התערוכה מציגה עבודות של אמנים ישראליים לצד אמנים בינלאומיים בני דורות שונים. מקור ההשראה של כל היצירות המוצגות הוא ירושלים.
יצירתו של מרק שאגאל "דוד עם הנבל"(David à la harpe), טמפרה על מזוניט, מציגה את דוד המלך כשלראשו כתר זהב ולבושו לבוש מלכות. דוד עומד בראש הר ומנגן בנבל כשמצדו האחד ירושלים ומצדו השני השטעטל היהודי. סביבו מתוארות דמויות וסמלים דתיים. בתחתית התמונה מימין מתואר האמן יושב ומצייר, זהו ביטוי וכמיהה לשלמות. על פניו של הצייר עובר הסוס של "בעל העגלה" היהודי, כרמז למקום ההתרחשות בגלות ולא בירושלים. ממול, בשמאל הציור, יושבת מרים אם ישו, כשהעולל על ברכיה, מבקש לינוק, שהרי גם הוא מצאצאיו של דוד המלך. מעל למרים, ומול המלך דוד, ניצב הכנר היהודי מהעיירה. בראש התיאור נפרשים השמיים התכולים של ארץ-ישראל ובהם מתואר זוג אוהבים; חמורו של המשיח ומנגד מופיע המלאך השומר מכל רע; כנר העומד על ראשו כמלאך ארצי אשר מקשיב לנגינתו של המלך.
האמנים שהגיעו בתחילת המאה הקודמת לארץ-ישראל מאירופה, נמשכו לירושלים שגירתה את עצביהם האמנותיים. ראובן רובין, שהרבה לצייר את ירושלים וחומותיה, אהב לתאר גם את הריה והנופים של סביבתה.בציורו "הדרך לירושלים –עין כרם", שמן על בד, מצייר ראובן את הכפר הקטן עם עצי הזית כשבתחתית הציור, מצד שמאל, מתוארים רועים ועדר עיזים. ניתן לקרוא בתמונה זו תיאור של עולי רגל הבאים אל העיר הקדושה ומובילים את העיזים, שייתכן ויועלו כקרבן במקדש. האווירה הפסטורלית של נוף עצי הזיתים, מתעתעת, ומדגימה את אהבתו של ראובן לאווירה המיסטית השורה סביב.
מרדכי ארדון, אמן שהיה מורה בבאוהאוס, הגיע לירושלים כדי לנהל את האקדמיה לאמנות בצלאל. הוא מצא בעיר ובסביבותיה כר רב השראה לציוריו המיסטיים-קבליסטיים שאותם הרבה לצור.
בציור "עין כרם", 1930, שמן על בד, מתואר הכפר הקטן למרגלות ההרים הנישאים, כשבתווך השמיים. הריה הגבוהים של ירושלים, שפסגותיהם יוצאות אל מחוץ למסגרת התמונה, מגמדים את בתי הכפר שלמרגלותיהם - כרוצה להגיד "כחגבים אנו בפני הרי ירושלים הנישאים".
אנה טיכו הגיעה לארץ-ישראל ולירושלים מווינה, בעקבות בעלה, ד"ר טיכו, רופא העיניים המפורסם.
בסקרנותה הגדולה הייתה יוצאת אנה טיכו למרחבי העיר וסביבותיה ומציירת מנקודת מבט עמוקה את הרי יהודה וירושלים הפראיים ודלי הצמחייה. אלה היוו ניגוד גמור לנופי ילדותה באירופה. האור הישראלי העז גרם להצללות נפלאות אשר עזרו לה לחדור בציוריה לעומק הטבע, תוך בנייה של קומפוזיציות מלוכדות הקושרות אותה בקשר אינטימי לטבע ולאור הכול-כך ירושלמיים.
יעקב שטיינהרדט, אמן השייך לאסכולה הגרמנית-האקספרסיבית, הגיע לירושלים והחל ללמד בבצלאל. הוא אהב את העיר אהבה עזה, המוצאת את ביטויה בעבודותיו.
בציורו "ירושלים", 1934, שמן על בד, ציור גדול מימדים יחסית לתקופה (יש לזכור כי רעב ומחלות היו מציאות של יום-יום, ולבטח בקרב אמנים אשר התקיימו בקושי רב), שטיינהרדט מצייר את העיר פרושה על פני כל רוחב מצע הציור. ירושלים מתוארת כעיר הדורה, שסביבותיה אינן מאפילות, להפך, הן מוארות ומזמינות. האור הרך עוטף את הציור כמין חלום, והופך לעיננו למציאות של קדושה ומיסטיקה. זהו תיאור נאמן למציאות אותה רואה וחש כל מי שעולה לפסגת הר-הצופים ומביט על העיר.
יוסף זריצקי, שנולד באוקראינה ועלה לישראל בשנת 1923, התיישב בירושלים והחל לצייר את נופיה.
בציורו "ירושלים", 1924, צבעי מים ועפרון על נייר, שצויר כשנה לאחר עלייתו ארצה, הוא מתאר את העיר במבט-על כדי ליצור פרספקטיבה פתוחה לאור. כמו האמנים האחרים, גם זריצקי הוקסם מהמדרונות והעמקים של העיר וסביבותיה, אך האור המיוחד - הוא זה ששבה את ליבו. האור הפיזי והרוחני של ארץ האבות, שכמו יצאה מתוך גלוית דואר הנשלחת אל מעבר לים המזמינה את המכותב לבוא ולראות את היופי הזה.
ליאון אנגלסברג, עלה ארצה מוורשה בשנת 1954. הוא התגורר בשכונת אבו-טור, הממוקמת על קו התפר ושרוב תושביה ערביים. אנגלסברג חי בנזירות, ניגן בכינור אל מול נופי הרי יהודה וצייר את נופי ההר והעיר.ציוריו מדגישים את צבעוניותה המיוחדת של העיר וסביבותיה. האור הבוהק משך אותו כאמן שהגיע ממזרח אירופה הדלה באור. הוא הוקסם ממנה ולא חדל צייר את התרשמותו מעוצמתה בשילוב הדלות הנזירית של נופיה הטרשיים שיוצרים מבנה מופלא.
משה אל נתן, הידוע בכינויו "מלך הפלאפל של ירושלים", עלה ארצה מפרס בשנת 1920. בהיותו ילד עברה משפחתו להודו בדרכה לארץ-ישראל ושם למד אצל מורה הודי את אמנות הציור. הוא שירת בצבא הבריטי המלכותי ואף התבקש לצייר את משפחת המלוכה. בסיום שירותו הצבאי חזר לארץ ופתח דוכן לפלאפל ברח' אגריפס בירושלים. האמן הנאיבי שחלם על חיי קודש בירושלים, ישב בדוכנו הקטן וצייר את חלומותיו, תוך כדי טיגון פלאפל ומכירתו לעוברים ולשבים. חלומותיו, כפי שאפשר לראות בציוריו, היו אוניברסליים באופיים, ותיארו את עיר הנצח ירושלים כמרכז העולם.
הציור "עלייה לירושלים", שמן על עץ, מתאר את בית המקדש כסמל לעיר אליה עולים לרגל. מעל למקדש מרחפים כלי טיס שונים ומשונים, שגם הם מגיעים אל העיר כעל מרבד קסמים. ממש מעל למבנה, בתוך ענן, מתואר משה רבנו מחזיק את לוחות הברית ומולו דוד בן-גוריון. השניים מושיטים את ידם זה לזה כמעין חזון הנמשך לאורך כל הדורות – החל מדור המדבר ועד הקמת מדינת ישראל. ניתן לראות בתיאור מחווה לעבודתו המפורסמת של מיכאלאנג'לו "בריאת האדם" בקפלה הסיסטינית שבוותיקן.
אמני הדורות הבאים ממשיכים לתאר את העיר וליצור בהשראתה. נפתלי בזם, שעלה ארצה עם משפחתו בשנת 1938, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, הצטרף לקיבוץ והחל לצייר בסגנון סוציאל-ריאליסטי. חזון העבודה העברית וחיי הקיבוץ השפיעו עליו והוא שאף לפאר את יצירתם. מאוחר יותר, בעקבות ההתפכחות מהחזון הסוציאליסטי והאכזבה ממנו, הוא מצא ביהדות ובזיכרונות העלייה, חיק חם ליצירתו החדשה. כך אפשר למצואביצירתו "עלייה לירושלים" את האמן ואת אשתו בסירה אשר הובילה אותם ארצה. משוט הסירה מתואר כחץ המצביע על חומות העיר ירושלים, שהרי חזון העלייה ארצה היה מתומצת במשפט "עין לציון צופייה".
שמואל בק, אמן ניצול שואה, שעבר כילד את חוויות השואה, ניצל בזכות נזירים שהחביאו אותו במנזרם. לאחר עלייתו ארצה החל לצייר בסגנון סוריאליסטי- פיגורטיבי, כשהוא מנציח את העיירות היהודיות ההרוסות . בציור "יד אבשלום", אנו רואים את המונומנט כשמתחתיו מופיעה מטרה ולפניה חצי מנורה החקוקה בסלע. זהו תיאור של חורבות המשלבות את העתיק ואת החדש. מימין מתואר שביל המוביל את העין לעיירה האירופאית ההרוסה שברקע. כמספר סיפורים מוביל אותנו הצייר ומספר את תלאותיו. יחד עם זאת, ירושלים וארץ-ישראל, שאף הן חרבות, מציינות מקור לתקווה, מקום אותו ניתן לשקם ולהפריח.
מלאכי, אמן ירושלמי בן 86, ניצול שואה אף הוא ויליד הונגריה, עלה ארצה בשנת 1949. מאז ועד היום הוא חי בירושלים. כאמן שומר מצוות, שהמוזיקה והצליל מהווים נושא מרכזי ביצירתו בחמישים העשורים האחרונים, הוא מצייר את "צלילי מדבר (מדבר יהודה מהר הצופים)", עבודה שבה ניתן לחוש
את השקט המדברי בוקע מתוך הציור. המדבר הנפרש למרגלות העיר ממזרח כאשר האמן עומד על פסגת הר-הצופים ומצייר, כשברקע נשמעת נגינת חליל הרועים הבדואים אלה הגורמים ליצירה לפרוח.
.jpg)
יעקב אגם, אמן קינטי יליד הארץ, החי ויוצר ברחבי העולם כשגריר האמנות הישראלית, יצר את היצירה רבת התנועה "שער האריות וקשת מעל העיר".זהו הדפס משי על פרספקס.
היצירה מציגה שתי נקודות מבט של העיר: הראשונה, מתארת את העיר העתיקה דרך שער הגבורה, הוא שער האריות. השנייה מציגה את העיר החדשה על מבניה המיוחדים, כאשר מעל הקשת, קשת הבריאה נצבעים גווניה הרבים של העיר.
לאה הירושלמית, אמנית היוצרת בסגנון נאיבי, שנולדה בירושלים וכיום חיה עם משפחתה ברמת הגולן. עבודתה המוצגת כאן מתארת את ירושלים של ימי עזרא ונחמיה.
עבודה זו נארגה בירושלים והייתה לשטיח נול גדול מימדים המתאר את בניית העיר לאחר החורבן הראשון. העיר הולכת ונבנית מהחומה פנימה, כאשר בחזית חומותיה צרים שוב אויביה המבקשים להורסה. זוהי אלגוריה למצב העכשווי של בניין הארץ והעיר. המטרה היא לשמור ולשמר את הקיים בעוז רוח ובסבלנות, בעוד אלה הצרים מבחוץ מחפשים את הסדקים בחומה במטרה להפילה שוב.
יואב בן דב, יליד עין הוד אשר בהרי הכרמל, חי וגדל בהר. בציורו "שמחה",2005 (פרט)שמן ועלי זהב על בד , הוא מצייר את ירושלים כעיר המצופה זהב. העיר בנויה ככפר פשוט, הבתים מתוארים בצורתם הבסיסית ביותר, כפי שהם חרוטים בזיכרון הקולקטיבי של צורת הבית.
אילת אדר, אמנית שסגנונה מדיטטיבי באופיו, מתארת את חזון ירושלים בעקבות מדיטציית שתיקה שקיימה על הר הצופים, צופה לכיוון העיר העתיקה. כשפקחה את עיניה ראתה לפניה עיר בוערת באדום ועננים מכסים את קו המתאר של העיר. אופן תיאור שונה זה של העיר, המעורר תחושה של דם ומריבה בין הדתות והלאומים, דם הנשפך מזה דורות ושנים, יוצר תחושה אמביוולנטית חזקה של עיר אחוזת-אימה, מחד גיסא, ועיר השופעת עוצמה שאינה ניתנת לתיאור, מאידך גיסא. תחושה זו מוכרת בספרות הפסיכולוגיה כתופעת "סינדרום ירושלים", שנפגעיה (לרוב, תיירים) סובבים ברחובות העיר מדי יום, מתקשים להכיל את רוחניות העיר.
שאול שץ, אמן יליד קיבוץ שריד, חזר בתשובה ומתגורר כיום על מורדות הרי ירושלים, מול העיר העתיקה. הוא מצייר את נופי העיר וסביבותיה בסגנון המזכיר במידה מסויימת ציור אימפרסיוניסטי-רוחני. בציוריו ניתן לראות את ההארה שהעיר וסביבותיה מעוררת באמנים המתחברים אליה במישור
הרוחני של היהודת הדתית. העיר מתוארת כנוף המבוסס על נקודות וקווים, שכל אחד מהן הוא עולם ומלואו. הגיבוש של כולם יחדיו מותיר רושם של עולם שלם של אור וצל, פרספקטיבה החודרת לעומק ההר והעיר; כאשר כל אלה מתוארים במבטי-על, או מפרספקטיבה תחתית במבט כלפי מעלה אל השמיים. הרוחניות העולה מתוך העבודות מעבירה תחושה של שכינה השורה על העיר והריה.
ליאוניד בלקלב, אמן שעלה ארצה בשנת 1990 מברית-המועצות, חזר אף הוא בתשובה וכיום מתגורר בירושלים. בלקלב מצייר דמויות ונופים ירושלמיים. הוא מתהלך בעיר כשבכיסיו גירי פחם ורושם את המראה שנגלה לפניו. בשובו לסטודיו הוא ממשיך לעבוד בצבע ולשכלל את נושאי יצירתו.
ציוריו בנושא נופי העיר מדגישים את חיי היומיום בה, את בתי השכונות על חצרותיהם, את דודי השמש הישראליים כל-כך על גגות העיר ואת העיר החילונית במידה רבה. הבתים מתוארים על רקע השמיים המוסיפים, מנגד, את הנופך המיסטי של העיר, נופך הקיים בראייתו של האמן כאדם חרדי החי את חיי היומיום בעיר הקדושה.
גבריאל אנגל
גלריה אנגל
