טקסט מאת: סמדר קרן
התערוכה "פוטו פארש" היא השלישית בסדרת תערוכות שמקיימת קבוצת "בלוק" בפאב Sketch החיפאי (אחרי Block 1 – יריית הפתיחה ו- Block 2 – חמרמורת). הפעם, מבקשים חברי הקבוצה להתעמת עם אמנות צילום הזירוקס. העיסוק האמנותי בטכניקת הזירוקס אינו חדש; אמנות הזירוקס (Photocopy Art) התפתחה לראשונה בשנות השישים של המאה העשרים, על-ידי קבוצת אמנים קנדיים המעורבים בתנועת אמנות הדואר הבינלאומית, אשר אימצו את מכונת הצילום כדרך ייחודית לביטוי אמנותי זול ומהיר, המתאים למשלוח. המשכו הישיר של ניסיון זה הוליד בשנות השבעים את אמנות הפקס (Fax Art), ועם השתכללות מכונות הצילום והפקס בשנות השמונים, התפתחו הסוגים השונים של האמנות הדיגיטלית. המשותף לזרמים אמנותיים אלה, העושים שימוש בטכניקות צילום זולות באופן החורג מייעודן הראשוני, הוא העניין שמצאו האמנים באופן הפעולה המיידי על גבי מצע אחיד וההתרחקות מאופני הייצוג המקובלים. עניין זה מקבל ביטוי גם בתערוכה זו, כמה עשורים מאוחר יותר.
התערוכה היא פרי של תהליך, קבוצתי ואישי, שתחילתו בהחלטה משותפת על הצבת כללי-על אופרטיביים: רכישת עיתון יומי זהה על ידי כל אחד מהאמנים, בחירה אישית של עשרה דימויים מתוך העיתון והגדלתם בצילום זירוקס, שחור-לבן, לפורמט קבוע של 120x40 ס"מ. העיסוק המוכר של כל אחד מאמני הקבוצה – חלקם בחומר ובצבע ומקצתם בצילום ובווידיאו – נזנח בתערוכה לטובת פעולה "פשוטה" של התבוננות במכלול דימויים יומיומיים, בחירה של דימוי בודד וסריקתו בצילום לתבנית קבועה ונקייה. השלב הבא, לאחר תהליך הבחירה הפרטי של הדימויים והגדלתם בזירוקס על ידי כל אמן, היה שלב המיון הקבוצתי – סינון העבודות (לכ-60 אימאג'ים) וההחלטה על אופן העמדתן זה לצד זה. שלב זה, אותו כינו האמנים עצמם "ג'אם סשן", היווה את החלק המרכזי בתהליך העבודה.
עניין נוסף המתלווה לעיסוק בזירוקס בתערוכה זו, הוא בחירת האמנים בעיתון כחומר גלם לעבודתם. העיתון הוא נייר פשוט, יומיומי, זמין וחד פעמי, שמאבד מערכו לאחר יממה (ויכול לשמש כ"נייר עטיפה לדגים"). ב"פוטו פארש" הוא זוכה לתשומת לב מעמיקה, לשכפול ולהנצחה, ובכך נפרד מאיכותו האפסית כמעט.
העניין שמצא כל אחד מששת האמנים בבחירת דימויי העיתון היה שונה. חלוקה גסה וסכמאטית תבדיל בין עיסוק בתוכן הדימויים לעיסוק בצורתם: עם הראשונים אפשר למנות במובהק את שחר סיון (יוזם רעיון הזירוקס כנושא התערוכה) אשר בחר להתמקד בריבוי הופעתו של אידיאל היופי הנשי בעיתון ("הכוסיות", בשפתו) ופירוקו באופן המדגיש את האסתטי-המושך מחד והרדוד מאידך, ואת אורנה בן-שטרית, שניכסה את דימויי העיתון והטקסט הקיים בו לטובת "האדרתם" של הדימויים. על ידי בידוד מלים מתוך משפטים קיימים, הוצאתם מהקשרם וצירופם לתמונות, בנתה אורנה מושג חדש, הן לדימויים והן למלים. את העניין בצורה ניתן למצוא אצל איילת אפק, שעבודתה מבטאת את "שרירותיותם" ו"אקראיותם" של הדימויים בעיתון, על ידי כך שבחרה לצלם דווקא את הצד האחורי של התמונות אותן גזרה בקפידה, כמו גם אצל עדן אוריון, שהתמקד בחקירת הטקסטורה של הדימויים, באמצעות הגדלה (או הקטנה) שלהם וצילומם שוב ושוב, באופן היוצר "דורות" של דימוי תוך "השכחה" של הדימוי המקורי. בתווך ניתן למצוא את עבודתה של אפרת לוין, אשר התייחסה אל מצע העיתון כאל בד, ממנו יצרה מעין דגמי בגדים (שמלות) ובכך הפקיעה את ערכו התוכני והוויזואלי. על ידי פעולה זו, המנטרלת את דימויי העיתון ו"תופרת" מהם דימוי חדש, מנסה אפרת לשאול שאלות על הקשר שבין הדימוי למשמעותו, על האופן בו אנו מעניקים משמעות לדימויים. על קו התפר, בין התוכן לצורה, ניתן להציב גם את הדיאלוג שמקיים יותם קופרברג עם תהליך הפירוק עצמו, תהליך המהווה, לדבריו, ניסיון לגשר בין האסתטיקה לתוכן, תוך "ניצול" המדיום כסוג של מניפולציה, בדומה לשיח שהעלו תנועות הקונסטרוקטיביזם הרוסי, הקוביזם, הפוטוריזם או הדאדא.
עם זאת, העניין השונה שמצא כל אחד מהאמנים בתהליך העבודה וההבדל באופן בו ניגש כל אחד מהם אל צילום הזירוקס, מאבדים מחשיבותם בתערוכה באופן מודע: בהחלטה מכוונת, אופן הצגת העבודות אינו מאפשר שיוך של עבודה לאמן זה או אחר (שמות האמנים אינם מצוינים לצד העבודות), אלא דווקא מציע התבוננות בעבודות כמכלול, כ"פאזל", כשלם הגדול מסך חלקיו. התבוננות באותו מכלול עשויה להעלות שאלות לגבי טיבו של התהליך – האם מדובר בחזרה אירונית לאמירות על שחיקה טכנולוגית, או בניסיון מעמיק וכן להתעמת עם טקסטורות חדשות של דימויים מוכרים? האם זוהי התבוננות רגישה על חומרי המציאות המתכלים (דימויי עיתון יומי) או שמא רק צמצום אמנותי זול ו"עצל" במסווה של אמירה חברתית נוקבת? דומה, כי ההכרעה בשאלות אלה נעוצה בכותרת "פוטו-פארש", אותה בחרו אמני הקבוצה לתערוכה, אשר מכילה מראש מידה של קלילות והומור, הן ביחס לאמנותם שלהם והן בנוגע לשאלת יומרנותה של האמנות בכלל.
