

בסדרה החדשה שהציג נס לאחרונה מופיעים תצלומים המתכתבים עםיצירות מופת מתולדות האמנות, ובייחוד עם יצירות של אמנים שמקובל לייחס להםאוריינטציה קווירית (ליאונרדו דה וינצ'י וקרוואג'יו, למשל).  הדוגמנים שבחר האמן לצילומים אלה הולבשו כהומלסים, דרי רחוב, שמוצגים כגיבורים מקראיים. השימוש בדמויות אלה מתקשר ישירותלנושא הצילומים: הדמויות התנ"כיות אינן מוצגות כאבות-טיפוס ארכיטיפים שהילה סביבראשם, אלא כדמויות מסכנות משולי החברה. כך הופכים אבות ואמהות האומה לדימויים שבאיםלעורר מצפון אקטואלי במציאות חברתית קשה. ה"שקופים" של החברה מקבלים כאן נראוּת השקולה לזו של דמויות העבר, שזכו לתהילת עולם.  בנוסף, "נופי בראשית" מקראיים מומרים כאן לסביבה אורבאנית קשה של דרום תל-אביב.

רות ונעמי, לדוגמה, מוצגות במקרא כדמויות המתפקדות בסצנה אידילית - מלקטות בשדה. לקריאהמעין זו של הדברים תרמו גם יצירות איקוניות כמו זו המפורסמת של האמן הצרפתיז'אן-פרנסואה

עדי נסמייה   (J. F. Mille)משנת 1857, שנס מתכתב איתה. אלא שלעומת התיאור האידיליהזה, רות ונעמי של נס מדגימות סצנה קשה "מן החיים": נשים בשוק האוספות שאריות אוכלבסופו של יום (תמונה ). בדומה, יעקב ועשיו שלו יושבים בבית תמחוי )[xxviii].הגר מתוארת כקבצנית הרובצת בפינת רחוב ( ביצירה המתכתבת עם תצלום של דורותיאה לאנג ((D. Langeמשנת .1936

גם דמויותיהם של נח.דוד ויהונתן[xxix] ואליהו  מותקות  מהקשרם המקראי הישיר ומקבלות פנים דלים ולא מחמיאים.  קין - הרוצח, מתואר אף הוא כחסר בית )[xxx].

בהמשך לבחירתו של האמן לעסוק דווקא ברגעי השפל ולא בדרמות ההירואיות  שבתנ"ך אברהם ויצחק לא מתוארים ברגע הדרמטי של הנפת הסכין כמקובל בתולדות האמנות, אלא כשבים מהר המוריה. הם מתוארים כהומלסיםאוספי בקבוקים למיחזור, והחמור הוא עגלת סופרמרקט מלאה שאריות אשפהובקבוקים שנאספו מפחי זבל (תמונה ).[xxxi] עבודה זו מאזכרת את עבודת הפופ-עדי נס ארט המפורסמת של דואייןהנסון (D. Hanson)משנת 1970. שם הוצגה אישה גדולת מידות דוחפת עגלת סופרמרקט מלאת מוצרים, עבודהשמתפרשת היום לעתים כהתייחסות לתרבות הצריכה והשפע האמריקאית.[xxxii]התכתבות זו נותנתמשנה תוקף למשמעות החברתית העומדת ביסוד העבודות: רקע היצירה אמנם מקומי, אבל הסצנהעצמה לקוחה גם ממציאות אחרת, והדבר משווה לה ניחוח ואמירה רב-תרבותיים ואל-זמניים.

 

 

מבול ושירת הים  -מקרא, בהשאלה

עבודותיהם שלהאמנים העכשוויםברי פרידלנדר הישראלי,ג'ף וול (J. Wall) האמריקאי, ואנדראס גורסקי (GurskyA.)הגרמני, מדגישות שהצילום מעולם לא ייצג מציאות, ושהאבחנה הדיכוטומית המקובלת בין ציור לצילום הינה מלאכותית למעשה. רוב עבודותיו של פרידלנדר מיוצרות מצילומיםמתוקנים הנצבעים במחשב. היצירות מורכבות מצילומים שונים, באמצעות חיתוך והדבקה. הרכבה זו יוצרתפנורמה רחבה המציעה למתבונן מבט מזוויות שונות. מבט  כזה אינו אפשרי בעין רגילה. הקומפוזיציה מתאחדת בתוצר הסופי לכדי תמונהאחת. 

פרידלנדר מעניק שמות מקראיים לצילומים הלקוחים מן המציאות העכשווית המקומית. כותרות היצירות לקוחות מהשפה העכשווית וההקשר המקראי אינו נובע מתוכן היצירות עצמן אלא שהכותרות מבוססות על שפה שנושאת מטענים מן העבר ומלשון המקרא. השמות של העבודות מדגימים עד כמה מושגים מקראיים מובלעים בשפה היומיומית שלנו.

ברי פרידלנדרהאפוסים הגדולים מוזרים אצל פרידלנדר להווי של חיי יומיום. בעבודה "המבול" מופיע תצלום במבט-על של חבורת בני נוער העומדת בתור הכניסהלמוזיאון צה"ל ביפו, סביבם יורד גשם והרחוב מוצף. המבול המקראי משמש מטפורה למציאותישראלית (וצבאית) יומיומית (תמונה 18).
בתצלום "שירת הים" יש משהו מן האפיוההרואי המאפיינים את הסיפור המקראי על קריעת ים סוף. השם לקוח משמו של היישוב הקטןברצועת עזה שנעקר ותושביו פונו  בקיץ  2005 (תמונה 19). התצלום מבוים ועוסק בהכפלה נקודות ראות שונות המתחברות לאחת על ידי מניפולציה שבה מתחברים דימויים של צלמים שונים שהנציחו את האירוע לכדי עבודה אחת. בצילום נראה יישוב קטן על תושביו ה"חונים עלהים" (שמות, י"ד, ט'). החיילים מקיפים את התושבים בחצי מעגל מן הצד האחד, ומן הצדהאחר "המים להם חומה" (שם, י"ד, כ"ט) סוגרת. העבודה טוענת את המיתוס המקראיבאירוניה: נס לא יקרה כאן, הים לא ייבקע, גם שירה לא תישמע. השלט במרכז שואל "למה?"."מרכבות פרעה ורכבו" הצרים על המחנה (שמות, ט"ו, ד')ברי פרידלנדר הומרו כאן בפרחי טייס מצה"ל.

לרוב לא ניתן לקשור ישירות בין העיסוק העכשווי הצילומי במקרא למסורת איקונוגרפית יהודית מהעבר, אולם העיסוק האמנותי בתנ"ך ובדמויותיו "בגובה העיניים" הוא חלק מובהק ממסורת המדרש היהודי, המגשרת על פעריהזמן שבין ישן לחדש באמצעות מאמץ פרשני אקטואלי. גם אמנות זו ממציאה את הנרטיביםוהדמויות מחדש, נותנת בהם סימנים; מחללת את הסיפורים הקדושים ובה בעת משגיבה אותם.

 

 



[i]החל מהתיאורים התנ"כיים המתארים את אברהם מתווכח ומתעמת עם האל (בראשית, י"ח, ט"ז-ל"ג), דרך תיאורים מדרשיים (למשל מאמר חז"ל על חנה, ש"הטיחה דברים כלפי מעלה", תלמוד בבלי, ברכות, ל"א,ע"ב), וכלה במחשבה החסידית ובתיאולוגיה היהודית הפוסט-שואתית. ר'

;M. Halbertal and A. Margalit, Idolatry, Cambridge, 1992

Daniel. J. Lasker, “Blasphemy: Jewish Concept”, Encyclopedia of Religion,Vol. 2, Detroit 2005,  pp. 268-271.

[ii]על הפולמוס סביב התפישה של לימוד תנ"ך ב"גובה העניים", ר' וויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, ערך: "מהפכת התנ"ך".

[iii]התופעה גם בולטת בכתיבה העכשווית על התחום. כך אצל סופרים ופובליציסטים  כגון מאיר שליו, אפרים סידון, ולאחרונה גם יאיר לפיד.

[iv]במונחים איקונולוגים הצילום מזכיר, מלבד את הסצנה של דוד וראש גוליית הכרות ויהודית והולפרנס, גם את תיאורי ראשו הכרות של יוחנן המטביל, וציורי קדושים המחזיקים את ראשם בידיהם, כן את הסדרה "זוועות המלחמה"(1814-1810)של  הצייר הספרדי פרנסיסקו חוסה דה גויה Francisco José de Goya) , 1746- 1828). הנושאים הללו עלו גם בסדרת ציורים של יוסף קריספל: "... על ראש שמחתי", 2008-2005, שמן על בד.

[v]דרור בורשטיין, "עדי נס, תצלומים חדשים",סטודיו, 126 (אוגוסט-ספטמבר,2002(, עמ' 73-72.

[vi]ר' גדעוןעפרת,עקידת יצחקבאמנות הישראלית (קטלוג התערוכה), רמת-גן 1986; דוד שפרבר,"אך בכי האם יחי לעולמים: הופעתה של שרה בסצנת העקידה באמנות הישראלית", ירושלים 2002.

על העקידה באמנות המודרנית ר'

Z. Amishai-Maisels, Depiction and Interpretation: The Influence of the Holocaust on .the Visual Arts, Oxford and New York, 1993, pp. 167-172 .

[vii].E. Revel-Neher, L`arche d`alliance dans l`art juif et chrétien du second au dixiéme siécles: Le signe de Larencontre, paris 1984, pp. 72-80.

[viii]שולמית לדרמן וקתרין קוג'מן-אפל, "הבריאה יש מאין וביטוייה החזותיים בהגדת סרייבו", תמונה וצליל, ירושלים 2007,עמ' 149-138.

[ix]הממצאים מדורא-אירופוס פורסמו בארץ בשנת 1955 והם היו בודאי מוכרים לאריה ארוך. בקטלוג רחב היריעה שכתב לרגל התערוכה שהוצגה בשנת 2003 במוזיאון תל-אביב לאמנות,  מרדכי עומר  לא עמד על הקשר הישיר שבין סדרת הדימויים של ארוך לדימוי מדורא-אירופוס. את הקשת הוא מסביר כקשת מבית כנסת ואת המלבן כצורת מבנה של בית כנסת המופיע בסדרה אחרת.  כך גם אצל גדעון עפרת. ר' גדעון עפרת בספרייתו של אריה ארוך, תל-אביב 2001, עמ' 110.

[x]ר' תלמוד בבלי, יומא, נ"ד,ע"א.

[xi]ר' אלן גינתון, "דיוניסוס בקריית ים", עדי נס, תצלומים חדשים (קטלוג התערוכה),מוזיאון תל-אביב לאמנות, תל-אביב 2001, עמ' 6.

[xii]  במדבר, ח', כ"א.

[xiii]ר'  טלי תמיר, "'דור המחר': ילדי המהפכה מונפים",  יוחנן סימון, דיוקן כפול (קטלוג התערוכה), תל-אביב 2001, עמ' 110-109.

התפיסה  ההסטוריוגרפית הקנונית ראתה את הצייר יוחנן סימון כיוצר שהיה מחויב לאתוס הקיבוצי, בהיותו חבר קיבוץ גן-שמואל. טלי תמיר הציגה תפישה אחרת בתערוכת הרטרוספקטיבה שאצרה לאמן במוזיאון תל-אביב לאמנות בשנת 2001. היא חתרה להראות שלמעשה יצירותיו של האמן מציגות מבט ביקורתי על היחס הרווח בקיבוץ למשפחה. סימון יוצר במרחב הציבורי של "הדשא הגדול" שבקיבוץ יחסים אינטימיים בין הורים לילדים ולמעשה מציג בכך גישה חתרנית כנגד הגישה שהייתה שלטת ב"שומר הצעיר" בזמנו, שבה הותקף מוסד המשפחה. נושא זה עלה גם בתערוכה "לינה משותפת" בביתן הלנה רובינשטיין בקיץ 2005.

[xiv]מילים: פנחס לנדר, לחן: דוד זהבי.

[xvi]  ר' בתיה כרמיאל, קוברמן, צלם תל-אביב אחר, 1936-1919,  ירושלים 2004, עמ'  117.

[xvii]על כך ר'  דורית לויטה-הרטן, "יותר מהאימה, החסד", עדי נס (קטלוג התערוכה), מוזיאון תל-אביב לאמנות, תל-אביב 2007, עמ' 17. אמנים בינלאומיים עכשוויים שונים מציגים לאחרונה סצנות מקראיות ואת גיבורי התנ"ך. יצירות אלה עומדות לרוב במרחב שבין קיטש לאמנות ומתכתבות לעיתים תכופות עם דימויים מתקתקים ופורנוגראפיים. המבט ההומו-ארוטי הצנוע של נס מתחדד על רקע עבודתם של זוג האמנים הצרפתיים פייר וז'יל (Pierre & Gilles), למשל.  בתערוכה במוזיאון הלאומי לצילום "ז'ה דה פום", פריס (2007) הם הציגו בין השאר זוג גברים ערומים חבוקים. האחד חובש כיפה והשני כאפיה.

[xviii]מרדכי עומר, תשעים שנה של אמנות ישראל,  תל-אביב 1998, עמ' 535.

[xix]קדישמן הושפע מההקשר שיצר האמן היהודי-אמריקאי ג'ורג' סיגל ((G. Segalבין העקידה ומלחמות ישראל, וכן מגיוס בנו לצה"ל. ר' מרדכי עומר, שם, עמ' 524;

M. Heyd, “George Segal, “The Multifaceted Sacrifice”, Jewish Art, 23-24 (1998-1997) pp.617-627 ;  מרדכי עומר, "'המלה תסוכך על החושך': מוקדם ומאוחר בעבודתו של מנשה קדישמן",שנתון, 5 (1995), מוזיאון תל-אביב לאמנות, תל-אביב,  עמ' 27-22.

על קולות מודרניים  כנגד מיתוס העקידה ר' למשל אניטה שפירא, חרב היונה: הציונות והכוח, 1948-1881,תל-אביב ,1992 עמ' 480; אבי שגיא, "העקידה ומשמעותה בתרבות הישראלית", מחקרי חג, ז' (1988), עמ' 85-66.

[xx]ר' לדוגמא, חנה כשר, "'איך יצוונו ה' לעשות תועבה כזאת?': ביקורת עקידת יצחק על-פי יוסף אבן-כספי", עט הדעת,1 (תשכ"ז), עמ' 47-39; שולמית אליצור, רבי אלעזר בירבי קליר, קדישתאות ליום מתן תורה, ירושלים תש"ס, עמ' 74-67; אביעזר רביצקי, "מבוא - העקידה והברית: אברהם ובניו בהגות היהודית", אברהם אבי המאמינים, דמותו בראי ההגות היהודית לדורותיה, רמת-גן 2002, עמ' 38-29.

[xxi]דרור בורנשטיין , שם, עמ' 72. גם דורית לוייטה-הרטן יצרה קישור בין עבודה זו לעקידת יצחק ר' דורית לוייטה-הרטן, שם, עמ' 20

[xxii]  אביעזר רביצקי, "מבוא - העקידה והברית: אברהם ובניו בהגות היהודית", אברהם אבי המאמינים, דמותו בראי ההגות היהודית לדורותיה, רמת-גן 2002, עמ' 38-25.

[xxiii]שם.

[xxiv]  עדי נס, ללא כותרת, 1999. תצלום צבע

[xxv]בעבר המיר נס דמויות נשיות איקוניות לדמויות גבריות. רק בסדרה האחרונה שלו החל האמן לשלב ביצירותיו גם דמויות נשיות. ראוי לציין כי היגון והקינה המופיעים בתיאורים המסורתיים של ה"פייטה" נעדרים כאן.

[xxvi]על הברית כקורבן ר' דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' צ"ב.  על הקשר בין העקידה לברית המילה  ר' שמחה גולדין, עלמות אהבוך: על-מות אהבוך, תל-אביב 2002, עמ' 179-172.

[xxvii]  ר' ז'אק לאקאן, על שמות האב (תרגום: נועם ברוך, יצחק בנימיני, פרלה מיגלין ומבל רוזן), תל-אביב 2006, עמ' 101-98.

[xxviii]הקומפוזיציה מבוססת על קראוואג'ו (M.Merisi Caravaggio), סעודה באמאוס, 1606, שמן על בד, אוסף פינקוטקה די-בררה, מילאנו.

[xxix]העבודה בעקבות היצירה: ז'אן ברוק, מות יקינתוס, 1801, שמן על בד, אוסף מוזיאון סן-קרוא הפואטייה, צרפת.

[xxx]אלימות כזו עולה גם בסדרת הנערים של נס, משנת 2000.

[xxxi]דמותו של אברהם דומה במכוון לזה של קראווג'ו בעבודה  עקידת יצחק, 1602-1601, שמן על בד, גלריה אופיצי, פירנצה. ז'אק לאקאן התיחס בפרורטוט לציור זה  וזיהה  בו את היסוד של הריבוי שבאבהות - שבשיטתו. ר' ז'אק לאקאן, שם, עמ' 95.

[xxxii]סוזן צ'בלאו, "סיפורי התנ"ך של עדי נס", עדי נס (קטלוג התערוכה), שם, עמ' 33.

ור' עוד גדעון עפרת, שירת הקבצנים: דמות הקבצן באמנות הישראלית (קטלוג התערוכה), ירושלים 2008.

 

 

כיתובים לתמונות:

1.      פבל וולברג, ירושלים, 2002. תצלום צבע, באדיבות האמן וגלריה דביר, תל-אביב

2.      פבל וולברג, ללא כותרת,, 2000. תצלום צבע, באדיבות האמן וגלריה דביר, תל-אביב

3.       עדי נס, ללא כותרת, 2000. תצלום צבע

4.       עקידת יצחק(פרט), ציור קיר מעל גומחת ארון הקודש, קיר מערבי, בית-הכנסת בדורא-אירופוס, 245-244 לספירה

5.       אריה ארוך, הבריאה (הגדת סרייבו), 1966. שמן על  בד

6.       אריה ארוך, קשת סגולה על זהב,  1962. צבע שמן, פסטל, עיפרון ועלי זהב על דיקט

7.       אריה ארוך, מוטיב יהודי, 1961. טכניקה מעורבת על בד

8.      מנשה קדישמן, אם נושאת את קרבנה, 1984-1983. שמן על בד

9.       עדי נס, ללא כותרת, 1992. תצלום צבע

10. עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי), 2006. תצלום צבע

11. עדי נס, ללא כותרת (יעקב  ועשיו), 2006. תצלום צבע

12. עדי נס, ללא כותרת (הגר), 2005. תצלום צבע

13. עדי נס, ללא כותרת (נח), 2004. תצלום צבע

14. עדי נס, ללא כותרת (דוד ויהונתן),  2005. תצלום צבע

15. עדי נס, ללא כותרת (אליהו), 2004. תצלום צבע

16. עדי נס, ללא כותרת (קין והבל),  2003. תצלום צבע

17. עדי נס,  ללא כותרת (אברהם ויצחק),2004. תצלום צבע

18. ברי פרידלנדר, מבול, 2003. תצלום מטופל

19. ברי פרידלנדר, שירת הים, 2005. תצלום מטופל

 

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד
אתר האמנות ארטפורטל הוא הפורטל המוביל בישראל בתחום האומנות, האמנות והתרבות. באתר תוכלו למצוא מידע רב אודות תערוכות אומנות, מאמרים בתחום האמנות והתרבות, מידע על גלריות, פורום אומנות שוקק חיים , חנות לממכר מוצרי אמנות, מידע על מוזיאונים ועוד. אנו מקדמים בברכה גלישה פעילה של המבקרים באתר ונשמח להכניס ידיעות רלוונטיות אודות חוגי אמנות, סדנאות, מידע על אמנים חדשים וכל מידע אחר שהוא בעל תועלת לקהילת חובבי האמנות. הגלישה באתר מהווה הסכמה בלתי חוזרת לתקנון האתר ושימוש בכל אחד מהטפסים שבאתר מהווה אישור למשלוח חומר פרסומי בהתאם לחוק