ומנסה למוסס ולבחון את הזרימה שבינהם מתוך תובנה שאינה חווה את העולם על בסיס חלוקה ערכית דיכוטמית של שחור ולבן.

אמנות זו היוצרת שילובים מעין אלה אמנם שוברת את ה"כלים" המקובלים, אך שבירה זו מפזרת ניצוצותיה לכל עבר (על פי המטאפורה הקבלית המפורסמת), וטומנת בחובה סיכוי ליצירת דבר חדש וגדול מקודמו.

בעידן המודרני העלו אמנים שונים ובראשם מרסל דושאן (M. Duchamp‏; 1887 - 1968, אמן צרפתי-אמריקאי) את סימני השאלה והערעור כלפי קדושת האמנות, פולחן האמן והיצירה המקורית. ביצירותיו משתמש דושאן באמצעים שונים על מנת לזעזע את הקהל ולתהות על מוסכמות חברתיות ותרבותיות. שותפיו לתפיסה הספקנית בתקופה האמורה היו פרנסיס פיקאביה(F. Picabia) ׂומאן ריי .(M. Ray) דושאן בנוסף לכך, עסק בזהות מינית כחלק מתפיסת עולם ספקנית ופרוידיאנית.

בהמשך לכך, אחת הטכניקות אשר נוכחת מאוד בשדה האמנות העכשווית בהקשר זה היא השימוש בשפה אמנותית בוטה ופרובוקטיבית ושילובים קשים שבין קודש לחול, שמערערים על המערכות ה"שקופות" המקובלות והסדר הקיים.[i] חילולים מעין אלה נוצרים כאשר החול והטמא חוצים את הקווים המפרידים בתודעה המקובלת בין קודש לחול ובין הטמא לטהור, ובערבול המערפל שנוצר כאשר הקודש והחול דרים בכפיפה אחת.[ii] לעירבול זה תפקיד חשוב בתהליך "שבירת הכלים" שסופו כאמור, הארתם של אספקטים חבויים.

ההבעה היהודית באמנות העכשווית עוברת מהתאורים הפולקלוריסטיים שאיפינו את האמנות היהודית מהעבר, לעבר עיסוק במהויות. בהקשר זה לניתוץ הישן תפקיד מרכזי. העיסוק של האמנות הישראלית בתמות יהודיות אופיין בעבר בחילול הקודש. בעקבות האמנות היהודית-מודרנית האירופאית שנולדה מתוך מרד עולם ההשכלה במסורת היהודית הקלאסית, גם האמנות הישראלית טיפלה לרוב בנושאים "יהודיים" על ידי "חילולם".[iii] כעת הולכת ומסתמנת מגמה חדשה: החילול של העבר הופך מחילול גרידא שנבע מתפיסה המאדירה ומבכרת את החדש והמודרני (גישה שלוותה לא אחת בפטרונות והתנשאות כלפי הישן), אל עבר שבירה ונסירה המובילות לטיפול עמוק בסוגיות יהודיות בסיסיות. תפיסה זו מייצרת עולם של דימויים הבוחן את היהדות בעין ביקורתית, ומתוך אהדה וזיקה עמוקה – אהבה שאינה מקלקלת את השורה.

דומה שההבעה הויזואלית היהודית המתפתחת בתקופה האחרונה אט אט מתרחקת מעיסוק שהינו אילוסטרטיבי בלבד, ומכוונת לעבר הבעה יהודית שאינה מכוונת לאייר, להסביר או להנכיח נושא, אלא מקיימת את ה"דבר עצמו".

מבחינת האמירה האמנותית העיסוק הזה הוא אתגר בשביל האמנים – לא רק בגלל המורכבויות שהוא מחדד, אלא בגלל הסכנה שיגלוש (כפי שקורה רבות) לרמת קוריוז בניסיון לקלוע לטעם אופנתי, מתוך ידיעה שכל מסר "יהודי" אקטואלי שישמיעו יזכה מיד למקום ולהכרה בעולם האמנות (האמריקאי בעיקר).

האמנות הישראלית מן העבר, עם זאת שראתה עצמה כראש חץ מודרניסטי- אוונגרדי, למעשה הפנימה את התפיסה הציונית בדבר תרבות לאום חדשה. תפיסת הגוף של "היהודי החדש" שהיתה אימננטית לתפיסה הציונית, יצרה למעשה בשדה האמנות "חילולי קודש" שנגעו רבות בתמה זו. חילולים אלה השתלבו באתוס הישראלי-חילוני והאנטי מסורתי שאפיין את השיח.[iv] בדומה, אמנות הפרובוקציה העכשווית של אמנים צעירים, עם זאת שהיא באה מתוך רצון לבטא עמדות אנטי ממסדיות שבהן הביקורת היא הציר המניע, למעשה היא ה"בון טון" של השיח הממסדי בשדה האמנות.

לעומת האמנות הישראלית מן העבר שכאמור השתלבה בשיח אנטי שורשי, החילול באמנות היהודית המקומית מהתקופה האחרונה, נובע מחיפוש זהות בעולם שזהות ישראלית מקומית אינה נתפשת בו עוד כבסיס איתן בעל שורשים עמוקים. חיפוש זה מביא את האמנים לעיסוק מורכב ואמביוולנטי ביהדות. בנוסף, ראוי להזכיר כי העיסוק בשבירת הסדר הקיים ו"שחיטת פרות קדושות", עמד בעבר במרכז השיח הבינלאומי, ומאפיין את האמנות המקומית בהקשרים של הפוליטי, המדיני, ביחסה לציונות, לשיח המזרחיות, ובהקשרים מגדריים.

במאמר זה מבקש אני להציג ענף אחד של העיסוק הנ"ל והוא "רידוד השפה והסמלים" כפי שניתן לו ביטוי באמנות המקומית.

התרבות הפוסטמודרנית נוטה לדחיית הנרטיבים הגדולים, והעדפת "מיני-נרטיבים": סיפורים שמסבירים תופעות קטנות, יותר מאשר קונספציות אוניברסאליות, גלובאליות ומיתולוגיות. המיני נרטיבים הפוסט מודרניים, הם תמיד מצביים, זמניים, מוגבלים בטווח הפרספקטיבי שלהם ובטווח הזמן שהם מציעים והם אינם מציגים תביעות לתוקף של אמת.

בהקשר לשיח האמנותי השילוב בין נמוך לגבוה ובין קודש לחול הנוכח רבות באמנות היהודית  העכשווית, מרוקן את הסממנים היהודים ממשמעות. האמנים יוצאים מתוך התרבות הישראלית העכשווית הנתפסת כהמשכה של היהדות, ובאקט פוסט-מודרני (ופוסט-ציוני במידה רבה) מרוקנים שניהם גם יחד ממשמעות. הטקסטים והסימבוליקה היהודית עוברים כאן רידוד והשטחה עד שהם הופכים להיות רובד צורני בין שלל הרבדים. "יהדותם" של האובייקטים והצורות הופכת למרכיב אחד מתוך שלל התרבויות המשפיעות על היוצרים, ורק ההרגל גורם להם להמשיך להתנהל בתוך המסגרת התרבותית היהודית והישראלית. סיפורי העל מפורקים לתבניות ריקות של טקסים מבוימים. לרידוד הסמלים תפקיד חשוב בהארתם של אספקטים חבויים, המתגלים רק כאשר ההילה האופפת אותם מוסרת.

המגן דוד הנוכח בעבודתו של רפי לביא זוהה על ידו כדבר שילד מצייר כמובן מאליו באופן אוטומטי ולא מודע.[v]  דימויי העולם היהודי נתפסים כאן כלא מודע של התרבות הישראלית.[vi]

חוסר הרצון להבדיל בין קודש לחול ובין גבוהה לנמוך, נכח רבות אצל רפי לביא בעבודותיו כמו גם בסגנון דיבורו הבוטה: "אני מצייר כי הציור הוא כאש עצור בעצמותי" מחד, ומאידך "אני מצייר כמו שאני משתין – כי אי אפשר אחרת".[vii]

תרבות דתית ותרבות ההמונים שולבו זה בזה  בעבודותיו של מיכה קירשנר משנות השמונים. למשל,  בצילומים המשלבים אוביקטים הקשורים  ליהדות צבאיות וכדורגל בכפיפה אחת.

דוד ריב משלב דימוי של ברקוד בציורי המקומות הקדושים שלו. גם הם הופכים למוצר צריכה ומסחור, בתרבות העכשווית. בעבודה "שישה ציורי מזכרות", נראים מכשירי טלוויזיה שבכל אחד דימוי אחר מהתרבות הפופולארית. הדימויים הם מעין לוגואים, מזכרות, אשר בשוליהם - בכתב ראי צויין:Made in Israel” ". הם מיצגים כאילו את המציאות הניבטת בכלי התקשורות. יש כאן סמלים שונים (הכותל לצד העיר תל-אביב) - קדושים לצד חילוניים, המתערבלים בתרבות התקשורת העכשווית.

יהודה פורבוכאי, מעיד כי העיסוק שלו בתרבות לא נבע מתוך רצון לעסוק בשאלות מהות אלא מתוך חוסר הידיעה תרבות מהי. "בעבורי מאטיס זה חומר שאינו שונה מרחוב יבנה הסמוך לנו".[viii]

המנעד הרחב שבין קדיש ודגל ארה"ב, או המילים "קדוש", "כפרה" ולצידם "מכון בריאות" מרדדים את יחודם של הדימויים, וכך השפה ומשמעותה הופכת לחסרת יחוד.

בדומה, השימוש באותיות ובשמותיו של האל המופיעים רבות בעבודות של האמן גרי גולדשטיין, מאזכרים ריבוי תרבותי ואקלקטיות. פסוקים יפים ונעימים כמו "הנה מה טוב ומה נעים" (תהילים קל"ג, א') ארוגים כאן עם דימויים כוחניים וזוועתיים.

בתחום עיצוב האופנה, המעצב צוריאל רן משלב יודאיקה בתרבות הצרכנות והדוגמנות. הוא מציג דוגמנית בשמלה חושפנית עם ספר תפילה ביד.

לוי אוקונוב ;L. Okunov) מעצב אופנה שגדל למשפחה חסידית בארה"ב) עושה שימוש בבד שיועד ליצור טליתות בקולקציות שלו. אורית פרייליך )מעצבת אופנה הפועלת בזירת האמנות המקומית (,הציגה כסות שבה משולבים סממנים יהודיים מזרח אירופיים - השטריימל והקפוטה. מכיסי הבגד משתלשלים גדילים המזכירים את חוטי הציצית.

 בתרבות הפופולארית נפוצו בשנים האחרונות קלישאות כגון, חולצות לנשים עם כיתובים ביידיש. הן הפכו להיט בארה"ב (כמו גם הכאפיה שהפכה לפריט לבוש פופולארי באירופה ובארה"ב בתקופה האחרונה). על פריטי הלבוש כיתובים כמו "משיגנע", "גוי טוי", ו"תוחעס".[ix]  בובת הברבי עם תפילין וטלית שיוצרה ושוווקה בארה"ב בשנת 2006, מדגימה גם היא את השימוש ביודאיקה ונוכחותו בתרבות הפופולארית .[x]

בחזרה לרידוד השפה, נושא זה מתקשר ליחס בין יהדות לציונות אשר לקעקועו של החיבור בינהם, מכוונים אמנים רבים. הדוגמאות לכך רבות ונזכיר כאן רק כמה לשם הדגמה:

בעבודה "”Jewush Art ארנון בן דוד יצר קישור טורד בין עיסוק אמנותי עכשווי (הדיקט כמאפיין את העיסוק המקומי באמנות על פי תזת "דלות החומר"), לתרבות כוחנית שניזונה מיצור כלי משחית.

בעבודתם של ארתור יעקב, מיכל יפה והדס רשף, מופיעה דמות גברית אשר מלפפת תפילין ויוצרת מהם צורת טנק אשר לצלילי מארש צהלי עושה סיבוב כמפגן צבאי. היוצרים משתמשים בשפת הווידאו של "תיעוד פעולה". גם כאן חוזר הדיקט כמאפיין אמנותי מקומי; לאחר סיום הפעולה מוצג טנק התפילין, בנוסעו על דיקט ישראלי.

במופע "משאלה מכוכב" (בימוי ומשחק, סמדר יערון), אישה נשאת לכוכב. מהזיווג הקדוש יוולד המשיח. זהו מסע נוקב דרך הלאומיות היהודית הדתית וזיקתה ללאומיות הישראלית..

חיבור זה כבר פורק בעבר ע"י אמנים רבים, באקט איקונוקלסטי. יחד עם זאת, תפיסה חדשה שדומה שהדיה ניבטים בשנים האחרונות מערערת על עצם החיבור הזה, ומשאירה את האקט החתרני של האמנים שלווה בקול מצהלות רם, כחסר משמעות:

יותר ויותר הוגים וחוקרים מציגים היום את הציונות בראש ובראשונה כתופעה מודרנית, תנועה מהסוג האופייני למרכז אירופה ומזרחה במאה התשע-עשרה. אלה טוענים כי השימוש הרחב שעשתה תנועה זו באלמנטים משיחיים מהמסורת היהודית היה ניסיון לכונן "קהילה מדומיינת" בעלת זיכרון קולקטיבי משופץ, שאינו משקף תודעה היסטורית אותנטית. אליבא דתפיסה זו השימוש שעשו הוגי הציונות בערכים יהודיים מן העבר ובזכרון היהודי הקולקטיבי, הוא למעשה גיוס של ההיסטוריה והעבר לצורך קונסטרוקציה והבניה של אידאולוגיה חדשה בהווה.[xi] זאת לעומת הגישה שהיתה מקובלת בעבר, על פיה אין להבין את התנועה הציונית בלי לתפוס את זיקתה ליסודות ולדחפים עתיקי יומין, תפיסה זו הניחה שההתעוררות הציונית לא היתה אלא אותה רוח משיחית שליוותה את ההוויה היהודית לדורותיה.[xii]

בנוסף, חילון הקודש נוכח רבות בתרבות הפופולארית כחלק מהויית רחוב, המתאפיינת בתפיסה מסורתית. הווי זה מקבל ביטוי באמנות. קרן שפילשר מנחיכה ביטויים סמי-רוחניים בתרבות הפופולארית כמו הכתובת הנפוצה "נ נח נחמ נחמן מאומן". במיצב "עמק הברכה" מככב "מינימרקט הברכה" ובו דמויות סטראוטיפיות כמו ספרית עם פן או בריונים. שם משלבת האמנית אסתטיקת אנימציה, קומיקס ותרבות פופולארית עם אסתטיקת צרכנות זולה וביטויים יהודיים. עולה כאן הקושי לתחם הגדרה סוציולוגית ברורה ל"מסורתיות", קושי הנובע מחוסר ההתמיינות של יהדות המזרח לקטגוריות האירופיות של דתיים וחילוניים. שיח היהדות המזרחית בתקופה האחרונה מגדיר מחדש את "המסורתיות" כקטיגוריה נומינלית ואסרטיבית בפני עצמה. יעל רובין במיצב הקול שלה מציגה "ניחוחות" מכיכר ציון בירושלים, שם מתערבים דימויי הקודש והחול בתרבות הרחוב. המיצב על ההקטנה שבו מאפשר להתרחק ולראות את התמונה כולה.

המשפחה - לב ליבה של החויה היהודית - מפורקת והופכת לתא כלכלי אצל מאיה זא"ק.

בעבודת הוידאו המהוקצעת "אמא כלכלה", מתוארות מספר אפיזודות בחיי עקרת בית יהודיה ממוצא אירופאי. האפיזודות נסובות סביב הכנתו של "הקוגל" המסורתי וחלוקתו לבני המשפחה. תיאורי הבית אינם מסגירים נתוני זמן ומקום מדוייקים, ועם זאת הצלילים הבוקעים בראשית הסרט, מן הרדיו, מביאים את ההקשר של מלחמת העולם השניה.

באמצעות המצלמה העוקבת אחר הפעולות והתהליכים הקשורים בהכנת ה"ארוחה היהודית", אנו נחשפים לדינמיקה במשפחה ולתהליכים הבירוקרטיים, החשבונאיים והכלכליים הכרוכים בה. החוויה היהודית האופפת את גוף העבודה, מטעימה את הסצינה כולה בניחוח נוסטאלגי.

הסרט בנוי ומעוצב כהמחשה חיה לגרף ולעוגה כלכלית. העבודה עושה שימוש באמצעי ההמחשה המכונה "עוגה כלכלית" ככזו הקושרת בין חלוקת משאבים לבין אוכל, ומשלבת כל זאת בתרבות יהודית. רעיונות אלו מומחשים דרך ההתעסקות ב"מטבח היהודי" הנתפש כמטבח של עניים המייצר מזון של חיסכון, אילתור ואקונומיות, ומתקשר גם לסטיגמות של היהודי כקמצן.[xiii]

כמו בעבודתה מן העבר, גם כאן משלבת האמנית מציאות ממשית - "מן החיים" בתפאורה רישומית "אומנותית", וזאת, יחד עם תרשימים שהועתקו מן התרבות היהודית, ונועדו למניה ספירה וכימות. כך נוצר קישור מעניין בין העבודה, לפוליטיקה של האמנות העכשווית, בדומה לאופן שבו הצביעה אריאלה אזולאי על מה שהיא מכנה "הכלכלה הביתית" בהקשר לפטריארכיה של האמנות המקומית שמשמרת את גבולות השיח ותורמת לאי ניראותם של אסקפטים חתרניים.[xiv]

התקבצות המשפחה לארוחה סביב השולחן הוא מן המרכזיים שבטקסים ובהווי היהודי מסורתי (נושא שנדון בעבר, ומופיע רבות גם ביצירה היהודית העכשווית). המורכבות שבטקס זה שהוא לעיתים טעון ומאולץ, עולה בצילום של הלה עמרם ונטע פולצ'ק, בו מסבה המשפחה סביב שיחים התוחמים את חצר ביתם. הגדר החייה שהיא למעשה שיח גזום משמשת מטאפורה לאיפוק, ומעלה תהיות בדבר התפקיד המאחד או המפריד של השולחן ועימו טקסי האוכל בתרבות היהודית והמקומית.