היבטים רציונאליים ואי-רציונאליים על השראה

איני מתיימר להגדיר את ההשראה. אין בכוונתי וביכולתי לפזר את העשן שסביבה. לא לחשוף גם לא נתח קטן מתוכה, צבע עור, ולא להעיד על שמושך ועל שמניס אותה. איני מבקש לספר על המקומות והזמנים בהם התראינו, ועל הרגעים שנדרשתי ליצור בלעדיה, מאחורי גבה, לבדי. איני מתכוון לענות. רק לשאול.

ברגעיה הראשונים של ההשראה קווי המתאר של היצירה נבראים במלואם, בשלמותם, בתוך ההכרה. קיימים אך ורק באופן מטאפיזי אך נוכחים ומהדהדים, מוחשיים לחלוטין, כרגש, כאמונה.

אחר כך מגיע הדחף האנושי לעשות את הנוכח ברמה הקוגניטיבית לחומר. שלל סיבות ניתנו לדחף: החל מלהנציח את הקיים בתקווה תת-הכרתית שזה יעשה לאלמותי[1], דרך פריקה נפשית, ועד להעצמת שמו של האמן. כך או כך, כאן נתרכז בתחושת הדחף עצמה, ולא במתן אפשרויות לסיבות המזמנות אותה.

שאלות שעליי לשאול את עצמי:

מהו אותו כוח מתפרץ היוצר את ההשראה? האם הוא "יש" נוכח המתפוגג לאיטו, או שמא מדובר בחוסר, בנפקדותו הזמנית של סכר אבן כבדה החוצץ בין המטאפיזי לקונקרטי? האם האמן יוצר בעזרתה של ההשראה, או שאולי ההשראה היא זו היוצרת ואילו גוף האמן משמש לה ככלי קיבולת, נוצה וקסת, כאמצעי דרכו יכולה היא לגעת בעולם החומרים? האם ההשראה נותרת בגוף היוצר לאורך כל תהליך היצירה, או שאולי היא רק מותחת קפיץ ומסתלקת? על האמן להשתוקק לה? למרוד בה? ליצור גם כשאינה בסביבה[2]? האם היא שוכנת בנו או אנו בה? האם ההשראה של אחד היא ההשראה של אחר? מהי השראה?

איני מתכוון לענות. רק לשאול.

אנסה לסקור כאן, בצורה כרונולוגית, היבטים שונים על ההשראה בהיסטוריה של התרבות והאמנות מתוך נקודת הנחה כי כל האישים המוזכרים כאן (שאת כולם נדרשתי להעלות באוב) דנו על אותו יצר ממש ולא יחסו לתחושות שונות את אותו המונח. וכערך מוסף, את ההיבטים התקופתיים על ההשראה נוכל להשליך, באופן אינדוקטיבי, על האנתרופולוגיה ואף על אופן החיפוש אחר אמת בחברה ובתקופה אותה אציג.

שירה המעורבת באלוהי

ההשראה מתוארת כבר בסיפורי המיתולוגיה היוונית. תשע בנותיהם של זאוס ומנמוסינה (אלת הזיכרון) היו המוזות, שהפליאו רבות בשירתן והעניקו יכולות שירה, נגינה וכן כישרון דיבור למלכים.

הומרוס, "החכם מכל היוונים"[3], המשובח רבות ב"פואטיקה" של אריסטו, פונה בפתיחת שתי יצירותיו הגדולות, אודיסיאה ואיליאדה, בבקשה למוזות בכדי שאלו יעזרו לו לספר את סיפור גיבוריו. מאות שנים אחר כך עוד הקנתה פנייתו של הומרוס למוזות מעמד מיוחד בעולם היווני, והיווני הממוצע ראה בה שירה גדולה העולה על חכמת האדם. שירה המעורבת באלוהי[4].

השראה זו, בדמות המוזה, הינה כוח חיצוני. דמות הנותנת חסותה על המשורר ומאפשרת לו להוליד את היצירה. במקרה שכזה חשוב להבין את טיב היחסים בין היוצר להשראה. מהו מקומו של היוצר, ומה של השראתו? מכתביו של הומרוס: "כני לי, מוזה, הגבר רב הניסיון, שנדד" באודיסיאה, ו"שירי בת האלוהים, חרון אף אכילס בן-פלס" באיליאדה (שניהם בתרגומיו של טשרניחובסקי), אנו אכן למדים כי הומרוס הוא יוזם הקשר שבינו לבין המוזה, אך האם פנייתו הינה בגדר דרישה? תחינה של ממש? ואולי דווקא נוהג דתי?

אך לא תמיד היוזמה מגיעה מצידו של האדם. אל תורתו הרציונאלית מאד של סוקראטס חברו גם אלמנטים אי-רציונאלים, ובראשם הדיימוניון שלו. הדיימוניון של סוקראטס היה מעין קול משמיים אשר על פי כסינופון הורה לסוקראטס אילו דברים עליו לעשות, ומאילו דברים עליו להימנע[5]. קולו של הדיימוניון היה מופיע על דעת עצמו ומכתיב לסוקראטס את מעשיו, ולמעשה הפך כך את סוקראטס לקנה מקשר, חד כיווני, בין האל-אנושי לאנושי, בכדי שהראשון יוכל להשפיע על עולם החומר. היוצר נעשה לכלו של כוח עליון. האם השראה שכזו בוחרת באדם עקב כישרונו הטבעי? או שההשראה ההיא כוללת בתוכה גם את הכישרון?

בנושא ההשראה היוזמת, הרותמת לצרכיה, הגדילה לעשות היהדות בה כל חומשי התורה הוכתבו בהשראה האלוהית. הוכתבו. בלשונם ממש. אות אחר אות.

קרוואג'יו יאלץ לחכות

90 אחוזים מהמבקרים בקפלה הסיסטינית מסיימים את ביקורם שם אחרי שהתרשמו מ"הבריאה" ומ"יום הדין" של מיכאלאנג'לו. מחציתם נסים אל מחוץ לשטח קריית הוותיקן. סוף כל סוף הם יכולים לסמן "וי" ענקי במדריך הטיולים. "וי" על הדבר שממנו חששו מכל. הנה הם כבר אחרי התורים המתמשכים, ואחרי שעמדו בהצלחה במשימה לצלם בסתר את עצמם על רקע יום הדין. הוכחה ניצחת. איש כבר לא יוכל לומר להם: "הייתם ברומא ולא נכנסתם לראות?". הם מתפזרים לדרכם כלהקת ארבה רבגונית אחר המסעדות ושאר מקומות הבילוי. שאר האנשים פשוט אינם מודעים (או שאולי תשושים מידי?) לקיומה של גלריה מרכזית נוספת ("Pinacoteca Vaticana") ובה כמה מהציורים המרגשים ביותר בתולדות האמנות ובניהם "קבורת ישו" ("Entombment of Christ"), של קרוואג'יו, ו"טרנספיגורציה" ("Transfiguration") של רפאל. בביקורי האחרון שם, בעת כניסתי לאולם בו מוצג ציורו זה של קרוואג'יו, ולקירו הסמוך "צליבתו של פטרוס הקדוש" ("Crucifixion of Saint Peter") של גווידו רני, מבטי נמשך דווקא ליצירה אחרת, קטנה יחסית לשכנותיה (86x68 ס"מ), גם כן של גווידו רני, בשם "מתיו הקדוש המבשר" ("San Matteo Evangelista"). קרוואג'יו יאלץ לחכות.

השראה מתוך השראה

מתי (מתיו) השליח חיבר את הבשורה המופיעה ראשונה בברית החדשה. ככל הנראה הוא כתב את "הבשורה על-פי מתי" לקראת סוף המאה הראשונה לספירה, ובכתביו אלו אזכורים רבים לנבואות התנ"ך (הציטוטים הם ברובם מתרגום השבעים). הסצנה בה נראה מתי השליח כותב את הבשורה תוך הקשבה לדבריו של מלאך מוכרת היטב בעולם האמנות. אינספור יצירות מזמנים שונים מתארות את המעמד. גם בתיאור זה, בדומה להכתבת תורת ישראל, נראה שכוח חיצוני, אלוהי, משתמש באדם נבחר לשם קומוניקציה עם בני האדם.

אך בציורו זה של רני יש משהו אחר. השראה מתוך השראה. אלגוריה. סימפטיה של יוצר ליוצר. סימפטיה בטפטוף ולא כהזדהות גאוותנית. דיוקן עצמי בגוף אחר. דיוקן עצמי כערך מחייה. היאחזות בנקודות השקה. בברירה של אחיזה בהשראה או חידלון. במשיכות החבלים של תאווה מול עייפות. ב"זמן חיים אוכל". באמן העובד, כבד העפעפיים, שאינו מרפה מכוח המלאכה. זה התוקע לאורח הזמני והזר (להשראה) כפו. אוחז מבלי לעזוב. רני מעניק למתי את עצמו.

אגב, ההשראה היוצרת, זו של רני, בחרה שלא לנצל את ההזדמנות החד פעמית ממש להתוות דיוקן שלם של עצמה, והניחה את האמן (מתי\רני\אבטיפוס האמן) במרכז היצירה.

San Matteo Evangelista, Guido Reni (1575-1642), Musei Vaticani

הישראליות החדשה - חילוניות כדת

הישראליות לא מכירה בהשראה אי-רציונאלית. בתקופת התנועה הכנענית עוד הייתה לכך סיבה: הספר הלבן של מקדונלד, חומה ומגדל, אקסודוס, "משורה משחרר רק המוות". האמנות נדרשה לפעול במוסכמות התקופה (הפעלתנית). לא עוד יהודי גלותי. אלא יהודי חדש (ישן). איש האדמה התנכי. איש בארצו שלו. קריה למלך רב. היהודי בארץ ישראל כמוהו כפינגווין השב לאנטרקטיקה. והיה הצורך לומר זאת. להשריש זאת.

אבל מה אחר כך? האי-רציונאלי נחשד תמיד בעיני הישראליות. זו לא ביקורת – זו עובדה. שיח האמנות הישראלית חיפש זהות מתוך הארסנל שההיסטוריה כפתה עליו. כוחות אי-רציונאליים לא היו כלולים שם. לעומתו שיח האמנות הישראלית שאינו מחפש זהות (זה הפורח כיום) הוא ברובו חילוני מידי. חילוניות כדת. חילוניות הרוויה בקנאות דתית. בפחד. השיח הזה טרם הצליח להכניע לגמרי את היהודיות, אז בוודאי שלא יאפשר מקום לרעיונות מיסטיים אי-רציונאליים. פנחס שדה הוא זר בנוף האמנות הישראלית. כך גם יוסף מונדי. פאוסט חדש יתקבל פה בברכה? האם אי פעם קנוט האמסון יתורגם מחדש לעברית?

היצירתיות ככימיה

התעכבתי מעט על ההשראה האי-רציונאלית על אף שההשראה ברובה, כמעט באופן מובהק, מיוחסת לכוחות רציונאליים. עם התפתחות הפסיכולוגיה והמדע הטענה הזו תופסת עוד יותר. דחף היצירה שהתפרש כהתעלות מיסטית מוצג על ידי דרוויניסטים כעוד אחת מהתכונות שנשתמרו באדם מתוך הברירה הטבעית לשם הישרדותו[6]. האפשרות להגעה להכרה אנושית דרך האינטואיציה של יוהאן האמאן נעשתה לרציונאלית הרבה יותר לאחר תיאורית הלא מודע של פרויד. המדע החל להאיר בזרקור על המוח. ההתנהגות התפרשה ככימיה. היצירתיות התפרשה ככימיה. כימיה ניתן לרקוח. שלל תרופות וסמים חדשים נולדו במאה ה-20 ולחלקם יוחסה התנהגות יצירתית, בעיקר לסמים פסיכואקטיבים (ובניהם הלוצינוגנים כמו ה- LSD של הופמן) – בשנות השישים נולדה המוסיקה הפסיכדלית עקב השפעת סמים אלו, השפעה שבחלקה סינסתזית (הזיות ויזואליות קיבלו ביטוי קולי). אותרו אזורים ספציפיים במוח הפעילים יותר אצל האמן מאשר אצל האדם הממוצע, וגילו כי גירויים חשמליים באזורים אלו מעוררים יצירתיות והשראה. המדע חוקר את האמנות. האמנות מקבלת (בלית ברירה) את תוצאות המחקר. אך יש לשים לב כי מסקנות אלו אינן שוללות דבר. השאלות המובעות בתחילת המאמר עומדות בעינן. האם ההשראה היא תוצאת לוואי של פעילות מוחית, או שההשראה עצמה, היא זו המגרה את המוח?

חמקמקה כמעט כמו ההשראה עצמה

הבנת ההשראה חמקמקה כמעט כמו ההשראה עצמה. נדמה כי היא לובשת צורות רבות, ועל אף זאת רבים הניסיונות לפשטה, והיא נחקרת מכיוונים שונים. האם היא בסך הכול נוסחא כימית או מתח חשמלי? האם היא שייכת אך ורק לעולם הספיריטואלי? אולי, ורק אולי, היא יכולה לתת בלעדיות לאפשרויות כולן גם יחד.

נירן.ג

niran.gar@gmail.com

הערות:

[1] " טבענו בן התמותה מבקש לחיות לנצח ולזכות ככל האפשר באלמוות, והוא אינו מסוגל להשיג את מבוקשו אלא באמצעות ההתרבות [...], ואילו אלה שהריונם בנפש – והרי יש שמתעברים בנפש יותר מאשר בגוף – הרים ויולדים את מה שמתאים לנפש. ומה מתאים לנפש להרות וללדת? את התבונה ואת שאר המידות הטובות שיוצרים המשוררים ואלה מבין בעלי המלאכה המכונים ממציאים" המשתה לאפלטון [207-209] בתרגומה החדש של מרגלית פינקלברג, חרגול הוצאה לאור, 2001.

[2] " רפי לביא גם מפיק ציור, במובן שדוד אבידן גם הפיק שירה. [...] אפשר להדפיס או להציג: איש לא יבחין שזה 'הפקה'. או כמעט איש. האנשים הרי עייפים כל כך. מותר להפיק. לא תמיד צריך השראות גדולות או עמוקות. זה בכף יד." מתוך "מה נשמע בבית", "רפי לביא: תוצרת בית", אדם ברוך, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2004.

[3] "החכם מכל היוונים", ע"פ הפילוסוף העתיק הרקליטוס, פרגנט 56, דילס (בסביבות שנת 500 לפנה"ס), וזאת על אף שהאמין הרקליטוס כי יש להוציא את כתביו של הומרוס מתחרויות השירה מאחר ולא הבין נכון את טבע העולם. מקור מוכר יותר של הקונפליקט בו נתקלו הפילוסופים שהעריצו את השירה ההומרית אך ראו סתירה בינה לבין תפיסת עולמם, הוא דעתו של סוקראטס ב"פוליטיאה" לאפלטון, ספרים ב', ג'. על פי דעתו יש לצנזר את האלים והגיבורים הנוהגים בדרכים לא מוסריות, על אף הערצתו הגדולה לשירה.

[4] על פי מאמרו של פרופסור יוחנן קליגר, המופיע בהקדמה לאודיסיאה, תרגום: אהוביה כהנא, הוצאת כתר, חלק א', עמוד 15.

[5] כסינופון, זיכרונות, IV, 3, 12. על פי אפלטון, לעומת זאת, קול הדיימוניון של סוקראטס יעץ לו רק על דרך השלילה: הזהירו מפני דברים, אך מעולם לא אמר לו מה כן לעשות. לשם כך ראה באפולוגיה 31d.

[6] The Psychology of Art and the Evolution of the Conscious Brain, Robert L. Solso, The MIT Press, Cambridge, Massachusetts, London, England.