היחשפותה של הקהילה האמונית ליצירה החזותית העכשווית

הקדמה

יצירה ב"צל-אל" אינה נוגדת בהכרח את חופש היצירה של האמן[1]

קיומו של האל הוא אין סופי, נוכח פרזנטטיבי, ואינו ניתן לייצוג חזותי בשום אמצעי הנמצא ברשותנו.

בניגוד לדתות אחרות (הנצרות למשל), ביהדות קיים איסור הרפרזנטציה של האלוקות מהסיבה הפשוטה שהיא נוגדת את מהותו של האל, שהוא בלתי ניתן לייצוג חזותי מעצם העובדה שהאלוקות נסתרת, בלתי נראית ואינסופית. בנוסף, אם היא נוכחת – נצחית ושוכנת בנו ברצף לפי אמונת היהדות, משמע שהנכחתה מחדש ע"י ייצוגה באחד האמצעים האמנותיים, פוגמת, מצמצמת ומנמיכה את גודל קיומה.

כך יש להבין, לעניות דעתי, את האיסור של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת"[2] .

"כל התרבות הזמנית בנויה היא על יסוד הכוח המדמה", כותב הרב קוק[3]. היהדות לעומת זאת, רוחשת כבוד לנסתר בשלילת עבודת ה"גלוי". הגילוי שניתן לאדם מאלוקים, בהצהרה שבדיבר הראשון: "אנכי ד' אלוקיך", נועד לתת ביטחון לאדם לנוכחותו המתמדת של האל בקרבו בחינת "ושכנתי בתוכם", עד כדי שלילת האפשרות להציגו בצורה מוחשית.

אולם, גם אם הנסתר והעדר הצורה מאפיינים את תורת ישראל באמונה, אין להקיש מכך בשום פנים שלילת מעשה האמנות, היופי והאסתטיקה, או עשיית פסל או תמונה שאינם קשורים לאמונה.

עיון בספר שמות מוכיח כמה מוטעית התפיסה הזאת כביכול של ההתייחסות השלילית של התורה ליופי ולאמנות. תיאור מעשה האמנות במשכן, או תיאור דמויות שני הכרובים למשל[4] ו-"זה אלי ואנוהו"[5] הן דוגמאות אחדות לחיוב ההתייחסות לצורניות היצירה ולחזותה.

מול אידיאל האלוקות האינסופית, אשר הוציאתנו מארץ מצרים – ארץ החרטומים ועובדי האלילים, חפצי אמנות מעשי ידי אדם יש להם קיום.

ביהדות האידיאל קשור לקיומי – אנושי ואינו יכול להיות מנותק ממנו ולהתקיים בנפרד כמו בתפיסה היוונית – נוצרית למשל, המשתמשת באמנות כתשובה להיעדרות האל, במטרה לשחזר משהו שאיננו כבר, מין נוכחות ערטילאית – דמיונית.

מכאן שהאמנות אצל היהודי המאמין, אינה יכולה להיות מטרה אלא אמצעי. יהיו רבים שיטענו שזוהי מגבלה הנוגדת את חופש היצירה כמו שיש הטוענים שהדת מגבילה את חופש הבחירה בניגוד לדעה שרק "עבד ד' הוא לבד חופשי" – הכל יחסי.

כאמן עכשווי, בעבודותיי אני מנסה לבטא את ההתלבטויות והניגודים בין הרצון ליצור ללא מגבלות מחד, לבין השאיפה לעמוד באתגר ולחפש אפיקים להשראה ולביטוי אישי במקורות, בטקסטים ובמחשבת ישראל, מאידך.

היצירות והמיצבים המוצגות בשנים האחרונות בפורומים שונים, הם בעיניי אמצעי להמחשה חזותית של רעיונות מופשטים. האמנות הפלסטית יכולה לעיתים למלא את מקומן של המילים. האמנים והאמניות מנצלים את מיטב הכלים המודרניים העומדים לרשותם כדי להתמודד עם מושגים מאד מופשטים מהיהדות בכלל ומההלכה בפרט שמטענם חורג מהגדרתם. הם מטופלים ביצירות ובמיצבים בניסיון לעורר בתודעה של הצופה, חוויה של מפגש עם הנסתר, הבלתי נתפס, האינסופי והנצחי המתקיים בדו-שיח המתמשך בין האדם לבוראו. בכך יגלה אולי ה"גלוי" (הפסל או המיצב), טפח מה"נסתר", או לפחות יביא לתודעה את קיומו.

דימויים חזותיים יהודיים עממיים לא נעדרו מעולם מן ההוויה היהודית. הם היו מכוונים לקהל היהודי לגווניו ולא חרגו כמעט מעבר לפונקציה השימושית כתשמישי קדושה והופעתם לא נעדרה סימני שאלה. לא מן הנמנע, שהציפיות האמנותיות מהציבור המאמין התקבעו אי שם ב"בצלאל של 1906, על בתי המלאכה שלה בהם יצרו אמנות שימושית וכלי קודש.

היחשפותה של הקהילה הדתית לאומית ליצירה החזותית העכשווית בעשורים האחרונים דורשת ודאי מחקר נפרד. מאמר זה מעלה מחשבות ראשונות על התופעה, מנסה להעלות השערות להתעכבותה עד עתה ובא לפתוח דיון בנושא.

 ****

לנוכח הפריחה של היצירה החזותית בקרב הקהילה האמונית

החברה הדתית ציונית המאופיינת בפתיחותה ובהשתלבותה הברוכה בחברה הישראלית, נחשפת בשנים האחרונות גם מהצד התרבותי שלה. לנוכח הפריחה הברוכה של היצירה החזותית לה אנו עדים בעשור האחרון, יש לחקרה, לעודדה, לטפחה ולחשפה לציבור הרחב.

בניגוד לחוגים החרדיים, שראו בציונות דחיקת הקץ, הציונות הדתית ראתה בה את תחילת הגאולה המשיחית וקיום ההבטחה של קיבוץ הגלויות. בשנת 1906, הראי"ה[6] בתוקף תפקידו כרבה של יפו, התבקש להתייחס לסוגיית העיסוק באמנות, לקראת הקמת "בצלאל" בירושלים, שנקרא אז "החברה לחכמת האמנות העברית - אגודת בצלאל". על הזמנה זו השיב הראי"ה באגרת ברכה (אגרת קנ"ח), שבה הוא מנסח את עמדת ההלכה בסוגייה זו. מאז נשזרות בכתביו התייחסויות שונות ביחס ליופי ולאסתטיקה הרואות בה חלק טבעי ממחויבויותיו של היהודי בהתחדשות הישוב בארצו.

 אמנות יהודית עכשווית ורכוש רוחני יהודי

"לא כל מה שנוצר בידי יהודים או בנושאים יהודיים משתייך אוטומטית לרכוש הרוחני היהודי, אלא יהדותה של יצירה צריכה להיקבע עפ"י קריטריונים אמנותיים פנימיים: 'השגה יהודית', 'צורה יהודית' יהיה פירושם של מושגים אלה אשר יהיה"[7] . באותה שנה שפורסמו לבטים אלו, ערך מרטין בובר סדרה של מאמרים על אמנות יהודית[8] שכללה התייחסות ליצירתו של לסר אורי ואחרים כמו: מקס ליברמן, יהודה אפשטיין, ליליאן וסולומון. בהקדמה[9] הוא מתחבט בהתייחסו להכחשת היכולת והרגישות החזותית אצל היהודי, ולכוח לייצר אמנים חזותיים לפי משנתו של ווגנר. בובר מודה לבסוף שווגנר לא טעה בקביעתו שהיהודי הישן היה יותר "איש האוזן מאיש העין", יותר "איש הזמן מאיש החלל", מה שמסביר את העדרה של התפתחות אמנות חזותית אצל היהודי הישן. אך הוא דוחה את הנקודה הגזעית של ווגנר בהצגת התהליכים שהיהדות, בתעתועי ההיסטוריה, חוותה בגלות. הוא מסיים בציון תקופת הפוסט-אמנציפציה, שהדלת לאמנות חזותית נותרת פתוחה. ואכן בתחילת המאה העשרים אנו עדים להתפתחות היצירה החזותית בקרב האמנים היהודיים.

נחום סוקולוב המצוטט שם[10], שואל: "איזה אופן הציור יש ליהודים לחוד ולגויים לחוד? "האם יש ים יהודי וים גויי?"הוא השקיע מאמצים בהגדרתה של נוסחה שתתקבל גם על שומרי המסורת ולהוכיח בכך "שהתרבות העברית החדשה אינה מתנגדת לתורה ובד בבד ניזונה ממיטב הישגיה וערכיה של הציוויליזציה האירופית", ובהמשך קבע את הנוסחה "כי תרבות עברית שלמה וטבעית תוכל להתהוות רק בשעה שישובו ויחדשו את עצמאותם הלאומית בארצם".

אישית, אני מאמין שהשיבה צריכה לכלול גם שיבה למקורות הייחודיים והיהודיים שלנו. אני סבור שהיצירה השואבת מהמקורות צריכה להימצא בתוך התרבות הכללית ועליה להיות חלק ממנה עם דגש על שמירת ייחודיותה.

הויכוח המתקיים אצלנו לאחרונה על היתכנותה של יצירה יהודית דתית מחזיר אותנו לשאלת הכחשת היכולת היצירתית של היהודי, הכחשה המצויה במאמריו של ווגנר עוד משנת 1869 (שהסביר את היעדר היצירתיות אצל היהודים בכך שהם עסוקים יותר במסחר ובכסף).

ויכוח כזה לא עלה בהקשר לאמנים נוצרים דתיים כמו אל גרקו, ג'וטו ואחרים. בנצרות ובאיסלם צמחה אמנות איכותית למרות האמונה, "מגבלותיה ופולחניותה".

בדומה לויכוח על העדרם של אמנים דתיים מהשדה האמנותי הישראלי, עלה בזמנו ויכוח אחר על העדרן של נשים ממנו במאמרה של לינדה נוכלין.[11] תחת הכותרת "למה לא היו אמניות גדולות?" נדונה שאלה זו גם בהקשרים אחרים. לדברי המחברת, האמנות היא הבניה תרבותית שמחייבת ממסד תומך, בתי ספר, תקציבים וכו'...גם הציבור הדתי היוצר עדיין נעדר ממסד תומך ומעודד.

הדחף המפעיל את היצירה ה"דתית-אמונית"

האומה היהודית ידעה לשמור על צביונה הלאומי הנבדל לאורך דורות, ובד בבד לא נמנעה מלקיים מגעים מפרים עם תרבויות הסביבה השונות.

בהגדירו את הספרות ושאר אמצעי ההבעה שבהם מנסה האדם לתת ביטוי למחשבותיו, תחושותיו והרגשותיו, הראי"ה מציין שהמושגים החבויים בעמקי הנפש האנושית צריכים לצאת מן ההעלם אל הגלוי. לדבריו, הביטוי העצמי הוא אחד ממאפייני האדם. בכתביו של ניטשה נדונה האסתטיקה משני היבטים: היצירה האפולונית ע"ש האל היווני אפולון והיצירה הדיוניסית ע"ש האל דיוניסוס.[12] מפתיע שגם הרב קוק מקטלג את היוצר "הדתי" ואת היצירה ה"דתית-אמונית" כדחף "אפולוני".

לדבריו, היצירה הדתית פועלת מתוך דחף מחושב ומאופק, לעתים משתהה והססנית ואפילו לאחר דומיה ארוכה[13].סגנונה שונה מדרכה של היצירה הדיוניסית הפרועה, הספונטנית וה "הפרובוקטיבית", המתמזגת עם הכלל ומוחקת את האינדיבידואליות.

הדרישה מהאמן ליצור מתוך איזון בין מסגרת לוחצת לבין חופש מוחלט, בין שמירה על כללי מוסר לבין שבירת מוסכמות, אף שנראית למתבונן מבחוץ כבלתי אפשרית, לאמן הדתי היא אתגר. באחד משיריו מבקש הרב קוק יותר מרחבים למאוויי נפשו: "אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני". אצל ביאליק המושג: טוהר רוחני של האמנות, "אמנות שזנה את הרוח ולא את החושים בלבד, שמרוממת ומעדנת את האדם, ולא שמבהמת אותו",[14] עשוי להישמע מוזר למי שאמנות משקפת עבורו חופש מוחלט ושבירת מוסכמות.

יחס היהדות לאמנות ולאסתטיקה

לאלו הסבורים שאמנות סותרת את כללי הדת היהודית בגלל הדיבר השני או מפני שהדת שוללת את חופש הביטוי לו זקוק האמן, נבהיר ונאמר כי ליהדות אין התנגדות לאמנות. מעשה המשכן, הכלים הבדים והכרובים וכו' מוכיחים את ההיפך. היא מתייחסת באהדה לנושא אף כי תמיד מופיעה האזהרה מפני הפרזה: "מובן הדבר שרק את אותם האוצרות שבהיפתחם הם מבשמים את אויר המציאות טוב ויפה לפתח" [15]

היהדות דוגלת בחיים המלאים "וחי בהם". "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו"[16]. הרב סולובייצ'יק, בספרו בסוד היחיד והיחד[17] כותב: "האידיאל של איש ההלכה הוא, שהשכינה תשרה כאן בעולם הזה …". ההלכה מכניסה את שכינת א-ל אל תוך העולם המוחשי ("ושכנתי בתוכם"). המקדש האמיתי הוא תחום החיים היום-יומיים, שבהם מתקיימת הריאליזציה של ההלכה", ובמקום אחר: "שיא השלמות המוסרית והדתית שהיהדות שואפת אליו, הוא האדם בתור יוצר".

אפילו לגבי האיסור לפסל פרצוף אדם, מציין הרב קוק את הדרכים המותרות עפ"י ההלכה, המאפשרות לאמן ליצור דמות, כי המגמה של ההגבלות ההלכתיות היא לתעב רק את אלו הנושאות אופי אלילי.[18] התורה אמנם ציוותה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"[19], אך מאידך ציוותה גם על בצלאל "לחשוב מחשבות,לעשות בזהב ובכסף ובנחושת"[20] (שמ' ל"א, ד).

בכתבי פלוטינוס (205–270)[21] שחי קרוב לתקופת כתיבת המשנה, בהתייחסו לעולם הגשמי בנפש, נפרשת לפנינו השקפה המזכירה מאוד את התפיסה הקבלית. לדבריו נפש העולם מכילה את המצויים תחתיה ונאחזת בהוויה שמעליה והיא ניזונה משני העולמות: משָם (העולם הרוחני) ומכאן (העולם הפנומנלי). הודות להתבוננותה למעלה ממנה, תשפיע על העולם הגשמי. כך שהיא מאצילה כוח ואור מ"שָם" (מלמעלה) למה שיבוא אחריה[22].

הרב קוק מדבר על ההעדר(הנסתר) לעומת הקיים (הנראה). ניתן לראות בהתייחסות שלו להגדרת היופי כ"התפשטות שבהנאת המראה". "יפה" משמעו הרחבת ההתפשטות, "יפת אלוקים ליפת"[23] מפרש רש"י: "מתורגם יפת ירחיב", אין התפשטות גדולה מהתגלות האין סוף. דברי פלוטינוס: "יסוד הנוי הוא הכיוון והיחס שבין החלקים"[24] מקובלים ביהדות שאינה מתנגדת כאמור לאמנות ולאסתטיקה.

רק הרוח יכולה להיות מקורו של היופי. רק ברוח ניתן לחזות ביפה. היופי הוא התגלותה של הרוח בצורות החיצוניות. יצירת האמנות יפה משום שהאמן מגלם בה את האידיאה; האמנות שרק משחזרת את העולם המוחשי, יצירתה לקויה ובלתי מושלמת. יצירת האמנות היא ראי לרוח – לא מה שנראה בעיני האמן, אלא כפי שהיה נראה אילו ניאות להתגלות לנו.

לפי הרמב"ם, בין האמצעים המסייעים לאדם להתקרב לשלמותו מצוי גם היופי "הגינות והבניינים הנאים ... הצורות היפות" וכו'. גם צפייה בתמונות אמנותיות עשויה להביא להשגת הסדר וההרמוניה שבבריאה ביופי הגשמי, העולם הזה הוא בבואה ליופי של העולם "ההוא" שאליו צריך לשאוף. דרך השלמות וההרמוניה המתגלים בעולמו של הקב"ה ניתן לדמיין את יפי בריאתו העילאית השלמה, שאין לנו אפשרות להבינה או לדמיינה במושגים הארציים.[25] הגבולות שהיהדות מציבה לכאורה בפני היוצר המאמין, כאמור לא רק שאינן מצמצמות את מרחב החופש שלו, אלא מהוות את חופש הביטוי הנעלה ביותר של חרות האמן והאדם והן מאתגרות אותו יותר.

אין ביישום האמונה ובקיום מצוות כדי לעכב יצירה

הדעה המוטעית הרווחת לפיה האיש המאמין שקוע כל כולו ביישום דתיותו או אמונתו ואינו יכול כביכול להתמסר לאמנות[26], מוטעית מיסודה. צריך להדגיש שאין באידיאולוגיה של האיש המאמין, דבר המבדיל אותו מאידיאולוגיות אחרות, שמונע ממנו ליטול חלק בהוויה האמנותית המקומית. האמן ג'קומטי אמר פעם שלפעמים כדי לצייר ראש צריך לוותר על כל הגוף וכדי לצייר עלה לוותר על כל הנוף. זו לא הגבלה, כעבור זמן מה אדם מבין שאם יש לו קטע מהכלל יש סיכוי טוב להיאחז בתחושה מסויימת של היקום כולו.

ההתעוררות שחלה בעשורים האחרונים בתחומי היצירה השונים מוכיחה שהסיבות האמיתיות למיעוטה עד השנים האחרונות של היצירה האמנותית בקהילה הנדונה, אינן בהצבעה על מידת ההתמסרות הגבוהה לדתיות ולאמונה, על חשבון האמנות. ברור שלא ניתן לכבול לעד את הכוחות היוצרים בשום חברה. יש להודות שהחברה והממסד הדתיים אמנם לא עודדו ולא נתנו דעתם להכין תשתיות להכשרת דורות של יוצרים: אולם גם תהליך ההתגבשות של הזהות התרבותית הלאומית החדשה באמנות הישראלית עדיין לא הסתיים ולא גובש דיו. ניכרת בו עדיין העדפה ברורה של חיבור התרבות המקומית לתפיסות אוניברסאליות והמרכיב היהודי בה מינורי ובדרך כלל מתריס. אם הוא מופיע הוא נעדר עומק יהודי מפני שהיכרותם של רוב האמנים הישראליים עם המקורות היהודיים שטוחה בדרך כלל, מועטה וחסרה. לאחרונה, אנו עדים להתעניינות הולכת וגוברת של אמנים בשיעורי יהדות במסגרות שונות ואין ספק שתופעה זו תשפיע בעתיד הקרוב על התייחסותם למקורות.

הציבור הדתי המכיר מקרוב את המקורות, לא הפנים מספיק את הזיקה לביטוי האמנותי בכלל ולאמנות החזותית בפרט. הוא לא השתלב דיו בשיח התרבותי ולא הביא אליו את עולמו. יכולות להיות לכך סיבות אפשריות שהבולטות שבהן טמונות במאפייניה של החברה הדתית.

שדה האמנות, הוא בדרך כלל מוחצן ולעתים פרובוקטיבי. לעתים, התקשורת מבליטה אמנים שיש באוטוביוגרפיה שלהם סיפורים עסיסיים. לאמן שומר המצוות המאופק, חשיפה זו מנוגדת לערכיו. מנגנוני בקרה שלו מחודדים ואף שיכלו לעכב היחשפותו, אינם יכולים למנוע מעשה יצירה. הוא לא רואה בדרך כלל צורך להיאבק ברצינות על מקומו בזירה זו ולהתחייב. במקביל, הממסד האמנותי לא אימץ אותו אל חיקו.

למרות הרנסנס האמנותי שהציבור הזה חווה בשנים האחרונות, הוא נחשף בדרך כלל מהצד הפוליטי שלו, ואינו זוכה לחשיפה הראויה מהצד התרבותי-יצירתי[27].

במוסדות האמנות בארץ, האווירה אינה תואמת תמיד את אורח חייו של הסטודנט שומר המצוות. בי"ס לאמנות הוא מקום שמאפשר ומעודד חופש ביטוי לא רק ביצירה אלא גם בשפת הדיבור, בהופעה החיצונית ועוד. אלו מהווים קושי הזדהותי אמיתי לסטודנט זה. 

ההתחככות ב"מילייה" האמנותי, מטבעה מביאה להיכרויות ולהתוועדויות אישיות עם מבקרי אמנות, אוצרים, חוקרים, אספנים והיסטוריונים. שם לא פעם נוצרות קליקות המחויבות הדדית. סיכוייו של האמן הדתי המדיר רגליו ממקומות אלו להתגלות, מצטמצמים.

אצל האמן המאמין, האמנות מבטאת ומוציאה אל הפועל מהות פנימית אידיאלית וזו מושפעת בבירור מאופי החיים שהוא מנהל. הוא משקף ביצירותיו את סביבתו הדתית, את פסוקי התפילה בהם הוא שולט וכמובן את הרעיונות בהן דנה ההלכה והמחשבה היהודית שהיא סביבתו הטבעית. היותו אדם דתי, שומר מצוות הוא עבורו כיוצר, יתרון אתגר.

ליוצר המאמין,מגבלה אינה מחסום אלא אתגר

גם באמנות, אפשר לעשות ראש קטן ואפשר אחרת. הרב קוק בהתייחסו לדברי המשנה בפרקי אבות:"החיים לידון,לידע ולהודיע ולהיודע"[28], כותב: "החיים אינם כי אם דעת, אלא שיש דעה גדולה והיא חיים גדולים, ויש דעה קלה והחיים ההם גם כן קלים"[29].

אצל האמן המאמין כמו הציבור ממנו הוא בא, כל דבר יעבור מסננת ועוד מסננת ואולי בסוף גם יוציאו אל הפועל דרך יצירה חדשה. גודל הדעת שמתכוון אליו הרב, אינו נמדד לפי כמות הנתונים שהאמן סופג לתוכו, אלא במיוחד לפי איכותם, איכות שדורשת לעתים איפוק וסבלנות.

גם ערך המשפחה בציבור זה שעומד בראש סדר העדיפויות, דורש התמסרות והשקעה רבה. זה מביא אותו להקדיש בתחילה את רוב מרצו וכישוריו למשפחה, לילדים ולחברה ורק אחר כך לאמנות.

הממסד הדתי ויחסו ליוצר המאמין אז והיום

עם הקמת המדינה, בחברה המסורתית עיקר הכוחות היצירתיים נותבו לבירור מצוות ישוב ארץ ישראל שבה טמונים כל המצוות שלא באו לידי מימוש בגלות. יתכן שתקופת ה"אלם" האמנותי התארכה בציבור זה בגלל הצורך להפנים את המאורעות שלעיל. הכוחות היצירתיים נותבו לאפיקי הגשמה אחרים כולל העשרת מדפי ארון הספרים היהודי המודרני על חשבון העשייה בשטחי התרבות האחרים.

משך שנים התעלם הממסד הדתי והממונים מטעמו על החינוך הממלכתי דתי, מחובת הקצאת שעות הוראה לאמנות. גם אם הוקצו שעות כאלה, הן היו תמיד קרבן ראשון לחרב הקיצוצים. ממסד זה לא הפנים את הזיקה לביטוי אמנותי בכלל ולאמנות פלסטית בפרט.

בעשור האחרון גברה המודעות והיא מתבטאת בשינוי מהותי בהתייחסות לאמנות הפלסטית. הפיקוח על החינוך הממ"ד מעודד יותר את מנהלי בתי הספר לטפח את החינוך לאמנות. זה מתבטא בין היתר בתגבור שעות האמנות בבתיה"ס הממלכתיים דתיים והקצאת משאבים.

כראש המסלול לאמנות במכללה דתית למעלה משני עשורים, נוכחתי בביקוש הגובר והולך למורות לאמנות. רוב מוחלט של בוגרות מסלול האמנות של המכללה השתלבו בהצלחה בהוראה בבתי הספר. יותר מחמישים מגמות לאמנות פועלות באולפנות במגזר זה ברחבי הארץ. גם ישיבות תיכוניות לאמנות מתחילות לפעול. מאות תלמידים ניגשים לבחינות הבגרות באמנות כל שנה. הוקצו גם תקנים לפיקוח והדרכה.

כל אלו אין בהם עדיין כדי לצמצם את הפער שנוצר עם השנים בהן פרחה האמנות הישראלית והגיעה להישגים מרשימים. לא נעשה צעד משמעותי של הכרה פומבית של ראשי הציבור הזה ורבניו בחשיבות החינוך ולא הוקצו מספיק משאבים, מלגות ופרסים לעידוד המוכשרים. גם המחלקה לתרבות תורנית שהוקצו לה פרסים לתרבות יהודית (שכוללים אמנות פלסטית) על ידי משרד החינוך הפסיקה לפעול בשנתיים האחרונות וכשפעלה ביכרה משך שנים את תחומי היצירה התורנית הכתובה על פרס לאמן פלסטי. פרסים אחרים שממסד זה מעניק מידי פעם לא יוענקו לאמן פלסטי כי האמנות היא לא בסדר העדיפויות שלו. חלק מהממסד הרבני עדיין מטיף להסתגרות ולא גילה את הפוטנציאל החיובי האדיר הטמון באמנות המעודדת פתיחות והשתלבות.

בעלי יכולת יעדיפו לתמוך בהוצאה לאור של עוד ספרי קודש אך לא יתמכו בקידומה של האמנות. צרכני אמנות גבוהה לא קיימים כמעט בחברה הדתית ובודאי לא ירכשו אמנות עכשווית גם אם היא באה מן המקורות. ספונסרים לאמנות ואספנים רציניים, עדיין נעדרים בחברה הזו.

לסיכום, רוב הטיעונים האפשריים שהועלו לעיל, הם אובייקטיביים. חלקם הגדול נובע מאופי החיים הדתיים שבודאות יש להם השפעה ובוודאי ישנם נוספים, אך כולם מצביעים שהפוטנציאל ישנו וההלכה היא לא החסם של הפריצה הצפויה לדעתי בשנים הקרובות[30].

ההצלחה הגדולה של המגמות לאמנות בחינוך הממלכתי דתי למשוך אליהן תלמידים איכותיים ומוכשרים, הופעתם של חובשי כיפות סרוגות בבתי הספר לאמנות, חשיפתם של אמנים שומרי מצוות בסצנה האמנותית הישראלית ותחילת התייחסות הממסד הרבני והדתי לנושא, כל אלו הם אמנם אות לשינוי בתפיסה של הדור שרובו לא רווה נחת מהתחרדות חלק מהמחנה הדתי-ציוני, אך אם מגמה זו לא תמשיך ותגבר, לא יצמחו במגזר זה אמנים ראויים.

בשנת 1903, בתגובה לקריאה לחידוש הזיקה של העם לטבע ולאמנות הגיב משה ליב לילנבלום כי תחילה יש לרפא את מצוקותיו החומריות של העם היהודי ואז תקום גם רוחו[31]. מאפייניה של החברה הדתית הם לא לגמרי הסיבה לעיכוב שבנדון אך יש לקוות ש"מצוקותיה" הן נחלת העבר והתעוררותה הברוכה- אף אם באה קצת באיחור- תביא את הבשורה המיוחלת. ב"שמונה פרקים לרמב"ם"[32], הרמב"ם מציין בין חלקי הנפש את ה"חלק המדמה", "שהוא הכח אשר יזכור רישומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם עם קצתם, ויפריד קצתם מקצתם.... והרבה מאלו הנמנעות, ירכיבם הכח המדמה וימציאם בדמיון..."

הרב משה בלייכר בספרו על שמונה פרקים לרמב"ם: "אין הבדל מהותי בין יכולת הפשטה מתמטית לבין כשרון אמנותי, שניהם שייכים לכשרון השכלי שבאדם, כשרון המאפשר לו לחבר בין דברים וליצור יצירות אחדותיות. לפי גודל הדעת הקיימת באדם כך גדלה יכולתו ליצור יצירות אמנות שיהיו כלי ביטוי לתכני הקודש...."[33]

על פי הרב קוק, השכל אינו כבול לחושים ובכוחו לחשוב בחופשיות ללא הגבלה לזמן או למקום. האמונה מסייעת לאדם להבין את תפקידו ולהתאימו להכרה שבמהותה אין הוא כבול לכוחות החומריים ולכן הוא תמיד ישאף למשהו אחר, שונה, רוחני יותר.

שכלו של האדם הוא שיקבע את שאיפותיו ורצונותיו, שכלו מסנן את הנתונים שהוא קולט בחושיו.

לאמנות הפלאסטית שמתחילה לצמוח בציבור האמוני יש פוטנציאל אדיר וקצהו מתחיל להיחשף לאחרונה. ליוצר הדתי יש היכולת ליצור אמנות עכשווית "אחרת" המחוברת למקורותיה היהודיים מבלי לחפש הצטדקויות. זאת, כי מקורות אלו מוכרים לו מחייו היומיומיים, הטבעיים ומאורח חייו וסביבתו הקרובה וטבעי שישתקפו ביצירתו.

לעניות דעתי, כבר בעשור הקרוב יתגלה הפוטנציאל האדיר הטמון בעבודותיהם של היוצרים שישאבו את רעיונותיהם מארון הספרים. הסצנה האמנותית הישראלית, שהתנכרה שנים רבות למקורות היהודיים ושחזרה בעשורים האחרונים לעיין בהם וללמוד אותם, תלך ותיחשף לעומק החומרים, שאצל אמנים שומרי מצוות ארון הספרים היהודי,הנו חלק בלתי נפרד מחייהם.

 *אבנר בר חמא- אמן רב תחומי, מייסד ואוצר הגלריה האחרת בתל אביב ומחנך לאמנות. לימד והיה מנהלו הפדגוגי של ביה"ס הגבוה לציור(קלישר היום),עמד שנים רבות בראשות המסלול לאמנות במכללה האקדמית לחינוך "תלפיות" בת"א וכעת איש סגל במכללה זו. פועל להקמת אקדמיה לאמנות חזותית לציבור האמוני.

*פורסם בחלקו בירחון מכון מופ"ת – תמוז תשס"ח-יולי 2008, גליון 34