New York/New Work: אמנות יהודית עכשווית מניו-יורק

אמנות יהודית מתקיימת בארצות הברית של היום כשדה מוגדר ומפותח, לצד שדות אמנות אחרים. בשנת 2013 הכתיר חוקר האמנות מת'יו ביגל את תקופתנו כ'תור הזהב' של האמנות היהודית האמריקנית. לדבריו, מאז שנות השבעים ובעקר משנות השמונים, עוסקים אמנים ואמניות אמריקנים ביהדות מנקודת מבט אישית, בשונה מאוד מאופן הטיפול ביהדות של קודמיהם. לא עוד ציורי חסידים רוקדים או אפיזודות מקראיות פשוטות, אלא מבטים מורכבים, ביקורתיים וחקרניים, שנובעים מתוך ידע מעמיק ומפרשים מחדש את הטקסטים.

התערוכה New York/New Workמציגה, לראשונה בישראל, כמה מהאמנים המרכזיים והקנוניים ביותר בשדה האמנות היהודית בארצות הברית של היום. מדובר באמנים הנעים בין מרחבי תפוצה שונים ומנכסים לעצמם את המסורת בתנאים שלהם. בכך הם תורמים תרומה לא מבוטלת לפיתוחה של היהדות האמריקנית העכשווית בהקשר תפוצתי כפול: יחסה לעצמה וקשריה עם מרחבים אחרים.

חוקרים בני זמננו מציעים להבין את המושג 'תפוצה' כמצב תרבותי סינכרוני שבו שרויים אנשים המצויים במיקום תרבותי ולשוני כפול: הם שותפים לתרבות של מקום מגוריהם, אך שייכים גם לתרבות של קבוצה אחרת. הסיטואציה המורכבת הזאת מסמנת שייכות וביטוי תרבותי שהוא מקומי וטרנס-מקומי בעת ובעונה אחת. במילים אחרות, מדובר בסיטואציה שבה יש לקולקטיב נתון שני מצפנים: האחד מכוון למקום הפיזי שבו הוא נמצא, והאחר מכוון למקום אחר, מרוחק; האחד מתייחס לתרבות המקומית, והאחר לתרבות שאותה הוא חולק עם קולקטיבים אחרים שאינם באותו המקום. 'מה שהופך את היהדות לתפוצתית', מטעים דניאל בויארין, 'הוא הקשרים עם יהודים אחרים במקומות אחרים בכל רחבי העולם, הודות לשיח ולמנהגים תרבותיים'. בויארין מסמן את הטקסט ולימודו כציר המרכזי המגדיר את התפוצתיות היהודית.

בהתאם לרוח זאת, רבות מהעבודות המוצגות בתערוכה יוצאות מתוך המקרא, המדרש והמיתוס היהודי, תוך שהן מבקשות לדבר דרכם את הכאן ועכשיו. הן עושות זאת בהקשרים דיסקורסיביים מגוונים: אתניות, דת, פוליטיקה ומגדר. עבודות אחרות יוצאות מתחום היודאיקה המסורתית ובאקט של המצאה מחדש של הטקסט והטקס - הן מעצבות אותה בשפה קונספטואלית או רוחנית. אמנם האמנים הפועלים במסגרת זו אינם דוחים אספקטים יהודיים תרבותיים-חילוניים, אבל הם ללא ספק מציבים במרכז הדיון של התרבות היהודית ערכים דתיים.

מפנה פוסט-חילוני זה מתבסס על תחושה הולכת וגוברת בקרב יהדות ארצות הברית, לפיה רק הדת (ואין הכוונה לדת במובנה הממסדי) יכולה לייצר תשתית להשראה וליצירת תרבות יהודית עכשווית משמעותית. את המפנה הזה מייצג היטב המעבר בין התערוכה הנודדת יהודי מדי? (Too Jewish?: Challenging Traditional Identities), שהוצגה במוזיאונים רבים בארצות הברית בשנות התשעים (אוצר: נורמן קליבלט),ובין התערוכה להמציא את הטקס (Reinventing Ritual: Contemporary Art and Design for Jewish Life), שהוצגה במוזיאון היהודי בניו יורק כעשור שנים לאחר מכן (אוצר: דניאל בלאסקו). יהודי מדי? עסקה ביהדות בהקשר של זהות: אתניות, אסימילציה ומגדר, וסימנה את תחילת הכללתה של האמנות היהודית העכשווית בשדה האמנות היהודי בארצות הברית. לעומת זאת להמציא את הטקס סימנה שלב נוסף בהתפתחותו של שדה האמנות היהודית בארצות הברית, שלב של חזרה אל הדת, או 'היקסמות מחודשת' (Re-Enchantment) ממנה. כפי שהציג את הדברים היסטוריון התרבות סטיפן וויטפילד: 'היום, פשוט אין כבר דרך רצינית להיות יהודי מודע ולחיות בתוך תרבות יהודית, ללא היהדות עצמה'.

אחד ממאפייניה של המגמה החדשה, היינו: של עיסוק ישיר ומעמיק ביהדות, הוא כינונן של קבוצות והתאגדויות של אמנים השואבים את השראתם מהיהדות לגווניה השונים. התערוכה הנוכחית מציגה עבודות חדשות של אמניות ואמנים חברי הקבוצה The Jewish Art Salon (JAS) – אחת הקבוצות החשובות בתחום, והגדולה ביותר בו. עבודותיו של ארצ'י ראנד עוקבות אחר הסדרתיות שמציעה המסורת. בין השאר הוא יצר סדרות העוסקות בשבעת ימי בראשית, בתרי"ג מצוות, בל"ט אבות מלאכה (האסורים בשבת), בתפילת שמונה-עשרה, ובחמישים וארבע פרשיות התורה שנקראות בבתי הכנסת. בתערוכה הנוכחית מציג ראנד סדרה חדשה העוסקת בארבע מצוות חג הפורים - קריאת מגילה, משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. הלן אילון הציגה בעבר מיצב שאפתני ורדיקלי בשם 'שחרור הא-לוהים' (1996-1990), שפתח את עיסוקה רב השנים בביקורת פמיניסטית רדיקלית על העולם היהודי, על המוסדות, הפולחן והטקסטים הקנוניים שלו. במיצב זה סימנה אילון את הפסוקים הלא-הומניים שבתורה. בעבודתה המוצגת בתערוכה הנוכחית היא מנכיחה את פסוקי הזעם והקללות האכזריות המופיעות בתורה ותוהה האם באמת ניתן לייחס פסוקים אלה לאלוהים.

מבט פמיניסטי עולה גם בעבודותיה של רחל קנטר המייצרת טקסטילים ריטואליים פמיניסטים, ואצל טובי קהאן שעבודותיו לאורך השנים ממציאות מחדש תשמישי קדושה מסורתיים.
קנטר מציגה מעין מזוזת ענק, המייצרת טרנספורמציה למזוזה המסורתית ברוח הפמאז' הפמיניסטי - קולאז' הכולל בתוכו אלמנטים מעבודות מסורתיות של נשים הנרקמות לכלל שעטנז סולידרי וביקורתי. היודאיקה של קהאן מתאפיינת בשפה עכשווית, מופשטת וקונספטואלית ונוגעת ברוחני. ארבעת הכיסאות הקטנים שלו המוצגים בתערוכה הנוכחית, מסמלים את ארבע אִמות האומה היהודית. הכיסאותהם מודלים לאובייקטים ריטואליים חדשים. במקביל ל'כיסא אליהו' המסורתי המשמש בברית המילה, הם מיועדים לטקס זבד הבת. עיצוב חדש לחומרי יהדות מסורתיים מופיע גם בעבודות של רוברט קירשבאום, המחבר בין שפת עיצוב נקייה ופשוטה לרוחני ולמיסטי שבכתבי הקודש. סדרת העבודות שלו בשם 'דברים', כוללת 42 פסלים, כמניין אותיות השם המפורש שאין להגות אותו. הסדרה מחברת בין הפיזי לרוחני ובין החסר לאוטופי. הפסלים שואבים את צורותיהם מאותיות עבריות, מדגמים אדריכליים המופיעים במקורות ומאובייקטים ריטואליים.עבודה אחת המוצגת בתערוכה מתייחסת לאות תי"ו ולצורת המקדש כפי שתוארה בנבואת יחזקאל; אחרת שואבת את צורתה מהמדרגות ששימשו לצורך הדלקת מנורת המקדש ושלישית מזכירה את צורת התפילין.

אף שהתפוצתיות היהודית מופיעה אצל כל האמנים המציגים בתערוכה הנוכחית, היא מקבלת ביטוי מובהק בעבודותיה של סיונה בנג'מין, יהודייה ילידת הודו, המחברת בין איקונוגרפיה הודית, פופ אמריקני ויהדות. הקשרים המורכבים בין התפוצות, קרי: יהדות ארצות הברית וישראל, נוכחים בעוז בעבודות הקומיקס הביקרותיות של אלי ואלי. לעומת זאת, ההיסטוריה הפרטיקולרית של היהדות האמריקנית נדונה בעבודתן של יונה ורוור וסינתיה בת' רובין. הטקסט והמיתוס שמחברים בין התפוצות היהודיות השונות מייצרים גם חיבור בין עבר להווה בעבודותיהם של ריצ'ארד מק'בי ודוד וונדר. עבודותיו של מק'בי שואבות את השראתן מהמקרא ומהמדרש. לאלה הוא מציע פרשנות פסיכולוגית ואקזיסטנציאליסטית. ההקשרים הפוליטיים של עבודותיו, העוסקות בסיפורי הגר וישמעאל ומציגים את הגר כאשה שחורה, מקבלים משנה תוקף בהצגתם בישראל. לעומת זאת, וונדר מטפל בשאלות תיאולוגיות דרך עיסוקו בנרטיבים מקראיים ובהשראת רוחניות מזרחית שנוכסה בתרבות הניו-אייג' האמריקני. העבודה המוצגת בתערוכה עוסקת בסיפור שמשון הגיבור המקראי, והיא חלק מסדרה רחבה של מדרשים חזותייםלתנ"ך. חיבור או עימות בין המיתוסים המקראיים לתרבות ההווה מקבל ביטוי מובהק בעבודות של אהרן וינר המכוון לחשוף את הקודש המקודד בתוך החולין. באמצעות יצירת דקולז'ים (Decollage) מפוֹסטרים של פרסומות, הוא מייצר את ה'גבוה' (אמנות) דרך מה שנתפס כנמוך (פרסום). באופן אחר, ג'ואל סילברסטיין מייצר הכלאות בין אגדות שנוצרו מתוך העולם היהודי בארצות הברית – סופרמן והאלק הענק הירוק (Hulk) – לבין מיתוסים יהודיים מסורתיים כמו הגולם מפראג והמשיח.

בישראל אין שדה מוגדר או מפותח של אמנות יהודית; היהדות – כמסורת דתית, חיה וייחודית – מודרת לרוב מהשדה והשיח המרכזיים של האמנות הישראלית. המבט על 'שם' מתוך הפריזמה של 'כאן' התפוצתי, דרך תצוגת אמנות השואבת את השראתה מהמסורת, מהמקורות ומהתרבות היהודית – יכולה לאתגר את ההפרדות הדיכוטומיות המקובלות בישראל ביןאמנות לדת ובין אמנות יהודי

ת לאמנות ישראלית. פרימת הדיכוטומיות הללו וערעור על ההייררכיות הנגזרות מהן, יכולה להפרות את שדה אמנות המקומי המתנכר למסורת.

את התערוכה אוצרים: דוד שפרבר ודבורה ליס