תנ"ך בגובה העיניים

האמנות המערבית עסקה רבות בתמות מקראיות, וכך גם האמנות המקומית. בתקופה האחרונה מייצרת האמנות הישראלית איקונוגרפיה חדשה גם לתמות תנ"כיות, בניסיון לקשור בין עבר מיתי לבין הווה קשה ובעייתי.  העיסוק המקומי בנושאים אלה התקשר בעבר לתפיסה מקומית ששאפה להבנות לאחור תרבות קדם-יהודית שהוזנה משיח אנטי מסורתי, או לאתוס ציוני ולשאלות פוליטיות הנוגעות בזמן ובמקום. הציונות רתמה את סיפורי התנ"ך לתיקוף הנרטיב הלאומי מול אירועים פוליטיים בני הזמן. השיח החדש עושה שימוש במקרא כבסיס ליצירה חדשה הארוגה בשיח הפוסט-מודרני העכשווי.

האמנות בעבר תארה דמויות מהתנ"ך לרוב, כבריות מיתיות שהילה של רוממות אופפת אותן. לעומת זאת,  עולם היהדות אופיין בשיח ביקורתי. במסורת המדרשית  מקובל היה למתוח ביקורת על אבות האומה, ואפילו האל עצמו לא יוצא נקי.[i] השיח הרבני והמחקרי המתחדש מכוון גם הוא לעבר פרוק המיתוסים ובחינתם מחדש.[ii] כך גם היצירה החזותית העכשווית בוחנת את הדמויות האלה ב"גובה העיניים". תפיסה מדרשית זו מאפשרת נראוּת והדלעבר, יחד עם יצירת משמעות עכשווית ואקטואלית, לא פעם חריפה וביקורתית.[iii]

החזרה אל סיפורים מיתולוגיים נעשית כדי לבחון במבט מורכב דילמות עדכניות ומצבים מסוכסכים. סיפורי המקרא המופיעים באמנות המקומית שואבים אמנם את עוצמתםמן העבר וממסורתו של "עם הספר", אך עושים זאת תוך הנגדה בין המיתוסים והדמויות הנעלותשל העבר לבין מציאות ההווה הדלה.

המבט האמנותי החדש מתייחס גם לצילום התיעודי והעיתונאי כאמנות, וגם הצילום המבוים  והמעובד מדגיש את התמורה – מציורי מקרא  קלאסיים של שמן על בד לשפה עכשווית של קונסטרוקציה מעובדת.

המיתוסים של דוד וגולית ויהודית והולפרנס, לדוגמא, צוירו רבות בעבר. דוד ויהודית תוארו כמנצחים, שבידיהם ראש האויב הכרות.  מיתוס זה התקשר בתפיסה הציונית לאתוס של "מלחמת רבים מול מעטים" שקיבל ביטוי עז אחרי הניצחון  במלחמת ששת-הימים. תמה זו  נכחה באמנות הישראלית, בה לרוב הוצג דוד כקטן מול גוליית הענק הפלשתי. ביצירה העכשווית מקבל המיתוס פנים חדשות.פבל וולברג מיטיב להלך על החבל הדק שבין צילומיו העיתונאיים ל"צילום אמנותי".הצילום "ירושלים" מתכתב אמנם עם הציורים האיקוניים של דוד וגוליית, אלא שכאן אין לא הילת ניצחון ולא שירי הלל. האבחנה בין מנצח למנוצח מיטשטשת במציאות של פיגועים זוועתיים,  כואבים  ולא זוהרים לחלוטין (תמונה 1).[iv]

בתצלום אחר שלו מופיע פלשתינאי עם רוגטקה ומזכיר את דוד וכלי נשקו מול גוליית הפלישתי (תמונה 2).

בדומה, בסרט "נקם אחת משתי עיני" (2005) הציג אבי מוגרבי מסע אישי תיעודי המזהה גם בשוליה הסהרוריים של החברה הישראלית תרבות של הקרבה עצמית,  מרטירים המחיים את מיתוס מצדה  ואת הסיפור המקראי על  שמשון ופלשתים (שופטים, ט"ז). מוגרבי מתייחס לקשר שבין ייאוש התאבדות, ומרטיריום הן בחברה הפלסטינית (תרבות ה"שהידים"), הן באתוס הציוני (הנחלת מורשת מצדה) והן בשוליים הסהרורים הקיצוניים בהתנחלויות (מיתוס שמשון). הוא מעלה שאלה נוקבת כיצד החברה הישראלית  שחינכה לאתוס של הקרבה כופה את אותו אתוס על רעותה הפלסטינית. הצד החלש בסרט הוא החיבור הנפוץ  שמתברר במחקר כמוטעה - בין יאוש חוסר ראיית אופק חיובי ותופעת ה"שהידים" בחברה המוסלמית במזרח התיכון.

קרבן: עקדת הבנים והנפתם

רבים מתצלומיו של הצלם עדי נס עוסקים בסתירתמיתוסים. מעבודותיו עולה שהמיתוס וייצוגו יכולים להתקייםבימינו רק כשהם סותרים את עצמם.[v]  נס מְאַבֵּן דימויים היסטוריים אך גם יוצק בהם משמעויות חדשות על ידי הסטתם ממשמעותם המקורית.
בצילום מתוך סדרת הנערים שלו מתייחס נס לעקידת יצחק,שהיא מן המיתוסים המתוארים ביותר באמנות היהודית לאורך הדורות, עד ימינו.[vi]  העקידה הייתה למיתוס מכונן בתרבות הישראלית, ומייצגת את האתוס של ההקרבהעל מזבח המולדת.

נס מציג סצנה של הנפה: גבר מניף נער .הקומפוזיציה כאן מתקשרת למסורת פגאנית של תאור שער השמים, מסורת שנתנה אותותיה גם באמנות היהודית והנוצרית העתיקה. זהו ייצוג חזותי בדמות מלבנית שחצי עיגול או קימור בראשה.[vii] מסורת זו הופיעה במרכזם של מטבעות שהוטבעו בימי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה) ושוב בציורי הקיר של בית הכנסת בדורא-אירופוס (245-245 לספירה), באמנות הקבורה וברצפות פסיפס של בתי כנסת קדומים. מוטיב דומה מופיע בדורא-אירופוס בסצנת עקידת יצחק  )תמונה ).  המוטיב הזה בדורא-אירופוס כמו גם השתלשלות המלבן בעל הקימור בראשו להגדת סרייבו מהמאה ה-14,[viii]  העסיקו בעבר את האמן  אריה ארוך .בסדרה שיצר בשנות ה-60 קיבל מיחבר (קומפוזיציה) עתיק זה את ביטויו הראשון במסגרת האמנות היהודית המודרנית.[ix] חלק מהעבודות בסדרה נקראו "מוטיב יהודי" (תמונה ). ארוך נע בעבודות אלה בין קומפוזיציה שיש בה ריבוע, כמקובל בצורה היהודית הקדומה (שייצגה את ארון הברית) לבין הפיכת הריבוע לדימוי  של הלוחות המעוגלות (ודימוי שדיים שיכול להתקשר לדימוי הארוטי שטבעו חז"ל בפסוקים המתארים את הארון),[x] שהם המסומן הישיר והתכלית של הארון . 

"הנפת הבנים" היא מוטיב מפורסם וקומפוזיציה מקובלת באנדרטאות סוציאליסטיות. זהו סמל אופטימי לעתיד זוהר. בהמשך לכך המוטיב הופיע גם באמנות הישראלית (יחיאל שמי, יוחנן סימון, חנה אורלוף.ואחרים).[xi] כאן הוצגו הבנים כמונפים במעין טקס סמלי שמהדהד לעבר התיאור המקראי  של הנפת הלויים כאקט חניכה,[xii]  וכן להנפת הקרבן  ומנחת הביכורים כסמל לעתיד פורה.

המשורר ש' שלום (שלום יוסף שפירא) השתמש במטפורת הנפת בניםבפואמה "יום חדש"

"קום קח את הבן היונק משד אם

לאט! הוא ילדו של מחר! – והרם

את גופו תנופה אל מול אש השקיעה [...]"[xiii]

בתהלוכות חג השבועות בקיבוצים, בהמשך למסורת הנפת עומר התבואה החדשה  במקרא, הוצגו הילדים  כיבולי השדה - פרי הארץ ותנובתה.

הילדים, היין והתבואה החדשה נכרכו יחדיו גם בפזמונאות:

"מלאו אסמינו בר ויקבינו יין,
בתינו הומים, הומים מתינוקות
ובהמתנו פורה -
מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה,
ואין, ואין עדיין?
מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה,
ואין, ואין עדיין?"[xiv]

נסמתעסק בנרטיב העקדה באופן שמדגים את הגלגולים ואת המפנה שחל בהתייחסות המקובלת  למיתוס מכונן זה.

הצורההאיקונוגרפית הספציפית שביצירתו של נס באה מתחום השרירנות והריקוד[xv] והופיעה בעבר בצילומיו של הצלם התל-אביבי שמעון קורבמן.[xvi] ההקשר הפרובוקטיבי  שם מחדד את המבט השקט, והצנוע שמציג  לעומתו נס.  מבט  זה  נותן משנה תוקף למימד הפוטנציאלי ההומו-ארוטי (שאינו בהכרח הומוסקסואלי) הטמון בעבודות.[xvii]

בעקבות יוצרים וכותבים אחדים, החליף מנשה קדישמן את המשמעות של הנפת הבנים כחזון, כיבול וכפרי  העתיד הזוהר, במטפורה להקרבת הבנים שהתקשרה בהקשר המקומי למיתוס של עקידת יצחק. קדישמן יצק משמעות הפוכה ושלילית לדימוי ההנפה (תמונה ). הדגש בסיפור המקראי הוא על דמותו של אברהם, האב המקריב אתבנו מתוך אמונה בלתי מסויגת בצו האל, אך קדישמן העביר את הדגש אל הנשים המקוננות,הכואבות את המוות והשכול. הוא הסביר זאת ברצונו להפוך את המיתוס הקדמוני למטאפורההומניסטית של מצפון מודרני ואקטואלי. לדבריו, "עקידת יצחק מתקיימת גם היום,במלחמות שאליהן אנחנו שולחים את ילדינו".[xviii]  הפיֵטות של קדישמן מקוננות עלהבזבוז והרוע של ממשלה וחברה השולחת את בניה למות.[xix]

גישתו זו ממשיכה ביקורת שהעלו סופרים והוגים ישראלים על העקידה. גישתם של הוגים אלה ארוגה  במסורת שתחילתה בהגות היהודית בימי-הביניים, ועיקרה ביקורת נוקבת על מיתוס העקידה.[xx]

ההקבלה בין היצירה של נסלזו של קדישמן ברורה, והיא לא מתמצית בקומפוזיציה של ההנפה בלבד  אלא  ניכרת גם בִּמחבר (קומפוזיציה) התמונה כולה. קווי הגריד שביצירות השונות דומים.הצל שביצירתו של נס מקביל לדמות המת השוכב בקבר אצל קדישמן.
אלא שעדי נס, בן עדותהמזרח, ממקם את הסצנה במחוזות ילדותו, בעיירת פיתוח. העברת האיקונוגרפיה מאם הנושאתאת קורבנה בתנוחת צער, ייאוש ואובדן (אצל קדישמן) לשני "אחים" (אצל נס) מציעה ביטולשל ההיררכיה והמיתוס הפטריארכאלי. נס כמו אומר: מיתוס של עקידה לא יכול להתקייםבין שני אחים.[xxi]

נס מספר: "כשעבדתי על סדרת הנערים חשבתי לשחזר את התחושה שהייתה לי בילדותי בקריית גת. הרגשתי אז שאני כלוא בעיר. לכן בכל תמונות הנערים בסדרה העיר נראית כמו כלא – האור החזק בחוץ חושף את האופל שהנערים חיים בו. הגריד והסורגים מופיעים בתמונות רבות. ביצירה המדוברת, הנערים כמו כלואים בחדר המדרגות בשיכון. באופן סימבולי הם רוצים לעוף אבל לא יכולים, בין היתר משום שהתקרות בעיר הזו תמיד נמוכות. הבריחה היחידה היא לעולם הפנטסיה, ולכן התמונות הודפסו בצבעים לא ריאליים (גוון העור של הנערים זהוב)".

דומה שנס הוא הראשון שאפשר לקשר בין יצירתו  לשאלת מקורו האשכנזי של מיתוס העקידה כפי שהשתרש בתרבות הישראלית.
ההשלכות שלתובנה זו נוגעות ישירות לשיח המזרחיוּת וההדרה האופייני כל כך לתקופה האחרונה.המסורת האשכנזית ראתה בעקידה מעשה טיפולוגי, שעל פיו נדרש היהודי להקריב את עצמו בכלדור ודור. תפישה זו התפתחה בקרב קהילות אשכנז בתקופת מסעות הצלב, ונתנה לגיטימציהלהורים לשחוט את ילדיהם כאקט של קידוש השם.[xxii]  קו מחבר עובר כאן אל התפישה הישראליתהמקשרת בין נרטיב העקידה לעקידת הבנים על מזבח המולדת. המסורת של יהודי ארצותהאסלאם, לעומת זאת, מעולם לא ראתה בעקידה מעשה טיפולוגי (כלומר, קריאה להקרבההנדרשת מן היהודי בכל דור ודור), אלא אך ורק מעשה מקראי-סימבולי, שאין בו משוםדרישה קונקרטית להקרבה.[xxiii]
בהערת אגב נעיר כי הנושא של ברית דמים, קרבן ועקידה עלו אצל נס גם בעבודה מפורסמת מסדרת החיילים המתכתבת עם "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י (Leonardo di ser Piero da Vinci)[xxiv]  וכן ביצירה אחרת המהדהדת לעבר "הפייטה" הנוצרית[xxv] ולעבר מעמד ברית המילה בתיאורי הווי החיים היהודי בעבר (תמונה ). בתיאורי טקס ברית המילה  המסורתיים מחזיק גבר (הסנדק) תינוק על ברכיו כשפני התינוק מופנים לעבר המוהל והצופה. ברית המילה נתפסה במסורת היהודית כקרבן, והתקשרה לעקדת יצחק כברית דמים סימבולית. לכך מצטרפת הקריאה המצמררת הנאמרת  בטקס "ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך 'בדמיך חיי' - ואומר לך 'בדמייך חיי'" (יחזקאל, ט"ז, ו').[xxvi]  אצל הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן (J.  Lacan) מהווה סכין השחיטה של אברהם מטונימיה של ברית מילה. מאברהם נמנעת "ההתענגות" (הרוחנית, מול האל) בשחיטת הבן,  והוא מפוצה בברית המילה, אף היא סבל לשם האל.[xxvii] 

בסדרה החדשה שהציג נס לאחרונה מופיעים תצלומים המתכתבים עםיצירות מופת מתולדות האמנות, ובייחוד עם יצירות של אמנים שמקובל לייחס להםאוריינטציה קווירית (ליאונרדו דה וינצ'י וקרוואג'יו, למשל).  הדוגמנים שבחר האמן לצילומים אלה הולבשו כהומלסים, דרי רחוב, שמוצגים כגיבורים מקראיים. השימוש בדמויות אלה מתקשר ישירותלנושא הצילומים: הדמויות התנ"כיות אינן מוצגות כאבות-טיפוס ארכיטיפים שהילה סביבראשם, אלא כדמויות מסכנות משולי החברה. כך הופכים אבות ואמהות האומה לדימויים שבאיםלעורר מצפון אקטואלי במציאות חברתית קשה. ה"שקופים" של החברה מקבלים כאן נראוּת השקולה לזו של דמויות העבר, שזכו לתהילת עולם.  בנוסף, "נופי בראשית" מקראיים מומרים כאן לסביבה אורבאנית קשה של דרום תל-אביב.

רות ונעמי, לדוגמה, מוצגות במקרא כדמויות המתפקדות בסצנה אידילית - מלקטות בשדה. לקריאהמעין זו של הדברים תרמו גם יצירות איקוניות כמו זו המפורסמת של האמן הצרפתיז'אן-פרנסואה

מייה   (J. F. Mille)משנת 1857, שנס מתכתב איתה. אלא שלעומת התיאור האידיליהזה, רות ונעמי של נס מדגימות סצנה קשה "מן החיים": נשים בשוק האוספות שאריות אוכלבסופו של יום (תמונה ). בדומה, יעקב ועשיו שלו יושבים בבית תמחוי )[xxviii].הגר מתוארת כקבצנית הרובצת בפינת רחוב ( ביצירה המתכתבת עם תצלום של דורותיאה לאנג ((D. Langeמשנת .1936

גם דמויותיהם של נח.דוד ויהונתן[xxix] ואליהו  מותקות  מהקשרם המקראי הישיר ומקבלות פנים דלים ולא מחמיאים.  קין - הרוצח, מתואר אף הוא כחסר בית )[xxx].

בהמשך לבחירתו של האמן לעסוק דווקא ברגעי השפל ולא בדרמות ההירואיות  שבתנ"ך אברהם ויצחק לא מתוארים ברגע הדרמטי של הנפת הסכין כמקובל בתולדות האמנות, אלא כשבים מהר המוריה. הם מתוארים כהומלסיםאוספי בקבוקים למיחזור, והחמור הוא עגלת סופרמרקט מלאה שאריות אשפהובקבוקים שנאספו מפחי זבל (תמונה ).[xxxi] עבודה זו מאזכרת את עבודת הפופ-ארט המפורסמת של דואייןהנסון (D. Hanson)משנת 1970. שם הוצגה אישה גדולת מידות דוחפת עגלת סופרמרקט מלאת מוצרים, עבודהשמתפרשת היום לעתים כהתייחסות לתרבות הצריכה והשפע האמריקאית.[xxxii]התכתבות זו נותנתמשנה תוקף למשמעות החברתית העומדת ביסוד העבודות: רקע היצירה אמנם מקומי, אבל הסצנהעצמה לקוחה גם ממציאות אחרת, והדבר משווה לה ניחוח ואמירה רב-תרבותיים ואל-זמניים.

מבול ושירת הים  -מקרא, בהשאלה

עבודותיהם שלהאמנים העכשוויםברי פרידלנדר הישראלי,ג'ף וול (J. Wall) האמריקאי, ואנדראס גורסקי (GurskyA.)הגרמני, מדגישות שהצילום מעולם לא ייצג מציאות, ושהאבחנה הדיכוטומית המקובלת בין ציור לצילום הינה מלאכותית למעשה. רוב עבודותיו של פרידלנדר מיוצרות מצילומיםמתוקנים הנצבעים במחשב. היצירות מורכבות מצילומים שונים, באמצעות חיתוך והדבקה. הרכבה זו יוצרתפנורמה רחבה המציעה למתבונן מבט מזוויות שונות. מבט  כזה אינו אפשרי בעין רגילה. הקומפוזיציה מתאחדת בתוצר הסופי לכדי תמונהאחת. 

פרידלנדר מעניק שמות מקראיים לצילומים הלקוחים מן המציאות העכשווית המקומית. כותרות היצירות לקוחות מהשפה העכשווית וההקשר המקראי אינו נובע מתוכן היצירות עצמן אלא שהכותרות מבוססות על שפה שנושאת מטענים מן העבר ומלשון המקרא. השמות של העבודות מדגימים עד כמה מושגים מקראיים מובלעים בשפה היומיומית שלנו.

האפוסים הגדולים מוזרים אצל פרידלנדר להווי של חיי יומיום. בעבודה "המבול" מופיע תצלום במבט-על של חבורת בני נוער העומדת בתור הכניסהלמוזיאון צה"ל ביפו, סביבם יורד גשם והרחוב מוצף. המבול המקראי משמש מטפורה למציאותישראלית (וצבאית) יומיומית (תמונה 18).
בתצלום "שירת הים" יש משהו מן האפיוההרואי המאפיינים את הסיפור המקראי על קריעת ים סוף. השם לקוח משמו של היישוב הקטןברצועת עזה שנעקר ותושביו פונו  בקיץ  2005 (תמונה 19). התצלום מבוים ועוסק בהכפלה נקודות ראות שונות המתחברות לאחת על ידי מניפולציה שבה מתחברים דימויים של צלמים שונים שהנציחו את האירוע לכדי עבודה אחת. בצילום נראה יישוב קטן על תושביו ה"חונים עלהים" (שמות, י"ד, ט'). החיילים מקיפים את התושבים בחצי מעגל מן הצד האחד, ומן הצדהאחר "המים להם חומה" (שם, י"ד, כ"ט) סוגרת. העבודה טוענת את המיתוס המקראיבאירוניה: נס לא יקרה כאן, הים לא ייבקע, גם שירה לא תישמע. השלט במרכז שואל "למה?"."מרכבות פרעה ורכבו" הצרים על המחנה (שמות, ט"ו, ד') הומרו כאן בפרחי טייס מצה"ל.

לרוב לא ניתן לקשור ישירות בין העיסוק העכשווי הצילומי במקרא למסורת איקונוגרפית יהודית מהעבר, אולם העיסוק האמנותי בתנ"ך ובדמויותיו "בגובה העיניים" הוא חלק מובהק ממסורת המדרש היהודי, המגשרת על פעריהזמן שבין ישן לחדש באמצעות מאמץ פרשני אקטואלי. גם אמנות זו ממציאה את הנרטיביםוהדמויות מחדש, נותנת בהם סימנים; מחללת את הסיפורים הקדושים ובה בעת משגיבה אותם.