"פתאום עלה על דעתי, ברגע שפערתי את פי ופיהקתי בקולי קולות והנפתי את זרועותי, שכל מה

שאני עושה מוגזם, שכל תנועותי מוגדלות, כאילו כך אוכל להגביר את כנותי, כאילו ההגזמה היא

אמת כפולה".

1

לארס סובי כריסטנסן, חצי אח 1

לארס סובי כריסטנסן, חצי אח, תרגמה

מנורווגית: דנה כספי, תל אביב:

כנרת זמורה–ביתן, 2008 , עמ' 565 .

אין גרוטסק בטבע, או:ההגזמה היא אמת כפולה

תמי כץ־פרימן

כמו היופי, גם הגרוטסק הוא ערך יחסי ולא מוחלט המצוי בעיני המתבונן. הניסיונות להגדיר את

מהותו נהדפו במהלך השנים, בהיותו מושג פתוח שאינו כפוף לפרשנות אחת או להגדרה אבסולוטית.

על פי מילון ספיר, "הגרוטסקה היא סגנון סאטירי באמנות, המתכוון לעורר תחושת אימה וגיחוך

על ידי הבלטה יתרה". השאלה המרכזית העולה לגבי מושג הגרוטסק היא האם בבסיסו עומד ניסיון

לשקף ולהראות את המציאות; כלומר, אם "הבלטה יתרה" או "הגזמה" הן אכן "אמת כפולה",

המעצימה את המציאות הקיימת, או שמא היפוכו של דבר - האם אימוץ הרטוריקה של הגרוטסק

משקף הפגנה של חוסר אמון בנראה לעין, עצימת עיניים כלפי המציאות והעדפת המבט פנימה, אל

הפסיכולוגי, המדומיין או הפנטסטי.

ברוח אופיו הנזיל של מושג זה, על אפיוניו המנוגדים והסותרים, התערוכה הגזמה פראית מבקשת

להראות את שתי האפשרויות גם יחד: מצד אחד, העבודות בתערוכה משקפות את העולם ככאוטי,

מעוּות ופגום - עולם של עודפוּת, ערבוב סדרים, זליגה וחדירה מתמדת של הדברים זה לזה; מצד שני

הן מצביעות על הבחירה בדמיון, בתת־ההכרה ובמה שמצוי מעל ומעבר למציאות. בשני המקרים

העבודות משקפות תפיסה רחבה של הגרוטסק ככלי ביקורתי, המעוגן בעומק מחשבתי ובמודעות

חברתית ופוליטית. עמדותיהם של האמנים ביחס למושאי העבודות השונות נעות בין אכזריות,

ציניות, נלעגות והגחכה לבין הזדהות וחמלה.

שורשיו של הגרוטסק מצויים במיתוסים ובפולחנים פרה־היסטוריים, בקומדיה ובמחול של יוון

הקדומה ורומא העתיקה, וכן במסורת העממית של הקרנבל בימי הביניים. המושג "גרוטסק" נגזר

מהמילה "גרוטו", מערה באיטלקית, ומקורו בתגליות ארכיאולוגיות מתקופת הרנסנס - ציורים על

גבי קירות מתקופת רומא העתיקה, שהתגלו בחפירות "דומוס אאוריאה" במרתפיו של בית התענוגות

של הקיסר הרומי נירון. עיטורי הקיר הפגאניים הללו, שזכו לכינוי "גרוטסקיים", מלאי פנטזיה

אורגיסטית וגדושים בסתירות אנטומיות: דימויים של חיות פרא, ראשי אדם וצמחייה, המשלבים

אזכורים לנימפות, סאטירים וקנטאורים. מאפיינים הנקשרים במערה - חושך, כאוס, אי־ודאות, אך גם

הגנה, חום ומקלט - הפכו מאז למרכיבים חשובים בהגדרת הגרוטסק.

 

מאז הרנסנס קנתה לה מקום הקטגוריה האסתטית של הגרוטסק בשיח של תולדות האמנות. בהקשר

זה ניתן לשרטט ציר היסטורי המשקף נקודות ציון מרכזיות: תחילה בולט מקומם של הדימויים

המקאבריים של יצורי כלאיים ומפלצות על תבליטים רומנסקיים וגותיים בכנסיות ובמנזרים של ימי

הביניים. בהמשך הורחב העיסוק בגוף הגרוטסקי ביצירותיהם של אמני המופת הרנסנסיים - ובהם

רפאל, לאונרדו, הרונימוס בוש ודירר - בעקבות היקסמותם מציורי ה"מערות" הרומיות. לאחר מכן,

בולטת בחשיבותה סדרת ה"קפריצ'וס" של פרנסיסקו גויה, שהתייחס באמצעות הגרוטסק למצבים

חברתיים חריגים ולרעות החולות של תקופתו. מאוחר יותר, במאה העשרים, רווחה הרוח הגרוטסקית

בקרב אמני דאדא כגון גאורג גרוס וג'ון הארטפילד, בזרמים אקספרסיוניסטיים לסוגיהם דוגמת

האקספרסיוניזם הגרמני - בעבודותיהם של אוטו דיקס, מקס בקמן ואחרים - וכן באקספרסיוניזם

המופשט האמריקני, למשל בחלק מעבודותיו של וילם דה קונינג. גם אמנים סוריאליסטיים כמו מקס

ארנסט, רנה מגריט וסלוודור דאלי משויכים לטמפרמנט הגרוטסקי, וכמובן גם לאמן הבריטי פרנסיס

בייקון שמור מקום של כבוד בקטגוריה אסתטית זו.

במסגרת השיח הנרחב על אודות העיסוק בייצוגי הגוף האנושי באמנות העכשווית, לגרוטסק יש

משמעות מטפורית כמייצג של רוח הזמן. בספרה הגוף הגרוטסקי טוענת שרה כהן שבוט שהגרוטסק

הוא "מטפורת על", המכילה מטפורות אחרות המשמשות לביטוי רוח הזמן. לדבריה, זהו הביטוי

המובהק של ההתנגדות לרעיון של האחד, השלם, הנורמלי, שניתן לייצגו במסגרת מוגדרת:

"הגרוטסקי מביע שינוי, דינמיות, אפשרות להיות כמה דברים במקביל. ממלכתו של הגרוטסקי היא

הריבוי, ההיברידיות, הערבוב, העיוות, הקישור הכאוטי בין עולמות וישויות שונים, אשר גבולותיהם

מיטשטשים ומתערפלים בתוך תוכה של הישות הגרוטסקית". 2

הבחירה באתר של הגוף כזירה שבה מתנהל המשא ומתן על גבולות אישיים, תרבותיים ופסיכולוגיים

היא אחד ממאפייניה של האמנות העכשווית, ובהקשר זה בולטת השפעתו הרבה של העיסוק בייצוג

הגוף בתיאוריות פוסט־פמיניסטיות. כאשר בוחנים את ייצוגי הגוף העכשוויים בעבודותיהם של

אמנים מובילים דוגמת אנדרה סראנו, ג'ון קארין, ג'ני סביל, ליסה יוסקוויג', ג'ורג' קונדו או דמיאן

הירסט, מתגלה כי קיימת היום לגיטימציה שלא הייתה בעבר לעסוק בגוף ברוח ביקורתית אך גם

מקבלת יותר - כזו המסוגלת להחצין ולהקצין את דימויי הגוף בנימה של ביקורת, הומור וחמלה.

ואכן, המכנה המשותף של מרבית העבודות בהגזמה פראית הוא העיסוק בגוף הגרוטסקי - גוף

מוקצן, מעוות ומגוחך, אשר חורג מגבולות עצמו ושחלקיו אינם מצויים בהלימה. גוף היברידי זה

מתאפיין לעתים בהכלאה בין הווייתו האנושית לבין דימויים של חיות, אובייקטים וצמחים, ולכן הוא

מזוהה לא אחת כמפלצתי.

הגזמה פראי ת משקפת אפוא קטגוריה אסתטית הרווחת יותר ויותר באמנות שנוצרת בשנים

האחרונות, כחלק ממגמה בארוקית ואקסצנטרית של ביטוי עצמי והתרסה כנגד כל צורה של סדר

מקובל. מושגים פוסט־מודרניים רווחים באים לידי ביטוי בשיח העכשווי העוסק בגרוטסקי - למשל,

מושג ה"בזוּת", הנקשר לסובייקט דחוי ומבוזה; מושג ה"טרנסגרסיה", המתייחס לחציית גבולות;

וכן מושג ה"סייבורג", הנקשר לרטוריקה זו מההיבט הבדיוני הפנטסטי. ברוח זו, העבודות שנבחרו

לתערוכה, המאמצות את הרטוריקה של הגרוטסק, משקפות מציאות פגומה ועולם אבסורדי חסר

סדר. הגוף הגרוטסקי מוצג בהן כמשל וכביקורת לסובייקט נזיל, היברידי וחסר גבולות בחברה פוסט־

מודרנית, המאופיינת בסדרים סותרים ומנוגדים, בעודפוּת ובהיעדר נורמות ברורות.

החל מסוף שנות ה־ 90 הוצגו בעולם תערוכות שניסו לרכז יחד עבודות העושות שימוש ברטוריקה

גרוטסקית. כך, למשל, ב־ 1997 הוצגה במכון לאמנות בת־זמננו ) ICA ( בבוסטון התערוכה "גותיקה" -

אחת התערוכות המשמעותיות והאפקטיביות בנושא זה. היה זה ניסיון ללכוד את רוח הזמן לקראת

סוף המילניום, בעיקר מתוך התייחסות לרוח ה"גוֹתית" הקודרת שפשטה בכל תחומי התרבות

ולביטויי היקסמות ממוות, ריקבון, זוהמה, ניוון ומחלות.

2

שרה כהן שבוט, הגוף הגרוטסקי: עיון

פילוסופי בבחטין, מרלו–פונטי ואחרים,

תל אביב: רסלינג, 2008 , עמ' 189 .

תמצית של כמה מן הרעיונות המרכזיים

המובאים בספר מופיעה במאמר

"הערות על הגוף הגרוטסקי", המודפס

להלן, עמ' 13-11 .

 

לפני שנים אחדות הוצגה בחלל האמנות שירן בפרנקפורט התערוכה "גרוטסק! 130 שנה של אמנות

מפולפלת" ) 2003 (, אשר עסקה במפורש בנושא והתמקדה בשורשיו של הגרוטסק הגרמני הקומי

באמנות המאה העשרים. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נקשר באופן מובהק מושג זה לאמנות

מודרנית )"מודרניות מסוג אחר"(, בדגש על רעיון חציית גבולות ועל היסודות הקומיים העומדים

בבסיס הגרוטסק, כפי שבאו לידי ביטוי במסורת של הדאדא ובקברטים הספרותיים בנוסח "קפה

וולטר" בציריך. אמנים דוגמת לובית' קורינת', אלפרד קובין, פול קליי, מקס קלינגר ואמיל נולדה

שימשו u1489 בתערוכה זו כמודלים לאמנים עכשוויים - זיגמר פולקה, מרטין קיפנברגר, תומס שוטה, פרנץ

ווסט, ג'ון בוק ואחרים. המכנה המשותף לכל האמנים הללו הוא מניע חתרני ושנינות גרוטסקית,

כאמצעי התרסה כנגד עולם המאמין בערכי ה"אמת" וה"יופי".

תערוכה נוספת שטיפלה לאחרונה בנושא זה באופן מובחן נאצרה על ידי רוברט סטור במסגרת

הביאנלה של סייט סנטה פה ב־ 2005 ונקראה: "שונות ועיוות: הגרוטסק שלנו". בדברו על "אי

הלגיטימיות המפוארת" של העיסוק במושג זה, ייחד סטור מושג מפתח המתייחס לגרוטסק -

"הזמן הגרוטסקי", המגדיר לדבריו את רוח הזמן. 3 דרך תצלומיה של דיאן ארבוס והעיסוק בחריג ת

לסוגיה - מתרבות הפריק־שואו ועד הטראש - הציעה תערוכה זו עיון מחודש בטקסטים של פרויד,

בודלייר ואחרים, שנועד להאיר יצירות של אמנים עכשוויים.

הגזמה פראית מבקשת אף היא לרכז יחדיו ייצוגים גרוטסקיים כדי לבחון באמצעותם את המציאות

שבה אנו חיים. דומה כי העובדה שמרבית האמנים הם ישראלים, חלקם הגדול צעירים, מעידה על

סוג של "רוח זמן" גם בהקשר המקומי. כמו כן, לעובדה שמרבית העבודות הן ציורים יש משמעות

הקשורה לנוכחותו הגורפת של מדיום זה באמנות הישראלית ולזיקה המהותית השמורה בתולדות

האמנות בין הרטוריקה הגרוטסקית לבין הציור, ולו בשל המקור של ציורי ה"מרתפים". ככלל, עבודות

אלו מתאפיינות בדמיון תבניתי בין הייצוגים הגרוטסקיים השונים: הפרה של חוקי הסימטריה,

הרציונליות, הבהירות והסדר, לצד הבלטה של זרות, היברידיות, עמימות, עודפוּת, טשטוש גבולות,

גופניוּת, מיניוּת וגשמיוּת. ואולם, למרות זאת ניתן להבחין בהבדלי טמפרמנט ניכרים ובהדגשים

תמטיים שונים ביצירותיהם של האמנים המשתתפים בתערוכה. בחלוקה גורפת וכללית ניתן לפלח

את העבודות לשתי תפיסות עקרוניות הנוגעות לגרוטסק: מצד אחד, עבודות שבולט בהן היסוד

הקומי, הקרניבלי, המגוחך והמצחיק, המזוהה עם כתביו של מיכאל בחטין ומחקרו על הגרוטסק

והקרנבל בתקופה הפרה־רומנטית; מצד שני, עבודות שמודגש בהן היסוד המנוכר, הטרגי והמאיים,

הנקשר למאמרו הנודע של פרויד "המאוים", וכן למחקרו של וולפגנג קייזר, המתייחס לגרוטסק

מהתקופה הרומנטית עד המאה העשרים. 4

הקונפליקט או ההתנגשות בין המשעשע או המגוחך לבין המפחיד או המחריד אינו קיים רק בפילוח

הכללי של העבודות בתערוכה אלא בעצם המהות האמביוולנטית של הגרוטסקי, כפי שהיא משתקפת

כמעט בכל עבודה ועבודה - קיומו של ההומור ה"מוּכתם", המלווה תמיד בנימה של חרדה, זרות ופחד.

בהתייחס u1500 לכך רוברט סטור מציין כי הצחוק שהתיאור הגרוטסקי מעורר משתווה לצחוק העצבני,

הנוצר לעתים כתגובה כמעט בלתי רצונית למציאות הנראית לא מובנת, זרה ומאיימת. 5 בהקשר זה

מעניינת התיאוריה של שארל בודלייר על אודות שני סוגי ההומור: ההומור הקומי, המחקה התנהגות

מוּכרת ומקצין אותה, לעומת ההומור הקומי האבסולוטי או הגרוטסקי, הממציא אבסורד ומלוּוה

בצחוק עוויתי או בבחילה. "מנקודת המבט האמנותית", אומר בודלייר, "הקומי הוא חיקוי; הגרוטסק

הוא יצירה". 6

ואולם, מעבר לאבחנה הטמפרמנטית של "חם" )קומי( ו"קר" )מאוים( ניתן להצביע על כמה היבטים

נוספים בהגדרת הגרוטסק, ובהם שני היסודות החשובים והמשמעותיים - העיוות וההפרזה. כהן

שבוט קובעת כי "העיוות וההגזמה מקעקעים את אחידותה וחד־משמעותה של זהות הסובייקט",

3

Robert Storr, Disparities &

Deformations: Our Grotesque

(catalogue), SITE Santa Fe’s Fifth

International Biennial, 2005,

pp. 12-13.

4

עיון מעמיק יותר בתפיסות אלה ואחרות

מופיע להלן במאמרה של שרה כהן שבוט,

"הערות על הגוף הגרוטסקי", עמ' 13-11 .

5

סטור )לעיל הערה 3(, עמ' 18-17 .

6

שארל בודלייר מצוטט אצל סטור

)לעיל הערה 3(, עמ' 18 .

 

שכן הם משנים את גבולות האני הרופפים שלו ומראים עד כמה זהותו נוזלית, דינמית וניתנת לשינוי. 7

בהקשר זה יש להבחין בין קריקטורה לגרוטסק, הנבדלים זה מזה במינוני ההפרזה: הקריקטורה

משתמשת בהפרזה באופן מתון, ולכן מעוררת צחוק והנאה בלבד; לעומתה, הגרוטסקי עוסק בהגזמה

קיצונית יותר, המעוררת לא רק שעשוע אלא גם תחושות של חרדה, זרות ופחד. 8 כהן שבוט מציינת

את האופנים שבהם הגרוטסק נוטה להשתמש בחומרי המציאות המוכרים:

הגרוטסקי כמעט שאינו ממציא. הוא בדרך כלל אינו ניזון מחומרים לא קיימים, פיקטיביים,

דמיוניים. הגרוטסקי משתמש בעיקר במציאות, בטבע, כחומר גלם. הוא עושה שימוש במציאות

המאוד קונקרטית, הארצית, בגוף ובגופניות באופן כללי, בבעלי חיים, בצמחים ובכל מה שחומרי

וניתן לקשר בינו לבין דברים אחרים, גם אם הקשר נוגד היגיון. רכיבי הגרוטסקי הם בעיקר רכיבי

המציאות החומרית, רכיבי העולם הקונקרטי. ]...[ עיוות פירושו לעבוד על הקיים, לשחק איתו,

לנצל אותו, 'להפיק' ממנו את כל מה שניתן". 9

היבט נוסף של הגרוטסק הבא לידי ביטוי בתערוכה הוא ההיברידיות. כחלק מהיפוך הסדרים

שבמהלכו המרכזי הופך לשולי והקדוש והטהור הופך למופקר ולטמא, הגרוטסקי מתאפיין בהכלאות

של דברים הנבדלים אלה מאלה. מוטיב ההכלאה מתבטא בתערוכה בייצוגים ביוניים של מפלצות,

שדים ומסכות, לצד שילוב של אובייקטים דוממים ויצורים חיים ומיזוגם של אברי גוף שאינם מצויים

בהלימה. בהקשר זה העולם u1492 הגרוטסקי קרוב מאוד לפנטזיה, לעולם החלום ולתחביר סוריאליסטי.

ואכן, על חלק גדול מהעבודות בתערוכה שורה רוח האבסורד והפרדוקס. הביטוי הקיצוני של כל אלה

מגולם בדמותה של המפלצת, המייצגת אלמנט של הרתעה ומגלמת את העיוות המובהק ביותר.

זהותה נזילה וחסרת גבולות ברורים; היא אינה זרה לנו אלא בנויה מחומרים מוכרים, ולכן היא בה

בעת מושכת ומייצרת איום ודחייה. דימויי המפלצת מופיעים בתערוכה כמשל הן ליצירה והן לתת־

מודע, לכאוס, ליצר ולדמיון.

בדומה לאולם המראות המעוּותות בלונה פארק, מספקת התערוכה הגזמה פראית שפע של מראות

שניתן להתבונן דרכן במציאות אקלקטית, הטרוגנית ולא מסודרת. היפוך הסדר והחוקיות, עקרון

ההנמכה, ההסטה מן הגבוה אל הנמוך, מן הרוחני לארצי, מהמופשט לקונקרטי, מהחלק הקדמי לחלק

האחורי של הגוף - כל אלו מקרבים אותנו לנוכחותו הפיזית של ה"בשר", המגולם בחלק מן העבודות

בתערוכה גם בפיזיות ובחומריות של הציור. כמו בקרנבל של ימי הביניים מספקים לנו האמנים

העכשוויים כלים שנונים וחריפים, גרוטסקיים ככל שיהיו, שבאמצעותם נוכל אולי להישיר מבט אל

הכמוסים שבפחדים ולהביסם בצחוק מוכתם באימה.

9

שם, עמ' 60 .

7

כהן שבוט )לעיל הערה 2(, עמ' 62 .

8

שם, עמ' 63-62 .