חותם ונחתום

מנהגים רבים מציינים את השימוש ב"חיטה החדשה" הנטחנת בשבת שלאחר חג הפסח. אחד מהם הוא המנהג לאפות חלות בצורת מפתח – סגולה לפרנסה ולשפע. המפתח מסמל את פתיחת השערים בעולמות עליונים המאפשרים את השפע. המנהג מתקשר לסיפור כניסת ישראל לארץ כאשר המן הפסיק לרדת ממחרת הפסח ובני ישראל נאלצו להוציא לחם מן הארץ למחייתם.

יש שנהגו ללוש את החלה בצורת מפתח ויש שנהגו להטביע את המפתח בתוך החלה ולהוציאו בתום האפיה. כך נותר חלל שהוא בבחינת נעדר המעיד על ה'יש'.

מוטה ברים, בחר באפשרות הראשונה להצגה בתערוכתו 'חותם ונחתום' שהוצגה בבית האמנים בירושלים. הוא הוסיף מנהגים הקשורים לאפיית החלות במסורת היהודית, כגון חלה ענקית לפדיון הבן או חלות לערב שבת בצורת י"ב חלקים. בהתבססו על כוונות מיוחדות מן הקבלה, מוטה אפה חלה מיוחדת שצריך לדעת כיצד היא מורכבת מ 12  חלקים . מי שיודע ומכיר יזהה מיד. אחרים, כמוני- זקוקים לתיווך.

מהקדמה זו נוצר הרושם שהנה עוד תערוכה אנתרופולוגית על חיי החרדים יוצאת לדרך. חוברת אל אחיותיה כמו 'חסידים לא רק בשחור לבן' שסקרנה המונים במוזיאון ישראל ב2013, או תערוכת "לחם ומסורות נשכחות" בחצר מוזיאון הישוב הישן ב 2002, בה הוצג לחם לצורותיו, ששומר בחומרים מיוחדים. תערוכות שיש בהם מן המבט המנכס, הקולוניאלי משהו כשתכונות ההזרה וההצצה גם יחד תלויות על הקירות ומקשות על המפגש הישיר ואפילו אמפטתי. אלא שבתערוכה זו מוטה ברים מבקש מן הצופה לנטוש לרגע את המבט הפטרוני ולהרחיב את גבולות הגזרה אל גובה העיניים  ואל גובה הלב. מדובר בניצנים ראשונים שעוד מחכים להתבשל ובעיקר "להתאפות" אצל האמן כמו אצל קהל הצופים.

ניצנים המבשרים על מגמה חדשה אליה פונה האמן ובד בבד גם הציבור החרדי אליו הוא משתייך.

יש להבין, מוטה ברים, הוא חסיד בויאן מבית אמן חרדי וגם 'מלמד תינוקות' הידוע בחברתו כאחד ש"מאז שהוא זוכר את עצמו הוא תמיד מצייר". לאחר נישואיו, הוא רכש את לימודיו בבית ספר לאמנות שהקים הרב שטיינזלץ לפני שנים ומאז גם נסגר. הוא סולל בגופו את הדרך לגל הפריחה של האמנות התופס תאוצה בציבור החרדי בשנים האחרונות. תערוכתו "חותם ונחתום" משמשת מענה חלקי לפחות לטענות הנזרקות מדי פעם לחלל, כי חרדים ואמנות בשורשם הם תרתי דסתרי. טענה המזכירה באופן אנכרוניסטי את גישתם של הפילוסופים הגרמנים במאה ה- 19בדבר חוסר היכולת של היהודים להבין אסתטיקה. מעניין לציין שהיה זה במקביל לעובדה שאמנים יהודים כבר הורשו להכנס לאקדמיות האוניברסאליות לאמנות ולהתמחות בתחום. טענה הזו, מתכהה מעוקצה עם ההגדרות החדשות של האמנות בעולם הכללי. ברגע שזווית המבט הורחבה אל כל תחומי החיים ואיפשרה לראות את היצירתיות של האדם האנושי על כל רבדי קיומו, השיח והשיפוטיות השתנו. מכאן הדרך קצרה למוזיאונים לפולקלור, לאמנות נאיבית ואף לאמנות דתית הקיימים ברחבי העולם שעדיין מחכים לקיומם כאן בארץ. 

יתירה מזו השפה החדשה של האמנות הפוסט מודרנית כוללת היום את הפרפומנס ואת המיצבים וה site specific דהיינו אמנות שמתרחשת במקום בזמן וברגע נתון, והיא מאפשרת לראות את החיים הקיומיים של כל אדם באשר הוא, כרגע של אמנות שאין לו תחליף גם אם יוקפא לנצח במדיה. התפיסה של האמן היום אינה מחייבת אותו עוד להיות מיוסר ולצייר בדם ליבו ולפעול כנגד החיים כדי להגיע אל האמת הנצחית. אלא מדובר בתמהיל חדש שחש את החיים, חווה אותם וממנף אותם לאמנות.

האמן כיום יכול להיות מעורה חברתית, יזם או פרוייקטור ומאפשר נקודות מבט מגוונות גם אם לא קוהרנטיות באמנותו. היום ישנם קבוצות כמו הburning man שמתכנסים פעם בשנה החל מ1992, במדבר נאוודה בארצות הברית ובונים מבנה ענק שסופו להישרף. הם רואים את עצמם כקהילה אמנותית חברתית היוצרת למעשה טקס בו כל אחד מוזמן להשתתף ולבטא את עצמו בבניית המבנה ושריפתו. הרי שברדוקציה שטחית וחיצונית אמנם, ניתן לראות בכך הקשרים לטקסי '"ל"ג בעומר' השבטי והיהודי שלנו.. (ולטקסים בשבטים אחרים בעולם). מי שיזדמן לחסידיות השונות כמו צאנז בנתניה גם יראה קונסטרוקציות מיוחדות שהתגבשו עם השנים לאופן שבו מבנה המדורה צריך להיראות וחוקים ברורים של התנהגות אנשי הקהילה ב'פרפורמנס'. הקשרים שכאלה מאפשרים להסתכל על החיים היהודים והטקסים היהודיים במבט אמנותי ולהצמיח מתוכם חידושים.

אם נאמץ את המבט הזה בכנות הרי שבאופן טבעי יורחב הקונצנזוס והמונופול על האמנות הגבוהה. ועולם האמנות בישראל יוכל להכיל גם קבוצות אמנות שלא נראו עד כה ולאפשר במה גם לאמנים שאינם מאמצים את הגישה האירונית, הביקורתית והמנוכרת ואת פריזמת ההזרה המאפיינים את האמנות היום. ניצנים ראשונים לכך היו לדוגמא בביאנלה לאמנות יהודית בירושלים תשע"ד.

מוטה ברים במודע או שלא במודע מנצל את הגדרות הגמישות של האמנות הפוסט מודרנית כשהוא הופך את טקס האפייה הפרטי שלו בקיום המצוות,למעשהאמנות ויזואלית. אפיית החלות הפרקטית למשפחה הרחבה היא תירוץ כדי להפיק מניירות הפרגמנט שתחתם רישומים עדינים, מרגשים אסתטית. הרישומים, ואולי יותר נכון לכנותם הדפסים, נוצרים ממרקם הביצה האפוי בתנור ההופך להיות אמצעי רישום ואכן ציור בביצה אינו חדש במסורת האמנותית- אם נזכר בטכניקת הטמפרה המסורתי , יוצא איפוא שהפרגמנטים צופנים בתוכם שעות רבות של קיום המסורת-המשך השבטיות החסידית, את עמל היהודי  ותפילותיו הכמוסים בהכנת האוכל. ולצידם עומדים הניסויים האישיים של מוטה, כדי לראות כיצד יעלה הרישום המוצלח ביותר.

אלברט סוויסה אוצר התערוכה מביא בקטלוג פרשנות חריפה העולה בעקבות היצירות: "תנור האפייה הביתי הופך למכונת זיכרון: לאחר שהבצק עבר טיפול מכוון, עקבות החלה נושאות עמן מושגים קדומים שנשכחו בעטיו של הניכור הנגרם מהצרכנות התעשייתית: ‘לקט’, ‘שכחה’, ‘פאה’ ו’הפרשתחלה’...המצוות המעשיות משפעות מאותם גרומים אוניברסאליים מאפיות הענק וחברות הקייטרינג המספקות את צרכי החברה מן המוכן גורמות לפסיחה על מצוות רבות, על טקסטים טקסים ויחסים בינאישיים שהאדם משפיע על האיזון החברתי והתרבותי באופן מרחיק לכת. 'סט ארבעת המינים' 'סוכה לנצח' ..'ירקות ללא חשש תולעים' או "ציצית עם פתילים למהדרין מן המוכן'. הנם רק חלק מה"רדי מייד" של מצוות שלמות, של תרבות פרשנית ושל ניואנסים ונטיות נפש, שעתה הם חנוטים בתוך מארז צרכני שווה לכל נפש המקודדים בתעודות הכשר מותגיות. עתה הסכנה של 'מצוות אנשים מלומדה' מקבלת מימד מפחיד החורג מיכולתו של האדם הפשוט להקנות להם חוויה ומשמעות. שכן עתה 'מלומדה 'אינה אלא המצווה, כמוצר צריכה חתום ומוגמר המיוצר בפס תעשייתי נטול כוונה ונשמה אנושית. "

כתגובת נגד לאותה שבלוניות מנוכרת שסוויסה מזהיר מפניה, היצירה,'חנה',מדברת בעד עצמה. על הפרגמנט השקוף מופיעים עקבותיה של לחמניה עגולהקטנה, קלועה קלות,בודדה בחלל, המדמה צורהשלעובר או תא ביולוגי לפני חלוקה.מוטה קרא ליצירה כך, על שם העקרה שהתפללה לילד, והזכיר את חז"ל אשר יצרו משמה, ראשי תיבות של שלושת מצוות האישה שבזכותם אינה מתה בשעת לידה: חלה, נידה והדלקת הנר. בלא מודע החותם הויזואלי ש'מדפיסה' החלה בזמן האפיה, מעניק פרשנות חדשה לקשר בינה ובין החיות האנושית.

תערוכה זו של מוטה שונה מהתערוכה שנערכה לו בבית האמנים לפני עשרים שנה יחד עם אילן ברוך באוצרותה של ליליאן קלפיש. אז מוטה צייר בעיקר טבע דומם: בטטות, סירים, והרבה דיוקנאות עצמיים שלו – לא פשוט היה לו למצוא מישהו שישב סתם כך וידגמן לו... קשר ליהדות- קשה היה למצוא בציוריו הוא גם לא חיפש את זה, כך אמר לי במפורש, להיפך "התחושה היתה שכדי להיות אמן אמיתי צריך לעסוק בדברים של העולם הגדול, לא רציתי להתעסק בעולם שלי". היום הוא אומר, זה אחרת. היום, הוא בשל ומוכן לגבש את השפה האישית שלו תוך התבוננות על עצמו ועל החיים שלו כנושאים אמנותיים ראויים לא פחות מהבטטות... והוא משווה את המהפך הזה גם לשינוי הולך ומתגבר בציבור החרדי בתחום האסתטי. "תראי" הוא אומר לי "איך לבושים החסידים בתולדות אהרון אילו גלימות אילו צבעים, הילדים והנשים, כולם לבושים ומטופחים. אם תשווי לרחוב במאה שערים של פעם כולם היו נראים מוזנחים, מי שבפנים רואה את זה".

תחוםהאמנותבציבור האורתודוקסי על כל פלגיו עוד יכה גלים. שיוויון הזדמנויות לתערוכות ולתצוגות כמו מענקים ופרסים שתומכים באמנות הכללית בוודאי יתרמו לאופציות היצירה של הציבור. והאדם הדתי לא רק יוצג כמוצר אנתרופולוגי על הקיר אלא כשותף מלא בזירה האמנותית שיש לו אמירה מגובשת. לא מן הנמנע שדרכו הייחודית והערכית של מוטה תוכל לייצר דיאלוגים חדשים לאמנות העכשווית התוהה כל הזמן על משמעותה.

המאמר פורסם בעיתון אדרבה