מאמרו של גדעון עפרת "הסירוב לפרדה" על יצירותיו של דרור קרטה, נכתב לקראת תערוכתו של קרטה בגלריה ל אמנות פלורנטין 45 . דרור קרטה  יליד 1965 אמן  המציג בארץ  ובחו"ל,  עוסק בציור ובפיסול. בתערוכה זו מציג עבודות קולאז' אותן הוא בונה מחומרים זמינים, עליהם הוא רושם ומצייר באופן אקספרסיבי ויוצר שפה ייחודית  בעלת אופי פיסולי  .קרטה, בעבודותיו נוגע בשאלות העוסקות בזהות, מגדר, דת ואקטואליה.את התערוכה אוצרת גילת נדיבי .(התערוכה "כלים שלובים" בפלורנטין 45 ת"א , 21.5.09-27.6.09)

ה ס י ר  ו ב   ל פ ר י ד ה

מאת : גדעון עפרת

קשה להאמין, אבל דרור קרטה לא בגר את "המדרשה". האמן הזה, יליד 1965, הפוסע בבטחה בנתיבי ה"דיקט" שבמסורת רפי לביא, האמן הזה שמצמיד גזרי וקרעי לבידים זה לזה במסורת יהודית לוין המוקדמת, האמן הזה שמרבה לנקוט בשרבוטי עפרון, בנזילות צבע, ב"סיוד" לבן ובקולאז'ים של ניירות במסורת לביא-שלזניאק-גרבוז, - האמן הזה הגיע אל "דלות החומר" בדרכו שלו, באוטו-דידקטיות ובתוקף אישיותו. כי דרור קרטה הוא homo eklektos , אדם מלקט, מין "מתקין מאלתר" שבמסורת "החשיבה הפראית" של קלוד לוי-שטראוס: "העולם המנחה אותו הוא להסתדר תמיד בעזרת 'האמצעים שתחת היד'; עולם זה הוא אפוא קבוצה של מכשירים ושל חומרים שתמיד היא סופית, ושאין בין איבריה מכנה משותף של סדר או של כוונה [...]. תכולתה הצטברה באקראי לפי ההזדמנויות שנקרו למתקין-שידו-בכל לחדש או להעשיר את המלאי, או לכַלְכֵּלו משאריות של חומרי בנייה וגרוטאות שנאספו ממבנים שנהרסו." ("החשיבה הפראית", ספריית פועלים, תל-אביב, 1973, עמ' 30)

דרור קרטה הוא "עורב לקחן" שאינו בוחל בשום "מזון": הוא מלקט מכל הבא ליד – מהרחוב, מפח האשפה, מבתים נטושים, מבסיס צבאי עזוב, משפת הים, משוק הפשפשים - - - התמקמותו מאז 2006 בלב שכונת פלורנטין בדרום תל-אביב, בינות לערימות הפסולת של בתי המלאכה, מזמנת לו "מזון" בשפע, שלא לומר נמיכות קומה אסתטית שממנה ימריא דרור אל שמימיו. כן, ישנו מין זן שכזה, זן של אמנים מלקטים. אלה הם יוצרים מהעידן שלאחר ה"פופ-ארט", הנגועים בצורך בלתי נשלט לאגור חפצים מושלכים, שבורים וכו'. כל אלה הם מושאים שידעו חיים יפים ושבקו, משנזרקו לאחר שימוש או מחמת קלקול והם שרועים להם כגוויות אין-חפץ-בהם בשולי הכרך, עד בוא ה"מלקטים" (שבטרם אנשי התברואה העירונית) – מיכאל דרוקס (המוקדם) בלונדון, זיוה קרונזון בניו-יורק, צבי טולקובסקי במחנה פליטים ביריחו, דרור קרטה בכל מקום, וכיו"ב – ואוספים את ה"מתים" אל ביתם כמי שאוגרים במחילתם מזון לימים יבואו. עסקינן אפוא בליקוט של "גופות", באיסוף "רליקוויות" – שרידים חסרי חיים העונים, מן הסתם, לצורך נפשי עמוק להיות בקשר עם המתים. ובמילים אחרות: הקושי להיפרד.

סבו היה "ג'נקיסט", הוא מספר. בילדותו, נהג לבוא אל הסבא ויחד עמו תר אחר "מציאות" במחסן. "'זבלן' הוא שמי השני", הוא מגלה בחיוך. באותן שנים של יָלדות בילה רבות ב"הרי גרינטל" – גבעות כורכר שליד נתניה, עיר ילדותו, שם הושלכו שפכי פסולת, בהם היה מפשפש, דולה מה שדולה ומביא הביתה. והחל אוסף חפצים ישנים – קופות קק"ל, ענתיקות וכו', משמר אתמולים, מסרב להיפרד. עד היום. בעין-כרמל, הסמוכה לביתו שבעין-הוד, מחזיק דרור קרטה "קונטיינר" ושני מחסנים הגדושים בחפצי "ג'אנק" למיניהם, חומרים בהמתנה: אבני-רחיים, כדים ישנים, שערים, סורגים, תנורים, מרצפות, כרזות ישנות, "ישראליאנה" לסוגיה, ומה לא. אך, יותר מכל, יאגור את פיסות הלביד: הוא, שעבד עם תום לימודי הגרפיקה שלו (ויצ"ו-חיפה, 1992-1988) בעיצוב רהיטים, נמשך יותר מכל אל לוחות פגומים של מחיצות ואחורי ארונות. "משהו בגב של הארונות מאד מושך אותי", הוא מודה, וכמו מסגיר משיכה ילדותית אל העולם הקסום המסתתר מאחורי ארונות או בתוכם.

הפרוידיאנים ידברו על נפש התינוק הממאן לומר "הן" לחומרי העולם המתפרקים; התינוק הממאן להיפרד מהאחדות הראשונית, הרחמית, עם האֵם. הסירוב להתבגרות ולהַסְכנה לעולם שם בחוץ. כלום זהו העולם הקסום, אותו גן עדן אבוד, שאותו מבקש דרור קרטה בין קרעי הארון ושברי הממשות? כך או אחרת, קרטא בא אל עולם המתפרק בין שייריו וקרעיו. המיחברים שלו מאחדים בתהליך אינטואיטיבי דינאמי את גב הארונות עם פסי דיקט שסועים, צרים וארוכים, הצולבים האחד את משנהו, ועם גופים וצורות אחרים. יצירתו נבנית מתוך עצמה: שכבות צבע וקו של מערך דיקטי אחד נמשכות ומתפתחות עם כל הדבקה נוספת של קרטונים וניירות (או דיקטים נוספים). גווני העץ חשופים, הלבן ה"מסויד" והנוזל מאחד את הריבוי החומרי ביחד עם שרבוטים פורצים במכחול ובעפרון. קרטה מדביק, ממסמר, מבריג, חומריו שומרים על גולמיותם התוקפנית והמחוספסת המקורית, אך האמן כמו כופה עליהם חברותא ידידותית. הוא, שמסרב להיפרד מהאתמולים, מסרב בעצם לכל הפרדה. ובל תטעו: האנרגיה היוצרת נראית אגרסיבית, קומפולסיבית, חסרת סבלנות, שלא לומר בהולה, אך התכלית היא האיחוי, ההשקטה, ההאחדה, "אהבה" בלשונו של אפלטון; ואם תרצו, מעשה "תיקון" של "הכלים השבורים" (סוף כל סוף, עסקינן באמן שהחל דרכו בציורי צדיקים ובהשפעת ציור יהודי דתי בנוסח הגלריות של צפת).

נדגיש: הכאוס הוא נקודת המוצא. קרטה אינו מתערב בנתוני הכאוס: אין הוא משנה את תגזיר העץ המלוקט, אינו משפר את צורת החפצים, גם כשמדובר בדף מחברת חשבון המסומנת בנוסחאות, או ברפרודוקציות לסוגיהן, או בניירות העתקה ("קופּי") וכו'. אמנותו של קרטה צומחת מקרקע החורבן, ההרס, השבר, ההתפרקות, ומתוך המאמץ לאחות ולרפא, וכל זאת תוך הטמעת ליריות וחוש אסתטי מעודן. לכן, "דלות החומר" של קרטה היא, לא פחות מכן, אמנות מקסימליסטית, אשר ריבוי חומרים, ריבוי סגנונות וריבוי מבעים מסגירים את השתעבדותו של האמן לעקרון הריבוי כעקרון נפשי עמוק. שהרי,עניין לנו ביוצר בעל "אלף פנים", יוצר שופע שיצירתו משתרעת על פני שדות שונים של ריאליזם (חודשים ארוכים התמחה קרטה ברישום אנטומי שבהשפעת ליאונרדו), של הפשטה לירית, סוריאליזם, "ניאו-פופ", אובייקטים כמו-מושגיים ועוד ועוד. ניתן לומר, שכלל יצירותיו הרבות והשונות כל כך של קרטה בוראות יחדיו את האסמבלאז' הגדול שלו, מפעל חייו. בהתאם, ספרי הרישום שלו (וקרטה הוא רשם משובח!) מלאים במתוות פיגורטיביים סוריאליסטיים שבסימן מין ואלימות; עבודות נייר קולאז'יות שלו משלבות צילומים היסטוריים של ארץ ישראל עם דפי חוברת של שרטוטי מצלמות (שתורגמו בידי קרטה לטנקים) המשולבים בכתמיות לירית מופשטת. כך גם קורה, שבתערוכת יחיד במוזיאון "ינקו-דאדא" בעין-הוד הציג קרטה ב- 2000 אסמבלאז'ים ברוח "דאדא", ואילו בתערוכה קבוצתית בנושא "עירומות" (בית האמנים, ירושלים, 2009) הוא מציג שלושה ציורים פיגורטיביים ליריים. ריבוי, תמיד ריבוי. לחוד וביחד: ציורים ריאליסטיים דקדקניים של דיוקנאות (עצמיים ואחרים) משודכים עם אסמבלאז' של לוח-ירי למרגמות, עם ציטוטים פורנוגראפיים, עם סימונים מופשטים ספונטאניים, ועוד ועוד. וכתמיד, המאמץ לזיווג כנגד עקרון ההפרדה. מה שמסב את תשומת לבנו לדואליות המין והאלימות (מלחמה, על פי רוב) שביצירותיו: מיניות פורנוגראפית, בלתי פריונית, המיוצגת על ידי דמויות עירומות בודדות על פי רוב: דרור קרטה בא אל הבדידות הבלתי פריונית במאמץ להפרותה, לזָווגה זיווג המוליד אמנות, כאותו ארוס אפלטוני מ"המשתה", שהוא רוחני ופריוני בה בעת.

לא, אל תבקשו אחר הגיון פנימי "נרטיבי" של רצף הדימויים. אל תתורו אחר אחדות הנושא ברמת המסמנים. לא, כי נושאו האמיתי של קרטה הוא עצם הריבוי ועצם המאבק הפּרומֶתֵאי בכאוס, העימות עם האנטי-אמנות, הדיסהרמוניה והכיעור, והכפייה שהוא כופה על כל אלה, כפיית האמנות והיופי, שם על גבול התוהו ובוהו. שדרור קרטה הוא אמן אקולוגי, אלכימאי של שנות האלפיים, הגואל את הפסולת של הפרשות החברה הקפיטליסטית בבחינת "מאשפתות ירים אביון". לכן, אל תחפשו ב"דלות החומר" המקסימליסטית של קרטה את החוצפה הצברית/ילדותית, אף לא את אישור החירות שבסגנון רפי לביא. אלה אינם העיקר. כי דרור קרטה יוצר אקט של ריפוי עולם, שהוא, אולי, גם אקט מתמשך של ריפוי עצמי: פציעתו הקשה בתרגיל צבאי ב- 1985 וריטוש רגלו, לא זו בלבד שהטרימו וכוננו את פנייתו לאמנות, אלא שהציבו אותו מול העולם כמי שפוגש יש מרוטש, קרוע ושבור, ששומה עליו – האמן – לרפאו. האמנות כריפוי וכרַפָּאוּת – רסטורציה – הדבקת השברים של שרידי העבר.

דרור קרטא מרַפֵא; דרור קרטא מתרפא. רגלו האחת בשבר, רגלו השנייה בשלם. הוא, שבקר אחר בקר נכנס לסטודיו ותוהה – "היקומו העצמות האלה?", יודע בתוך-תוכו: אין אומנות שלֵמה יותר מאומנות שבורה.