זה הוא חיבור על אליבי.

טענתי כך כבר במספר מקומות, בעידן שבו האמנות איננה שגרירה של הטרנסצנדנטיות, בעידן שאיש אינו מאמין עוד בקיומה של הנפש, של הנשגב,אין האמנות משמשת כפי ששימשה את המצרים העתיקים כדי לגעת בעולם שמעבר. כפי ששימשה את היוונים כדי להנכיח את האלים האולימפים, כפי ששימשה ברנסאנס הנאו-פלאטוני כ "מקלה" על הזרימה של השפע האלוהי מן הרוח לחומר. היא איננה עוד קולו של הגאון או "ההשראה" כפי שהייתה מהמאה השבע עשרה ועד הנאורות. היא איננה ביטויו של הנשגב, של האל המתגלם בטבע,או  דיון ב"יפה", כפי שהייתה ברומאנטיקה היא אף איננה טרנסצנדנטלית באותו מובן מודרני מוקדם כשהיא הציעה אוטופיות או מודרני מאוחר כאשר במופשט האמריקאני היה נשגב מתוך מבט פנימה. (פנימה אל נפשו של המתבונן, פנימה אל הטכניקה של הציור).

מה שנותר לאמן זה להיות סוג של אקדמאי או סוג של עיתונאי, סוג של בדרן או סוג של מטבע.

הוא יכול לעורר דיון פילוסופי, להעביר ביקורת חברתית או פוליטית, להדהים בכישוריו או לזעזע בדימוייו, ולעזור לבעלי ההון להמיר את כספם בהון סימבולי שייתן להם ערך כאנשי חברה וכו' וכו'.

האמן עם כן צריך אליבי, למה הוא לא מתפקד בחברה הקפיטליסטית כמו כולם. כל אחד מהנ"ל משמש לו אליבי אבל אינו מצדיק אותו בפני עצמו, שהרי איש אינו נעשה אמן כדי "לדון" "לבקר" "להגניב" או "להיסחר".

במתנ"סים ובבתי הספר עוד מלמדים את המיתוס של "האני": לאמן, מסתבר, יש איזשהו "אני" מסתורי כזה, שהאמן מבטא אותו.  סוד האומנות אם כן,כדברי האורקל בדלפי "היה אתה".

אבל תפקידה של האמנות מעולם לא היה לבטא את "האני" של האמן. אוסקר ווילד כתב בהקדמה של "דוריאן גריי" כי תפקידה של יצירת האמנות היא להסתיר את האמן. ואמנם היו גם אמנים ש"ביטאו " איזו אמת פנימית, דוגמאת רמברנדט, בטהובן או קפקא  אבל קריאה של אמנותם רק כביטוי של האני היא עקרה בדיוק כמו קריאה פוליטית שלהם או פילוסופית שלהם, שהרי כוחם בדיוק בטרנסצנדנטיות של יצירתם.

אם נבקש לשאול שאלה על מקומו של הרוחני באמנות עכשווית ועל תפקידיה, רצוי שנתחיל במשל.

במעבר מהמאות השש עשרה לשבע עשרה באנגליה, מסופר, כי המלכה אליזבת חשה עצמה כה מכוערת עד כי לא יכלה להביט יותר בעצמה במראה ונראה כי הוציאה את כל המראות מארמונה. את תפקיד הכנתה לטקסי היום, איפורה והלבשתה הפקידה בידיהן של הנערות המשרתות אותה.

באחת הפעמים מספר אותו סיפור (*) צבעו הבנות את אפה באדום וכך הסתובבה המלכה יום שלם, ברוב טקס והדר בכל תפקידיה, כליצנית. איש כמובן לא העז לומר לה דבר. והיא עצמה לא חשה בכלום. בערב הסירו הבנות את האיפור.

בעיני סיפור זה הוא מופת של אמנות. אני רואה את פעולתן של הנערות כהפרעה לסדר האסתטי\ פוליטי\חברתי, באמצעים אסתטיים, כשהן, המדוכאות, המשרתות, יכולות באקט של שובבות, להראות להמונים את האמת הבלתי נתפשת אודות אנושיותה של המלכה (השולטת בחסד האל, כידוע), זהו כמובן אקט של אומץ אדיר, שהרי ברור לכל כי לו היתה המלכה מגלה, בהשתקפות פניה בסכין או בשולחן מבריק או בחלון כי המשרתות צבעו את אפה- הן היו מוצאות להורג בו ביום.

2.

אני רוצה להצביע על מסורת ארוכה של מעשי "פוחזות" בתולדות האמנות. מיקלאנג'לו הפולש לוותיקן בשביל לחתום על חזה של "לה פייטה", יש הגורסים את החתימה הראשונה בתולדות האמנות, ושנים אחר כך שותל את דיוקן הקרדינל הממונה עליו בתוך הגהנום בציור "יום הדין", קראווג'יו המשתמש בזונה שטבעה בטיבר כמודלית בציורו "מות מריה", המלכים המכוערים אצל ולסקז ואחר כך אצל גויא, גוסטב קורבה הבונה לעצמו גלריה סמוך ל "סלון", מרסל דושאן מצייר שפם למונה ליזה ומציג אסלה במוזיאון,ריצ'ארד סרה בונה חומה מסביב לבנק צ'ייס מנהטן, ראושנברג מוחק דה- קונינג, אצלנו: אביטל גבע מציג חממת עגבניות בביאנלה בונציה, אליעזר זוננשיין שותל עבודה שלו בתערוכה במוזיאון ת"א, ורק לאחרונה ג'נין אנטוני מנשקת עם ליפסטיק יצירה של סיי טוואמבלי.

אלו הם מעשים של יציאה מהסדר החברתי, באמצעים אמנותיים. מה שפועל כמיקרו טרור, כוירוס, כסוס טרויאני נגד המכונה האדירה והקטלנית של הסדר החברתי.

את נקודת המוצא שלנו, נקח מרעיון התפילה.

ההפשטה של השפה היא לב המעשה הדתי. שפה, כשהיא בתוך הסדר החברתי, היא פונקציונאלית: היא מעבירה תיאורים והוראות. במעשה הדתי לא קוראים טקסט כדי לגלות את סופו, או להעביר ידע, קוראים אותו, כדרך כישוף, משום שעצם הקריאה היא מעשה בסדר הדתי.

כך המשפט: "הרי את מקודשת לי" אינו משפט רגיל המעביר מידע אלא מעשה כישוף המשנה סדרי עולם- אחרי אמירתו משתנה תוקף הקשר בין שני אנשים.

אמנות,עושה בדיוק את זה: היא הדברים המנטרלים על ידי אסתטיזציה את "תפקיד" האות ומחזירים אותה לסדר של הרוחני.

ישנה מישנה (סדר מועד, מגילה, ג) "איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. פחות מכאן, הרי זה כפר" זוהי משנה נורא משונה, על פניו,שמא לא מודדים עיר לפי שטח או אכלוסיה, אלא לפי בטלנים?

הבטלנים הם האחד למליון, החורגים מהסדר הכלכלי חברתי, לטעמי,הם, האמנים, הם הנייר ששליפתו תמוטט את המבנה. הם התזכורת.

הם בטלים מחיי מעשה כי הם חיים חיי רוח. הם טריז בגלגלי המכונה החברתית המוחקת את האדם והופכתו לבורג חסר אשיות במנגנון.

אמני שנות האלפיים מתבקשים ללכת בדרכן של נערות המלכה אליזבת. להביע מרד בדיקטטורה של המובן. המובן הוא רדוקציה של הפליאה מן העולם. להגיד כי אני מבין שהשמש היא "מימן המכלה עצמו בבערה", זה ההפך מלהשתזף.

המעשה החריג, (ג'ון בלדאסרי, סופי קאל, ויטו אקונצ'י) הוא רוחני במובן שהוא מטהר את הפעולה מפונקציה ומובן.(לכן הג'וקר שורף את הר הכסף ב"באטמן" החדש )והפעולה נעשית טהורה, כישופית.

3.

" בנימין, אדורנו, הורקהיימר ומרקוזה היו פסימסטיים לאור מסקנותיהם על מצב האדם במציאות נתונה, המדכאת את אפשרויותיו, שלא לומר את מהותו.

"בטקסט של פוקו כבר אין מדובר באגו הטרנסצנדנטלי בנוסח דקארט או קאנט, וגם לא בסובייקט האוטונומי בנוסח מארקס ניטשה אדורנו או הברמס, אלא מדובר בביקורת "מה שמכונה "הסובייקט",

"אליבא דפוקו אין לאדם כל "מהות" או "אפשרות" ו"צרכים" "מדוכאים" ו "מתופעלים" שחקירה נאותה יכולה לחשוף אותם כנגד כל הנסיבות ולהציג בשמם את תביעת השחרור והמהפכה.

"האדם בתורת האינדיבידואל האוטונומי הרציונלי השואף לחירות ולאמת, אינו אלא מוצר ממוצריו של שיח המפיק אותו כמו מוצרים אחרים,שיח שעליו אין ל"אדם" בעלות ושליטה ואשר בתוכו הוא יכול רק לשחות טוב יותר, להמיר אשליה באשליה אחרת מפתה יותר, מענגת יותר, אפנתית יותר- אבל בשום אופן לא אמיתית, טובה, יפה או משמעותית יותר."

(הציטוט מתוך "ההיסטוריה של הפסימיזם", אילן גור- זאב)

מתוך הקדרות הפוסט מודרנית  הזאת עולה ההצעה של המיקרו טרור.

אני נשען כאן, גם, על ההיסטוריון והפילוסוף (שאינו מוכר מספיק במחוזותינו) מרטין ברושאט. והמושג שלו "תנגודת".

ברושאט טוען כי התנגדות (שהוא מכנה תנגודת) לשלטון הופכת לרדיקלית יותר כמעשה חיים ככול שהשלטון טוטאלי יותר. כלומר בעוד שבדמוקרטיה קשה מאד "לזעזע" את המערכת באקט של התנגדות, בדיקטטורה מספיק לספר בדיחה על היטלר, או "לעשות עם השפתיים" בזמן שירת ההמנון כדי להסתכן במאסר ולהרעיד את אמות הסיפין. אני מוסיף לברושאט וטוען כי כל מעשה תקשורת שכזה ראוי לכותרת "אמנות". וכי אנחנו חיים בדיקטטורה עריצה וסמויה של הסדר החברתי הקפיטליסטי.

האמן המצייר, מציג, כותב, ופועל בעולם (ואולי אפילו כמחנך) הוא סוכן של "תא טרור" קטן, הנקרא אמנות.הוא פושע ששוב אין לו צורך לחפש לעצמו אליבי: הוא פושע אידיאולוגי. הנה הצעה לסדר יום רוחני עבור אמנות שנות האלפיים.

יונתן הירשפלד

(*)- הסיפור על נערות המלכה אליזבת מופיע במאמרו של ארתור סי  דנטו, "האמת העירומה" על צילומי קנדי דארלינג. דנטו מביא את הסיפור מן הזווית ההפוכה לזו שלי, הוא מכנה את הנערות מרושעות ואת המעשה שלהן נבזי. הוא מציג את המלכה כמי שזכאית למונופול על דימויה ועל גופה. בספר:

aesthetics and ethics, essays at the intersection. Adited by jerrold levison:

Cambridge university press

u.s.a. new york. 1998