מאת רונית סנפיר                                                                

"...כל צבע הוא יפה בפנימיותו, כיוון שכל צבע מעורר רעידה נפשית, וכל רעידה מעשירה את הנפש."                                  ואסילי קנדינסקי

"צבע למחשבה" היא תערוכה המציגה בחומר ובצבע את הצורך והיכולת של האדם היוצר. זו תערוכה המבקשת להעלות את שאלת מהות היצירה הפרטית, האינטימית, האישית, זו הנחשפת וחושפת עצמה לאוניברסאלי.  מאין באה? מהו כוחה? מה תפקידה ולאן היא מתפתחת?

האדם הנו היצור היחידי עלי אדמות שקיים בו יצר היצירה. הוא יוצר מתוך דחף פנימי בלתי מוסבר, כהגנה, כמרפא, כשחרור, כהנאה. לתהליך היצירה, הסמוי מעין הצופה, יש חשיבות בסוד הקסם.

התערוכה היא סיפורם של אנשים מיוחדים, ילדים ומבוגרים עם פיגור שכלי, שיש להם מחשבות, רגשות, תחושות וחלומות אך לרוב- אין להם מילים כדי לומר זאת. כמו לכולם קיים אצלם הצורך האנושי לבטא ולתקשר. את מקומה של התקשורת המילולית תופסים; הגיר והעיפרון, החוט והחומר, הפייט והאקריליק, הנייר והבד, עין העדשה ולוחות העץ.

עשרות היצירות מגלות את דרכי ואופני הביטוי השונים, המרתקים, המרשימים והמרגשים של כל יוצר, לכל אחד החומר והדרך אותם בחר ובאמצעותם הוא מוסר עדות אופי, וידוי אישי וחוויה ייחודית משלו.

התערוכה נבנתה כמו קובץ של סיפורים ללא התחלה ואמצע, ראשיתה "בלגן" וסופה אוסף של יצירות בלתי מאורגן, לכאורה. החשיבה הראשונית על הקונספט עסקה בשאלת ההתמודדות האישית והכללית; התמודדות עם מלחמה, עם מצבי לחץ, עם רגשות עזים ...

מעשה היצירה של תשעים ואחד יוצרים נבחרים, מעשרים ושלוש מסגרות מכל הארץ, חושף מצב קיומי של התמודדות יומיומית על כל רבדיה וסיבותיה. מעבר לכך ישנה התמודדות בסיסית (לרב בלתי  מודעת) של יוצרים שהמוגבלות היא חלק בלתי נפרד מהווייתם.

פעילות אומנותית- יצירתית מאפשרת לאנשים אלה לבטא את הפוטנציאל החבוי בהם, לעקוף חסכים אינטלקטואליים ומגבלות פיזיות ולממש את הכוחות החזקים שבהם. מעשה היצירה הוא אינטימי, "האני" רוקם עצמו, מצייר, מכייר, סורג, גוזר ומדביק, "האני" באשר הוא מבטא ומביע את עצמו.  תהיה היצירה מתוכננת או ספונטאנית, מינימליסטית או עמוסה, בהירה או כהה – היא תמיד בחירה חופשית וביטוי אישי ברגע מסוים.

זו מהותה של  האמנות – היותה שפה ויזואלית המהווה מתווך בין הפנים לחוץ, חוצה גבולות, מרחיבה ומטשטשת אותם. כל יצירה היא בבחינת ייצוג בלתי ישיר וצורני של רעיון, משאלה או פנטזיה לא מודעים. החומרים, הצורות והדימויים הסימבולים באים במקום תקשורת מילולית ונותנים ביטוי במקום בו מילים נכשלות. היצירתיות מאפשרת להתמודד עם העולם הפיזי והנפשי באופן פנימי וסימבולי. מצבו הרגשי של האדם מוצא ביטוי דרך בחירת החומרים והדימויים אותם הוא בוחר ויוצק ליצירתו. השלכה זו מעניקה הזדמנות להתבונן בעולם הפנימי דרך היצירה. היצירה היא דבר מוחשי וקיים.

פנחס נוי בספרו "הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות" טוען שאין תיאוריה מוסכמת ומקובלת על כולם, ומספר הדעות הוא רב ומשתנה בהתאם לזמן ולחוקר. "... ואפשר שהנשגב באמנות והגאוני ביצירתיות ייוותרו בגדר תעלומה לעד. ואולי מוטב כך." שאלתו הכללית היא - מדוע אנו זקוקים בכלל לאמנות? חקירתו מתרכזת ב"פסיכולוגיית האני", ומתמקדת במהות המושג הפרוידיאני "התהליכים הראשוניים" [הלא מודע, הרגשי, החלום, ההסמלה].

חקר האמנות הוא חלק מחקר שפות הקומוניקציה. "האמנות היא שפה שיש המשתמשים בה על מנת להתבטא... השימוש בסימנים הראשוניים הוא בעיקר לצורך הביטוי של מצבי התרשמות, רגש וחוויה סובייקטיביים". הוויכוח ההיסטורי אודות מבנה האמנות עסק תמיד בדילמה שבין "חופש הביטוי הרגשי-חוויתי לבין הדרישה למסר רעיוני בעל משמעות חינוכית, חברתית, לאומית או כל משמעות אחרת". הרלוונטיות של הנושא, משמעותית להבנה ולהערכת הביטוי היצירתי של אנשים המוגבלים בשפת הסימנים המשניים – מסירת מידע אובייקטיבי, ידע, רעיונות, דעות ומהלכי חשיבה. יש ביכולתה של שפת האמנות "לדבר" ישירות לנפש מבלי להזדקק לאמצעי תיווך רציונאליים מודעים. יש לה גם תפקיד של חיפוי ופיצוי על חסכים ולקויות.

נוי מניח כי התפתחות ה"שפה" האומנותית עונה על הצורך לשמר ולפתח את הקומוניקציה של החושים, הרגשות והחוויות, הנגרעת בתהליך רכישת השפה [המילולית -  קוגניטיבית המאפיינת את ה"תהליכים המשניים"]. הכושר לחשיבה יצירתית וליצירת צורות הבעה אינו בהכרח תוצאה של אינטליגנציה גבוהה. יש חוקרים המייחסים לתהליכים הראשוניים כוחות כמעט מיסטיים, סוג של תבונה פנימית העולה במקרים רבים על זו של החשיבה הרציונאלית. מצב זה מרחיב ומעשיר את "האני". המרכיבים ליצירתיות הם רבים: עיבוד העולם הפנימי, שילוב בין זיכרונות אישיים לעולם המציאות, צירופי אסוציאציות, חריגה מהקשר צפוי, אינטואיציה, דמיון חזותי, הנאה ועוד...

הצייר פול גוגן דרש להוציא מן הציור את כל "האמצעיים הספרותיים" וכתב: "איזה רעיונות נהדרים ניתן לבטא באמצעות צורה וצבע בלבד". וסילי קנדינסקי, צייר הנחשב לאבי האסכולה של הציור המופשט, מעיד על עצמו בספרו "על הרוחני באמנות" כי יישם הלכה למעשה את דרישתו לסלק את המדיום הרציונאלי, ולהשאיר רק את הצורה והצבע כאמצעי ביטוי. קנדינסקי ניסה ללמדנו את "המשמעות הראשונית של כל צבע: הצבע הצהוב צובט, חריף ומגרה, מסעיר ותוקפני; הירוק הוא מרגיע; הכחול הוא טהור ושמימיי".

כמו פנחס נוי גם רותי דירקטור בספרה "אמנות עכשווית אני מדברת אליכם" מציינת את תנועת המטוטלת המאפיינת את התנהלות האמנות "שנעה בין קצוות של הלכי רוח, אופנות וזרמים". מיומנות טכנית, כדבריה, הייתה מדד להצלחה מאז התקופה הקלאסית ועד הרנסנס. במאה עשרים ייצג מרסל דושאן את תזוזת האמנות לכיוון של רעיונות ומושגים. בעשורים האחרונים בולטת החזרה ל'מלאכת היד'. "הגל הזה נישא על רוחות הפמיניזם וההקשבה לאחר(!), בכלל זה אמנות העולם השלישי ותרבויות לא-מערביות, ומבוסס באופן כללי על השיח הפוסט-מודרני". יותר ויותר מופיעים אופני עשייה שנדחו כנחותים כמו: רקמה, תפירה, אריגה, פסיפס ועבודה עמלנית לסוגיה. זו אינה מטוטלת הנעה בתבנית פשוטה בין שני קטבים מנוגדים אלא תנועה תזזיתית הכוללת בבת אחת מספר כיוונים, לדברי דירקטור.

אולי ניטיב לתאר זאת כים של אפשרויות, בו הגלים נעים במקצב משלהם, זה טבעו של העולם בכלל ועולם האמנות בפרט.

ומה באשר לכישרון האומנותי? זוהי מתת אלוה. בתהליך התפתחותו מעורבים שלושה גורמים: תורשה, סביבה ומוטיבציה. למוטיבציה סיבות אחדות, אזכיר את "הצורך לרכישת תחושת האוטונומיה של העצמי", ומעל לכל מידה רבה של סיפוק והנאה. מי שראה את היוצרים הללו בעת התרכזותם בסדנאות האמנות, יכול היה להבחין במידה של התעלות. בספרו "אינטליגנציה רגשית" מכנה דניאל גולדמן מצב זה של שכחה עצמית בשם "זרימה". לדבריו "היכולת להיכנס לזרימה היא האינטליגנציה הרגשית במיטבה. החוויה הזו כולה זהר, תחושה של עונג ספונטאני ואפילו התרוממות רוח."

בעידן שהשיח התרבותי- אמנותי מורכב ומבולבל, והחשיבה התיאורטית היא מרכיב משמעותי כמו קו, כתם וצבע– יש ליצירתם של אנשים מיוחדים אלה עוצמה רבה. היא אותנטית, טהורה, חפה מאינטרסים, ומגלה לנו מהי מהותה הבסיסית של היצירה והיצירתיות. 

מעבר לתקשורת עם הסביבה ולקבלת עידוד, ראויה יצירתם להכרה והערכה ללא קשר עם מוגבלותם.

לחשיפת הישגיהם לקהל ישנה חשיבות רבה. התבוננות ביצירות האמנות מזמנת את הצופה לחוות, להרגיש, לחשוב וליצור לעצמו הקשרים וחיבורים מתוך עולמו. כולנו ציירנו בגן הילדים, רובנו חדלנו בבגרותנו. ברי המזל ממשיכים בכך הלאה...  הצעתי היא ליצור קשר של שייכות ותרומה הדדית בין היוצר, היצירה והצגתה בציבור -  זהו המסר הרעיוני, תרבותי, חינוכי, חברתי שעשוי להתהוות ליצירה הנמצאת  בשוליים, עדיין  הרחק מאור הזרקורים, אך ערכה – לא יסולא מפז.

אמנות זו - הנוצרת בחלל הפרטי, האינטימי - הרחק מן העין,

חשוב שתוצג בחלל הציבורי, התרבותי - קרוב אל לב.

רונית סנפיר, אוצרת

פרטים אודות התערוכה