מאת: הגר בריל 

גלריה אלון שגב התל-אביבית סוגרת את השנה בתערוכה המציגה עבודות חדשות של הציירת טל מצליח. התערוכה האחרונה של מצליח, ילידת ותושבת קיבוץ כפר-עזה שבדרום, התקיימה לפני שנתיים במוזיאון תל-אביב, כאשר זכתה בפרס רפפורט לצייר ישראלי בכיר.

ציורי השמן של מצליח גדולים, ססגוניים ועמוסי פרטים, אותם היא בונה במשיכות מכחול קטנטנות וצפופות, סיזיפיות כמעט, כאשר היא משתמשת רק במכחול דק אחד בכל ציור. יצירותיה מחייבות התבוננות קרובה, אינטימית, חקרנית – שכן רק במבט מקרוב יכולים הצופים להבחין במילים הטמונות בעבודותיה, ומאירות את משמעותן. מבחינה זו, הציורים שלה הם כמעט אינטראקטיביים, מזמינים את הצופים לצלול אל תוך הצבעוניות העשירה והמרגשת, לפענח את הסמלים המורכבים, ולהבין למה מתכוונים כשאומרים ש"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".

בציור אחד נראית דמות אישה, שערה הכהה מתמזג עם גבותיה ועם לבושה. תווי פניה בהירים, כמעט נעלמים, ורק פיה מוסתר באלימות בכתם כהה, כמו היה מחסום או זמם שנועד להשתיקה. ברקע נראים עיגולים בצבעים עליזים מסודרים בזה אחר זה כמו שרשראות לקישוטי סוכה, אך העליזות המדומה מתפוגגת כאשר הצופים מבחינים בשרשרת ההליקופטרים שמצליח הסיטה אותם באקט חתרני, מתנגד ולעגני ממקומם הטבעי בשמיים, והרחיקה אותם לחלקו התחתון של הציור, לאדמה. רק מבט מקרוב יגלה לצופים שהרקע הצבעוני, באדום-ירוק זועקים, מורכב מאינספור חזרות על המילים "פה גדול מדי".

עבודה אחרת, שלא ניתן להתעלם מצביונה הפוליטי (גם אם נעשתה מתוך עולמה האישי מאוד של מצליח), מראה עיגולים בהירים המעוטרים בכתמים צבעוניים, מרחפים בחלל הציור כמו בלוני הליום ביום חג, בקומפוזיציה פתוחה, לא היררכית, כמעט פסטורלית. גם כאן, כמו בכל עבודה אחרת של מצליח, הצופים נדרשים להתבוננות מעמיקה על מנת להבחין בכלי הנשק הנמצאים בתחתית הציור, מכוונים כלפי מעלה, ובמילים המקיפות כל אחד מן העיגולים: "צבע אדום תחת אדום". את המשפט הזה אימצה מצליח בעקבות אחייניה, שצעקו אותו בכל פעם שנדרשו לרוץ אל המרחב המוגן במהלך "עמוד ענן", המבצע האחרון בעזה. צבע השמן עדין לח ומבריק, מעיד על האקטואליות, על התגובה הרגשית המהירה למציאות, על האינטואיטיביות והדחיפות האופייניות כל-כך לעבודתה של מצליח.

יתכן שאופי זה של עבודותיה הוא שגרם לא אחת להשוואה שלהן עם עבודות המכונות "אאוטסיידר ארט" או "ארט ברוט", כותרות שניתנו לגוף יצירותיהם של אמנים חולי-נפש, מתבודדים בשולי החברה, אסירים או ילדים קטנים. ההשוואה הזו נכונה ולא נכונה לגבי מצליח: מצד אחד, הציורים שלה חדים, מורכבים, בעלי מסרים המתחדדים באמצעות שילובו של הטקסט. היא מתווה רישומים לפני שהיא צובעת את הבד, ומשתמשת באינספור חפצים קטנים, יומיומיים, המשמשים לה השראה צורנית וצבעונית. היא מתייחסת לאירועים מציאותיים, פוליטיים, לנושאים של זהות מגדרית, לסכסוך הישראלי-פלשתיני, למלחמות. החיבור בין ציוריה לבין המציאות אינו מוטל בספק. כל אלו, נדמה, מרחיקים אותה מההגדרה האופיינית ל"ארט ברוט".

ומצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שעבודותיה מגיעות מתוך עולם פנימי עשיר, כמעט הזייתי, ושהציור משמש לה בראש ובראשונה כלי לביטוי עצמי ולעיבוד חוויותיה. העבודה הדקדקנית והפרטנית שלה, השימוש שהיא עושה בדימויים מיניים ובאזכור של כלי מלחמה מראים לא רק על עיסוק במציאות אלא גם על נפש סוערת, יצירתית, שכל תופעות העולם, ללא העדפה וללא הבחנה, מדברות אליה ומניעות אותה. אם נוסיף לכך את העובדה שמצליח צמחה במרחק-מה מסצינת האמנות הידועה והמוכרת, הן מבחינה גיאוגרפית וביוגרפית (כתושבת הדרום וכבוגרת "קלישר") והן מבחינת השפה החזותית שלה, אז נוכל להבין מדוע מייחסים לעבודתה מימד של אאוטסיידריות.

ואולי דווקא השפה הכל-כך שונה של מצליח היא שמעניקה לה את מקומה. הציור של מצליח מזכיר טכניקות עמלניות ודקורטיביות, כמו רקמה, אריגה או השחלת חרוזים (חשבו לרגע על "מטבח" של האמנית האמריקאית לייזה ליו), הן מבחינת הטקסטורה הנוצרת ממשיכות המכחול והן מבחינת הצבעוניות העזה. הטכניקות הללו הודחקו במשך מאות שנים משדה האמנות, הן בארץ והן בעולם, ותויגו כאומנות או מלאכת-יד (Craft). רק במאה העשרים החלה מלאכת-היד להשתלב ב"אמנות הגבוהה", והשפה הציורית של מצליח כמו מאמצת את מאפייניה ונותנת לה מקום נרחב.

הפן העמלני של מצליח מקבל ביטוי חד אף יותר בסדרת הרישומים שהיא מציגה לצד ציורי השמן – רישומים קטנים בעטים צבעוניים ושחורים, על גבי נייר מחברת. ברישום אחד, ספק דיוקן-עצמי כפול או דיוקן שלה עם אמה, נשענים זה על זה שני ראשים חלקים (מצליח עצמה מסופרת קצוץ מאוד, כמעט קרחת), פנים מרכיבי משקפיים, עשויים בקווקווים צפופים ומהירים באדום וירוק. רק דרגת הכהות, הנוצרת מהחזרה המתמשכת על אותו איזור ברישום, מצליחה ליצור את פרטי הפנים. הראשים נדחסים זה אל זה כמעט בכוח, כאשר כל הרקע סביבם צבוע גם הוא בעט, והקווים החדים, הברורים, נמשכים לכיוון המרכז, מכוונים אל הראשים כמו חצים. רישום בולט אחר עשוי כולו בעט שחור, והוא מראה בתים קטנים, כמו בציור ילדים, התחומים בתוך עיגולים לבנים על רקע שחור. הבתים מסודרים על פני כל הדף בדגם חזרתי, בטורים ושורות, כמו חיילים במסדר. אין פינה בדף שנשארת ריקה, ואימת החלל הריק (Horror Vacui) ניכרת כאן בכל עוצמתה. כל בית מבודד בתוך עיגולו, בתוך עולמו, קרוב-אך-רחוק מהבתים שסביבו. נדמה שברישום הזה מצליח מתארת באופן הנוקב ביותר את מעשה האמנות שלה: כל-כך פנימי ותחום, ועם זאת, כך-כך מבקש לנגוע.

הליקופטרים / טל מצליח

13.12.12-25.1.13

גלריה אלון שגב

שדרות רוטשילד 6, תל-אביב

טל. 03-6090769

שעות פתיחה:

שני-חמישי 10:00-18:00

שישי: 10:00-13:00