על מקורות אי-השוויון בחברה הישראלית

בינתיים, מנהיגי הישוב הציוני כותבים בעברית ועסוקים בפולמוסים שונים בעיתונות המפלגתית הענפה. מתפתחת מנהיגות שבה יש רק מיעוט מזערי לנשים ולמזרחיים. כמנהיגי הקונגרסים הציונים הראשונים, הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי וחבריהם, שהיו עיתונאים וכותבים(בשפות אירופאיות), גם מנהיגי הישוב הצעיר בארץ הם עיתונאים ומנהיגים שהכתיבה העיתונאית בעברית הייתה בסיס חשוב להתפתחותם הציבורית. חלקם ממשיכים פעילות ציונית ועיתונאית שהחלו בה באירופה בתקופת העליות הראשונות. מזרחיים שפשוט לא היו 'שם' וכן לא נטלו חלק בתזמון של חילופי 'השפות הנכונות', כל אחת בעתה, כך גם נשים, שרובן לא שלטו כלל בעברית, לא היו חלק מהתגבשות המנהיגות הפוליטית והתרבותית בראשיתה. זו גם הסיבה למיעוטן של המשוררות והכותבות בעברית בראשית המאה ה-20, כפי שמדגישה פרופ' זיוה שמיר בספרה רקפת על שירת רחל. הדבר בוודאי נכון במידה מסוימת גם לגבי תחומי תרבות אחרים, כציור, מאחר וסוגי השיח התרבותי שלובים זה בזה.

על החשיבות הרבה של השליטה בשפה העברית ניתן ללמוד מהתייחסות מיוחדת למנהיגה יוצאת דופן, שלא למדה עברית בילדותה, גולדה מאיר. על אף יכולות המנהיגות יוצאות הדופן שלה , עדיין זכרו לה גם לאחר שנים רבות, את חוסר חינוכה העברי ויכולתה המוגבלת בשפה זו. עם הדחתו של משה שרת על ידי בן גוריון בשנת 1956 מתפקיד שר החוץ והחלפתו בגולדה מאיר- המתקרבת לשנתה ה-60, כותב משה שרת ביומנו האישי: "שוחחתי עם ציפורה(אשתו של שרת) בפעם הראשונה על גולדה והתפקיד שקיבלה על עצמה בפרשת סילוקי. אין להבין את האשה הדגולה הזאת, לא מבחינת טובתה היא ולא מבחינת חובתה כלפי רע וחבר. היא יודעת היטב כי המשימה היא מעל לראשה. מתוך ניסיון והיכרות של שנים עמדתי על תסביך נחיתות שיש בה לרגל היותה משכלת אך למחצה – היא רגישה מאוד למגבלותיה הנובעות מחוסר השכלה כללית, מאי יכולתה לנסח מחשבותיה בכתב, מאי היותה מורגלת להכין נאום כהלכה ולדקדק בהגדרת עמדה מדינית וכו'. היא לא תוכל להכתיב מברק של הוראות בעניין מסובך, כל שכן לחבר תדריך מקיף בכתב – כל המלאכות אשר המשרד התרגל כי תיעשינה על ידי השר והיטב."

ההצטרפות לאידיאולוגיה הציונית
לאחר העליות הראשונות יש רוב מוחלט בארץ ליוצאי אירופה שחלק מהם, במיוחד מבין עולי שנות העשרים והשלושים, מגיעים ארצה כבעלי אמצעים ומייסדים תשתיות של כלכלה ומסחר. אנשי היישוב הישן והמסורתי הן אשכנזים והן מזרחיים הופכים למיעוט ולא ממהרים להצטרף לתנועה הציונית. יוצאי עדות המזרח בקרב הישוב העברי לא הבליטו את נטיותיהם הציוניות ולא התבדלו משכניהם הערבים כפי שנהגו הציונים האירופאים, אלא דגלו בהשתלבות של שכנות טובה כפי שהיו מורגלים בארצותיהם. בין האירועים המכוננים שדחפו את יוצאי עדות המזרח לתנועה הציונית, ואולי המרכזי שבהם, הוא פרעות תרפ"ט[4] שבהן הוברר כי הערבים אינם מבחינים בין הציונים האירופאים, 'המוסקובים', כפי שכונו על ידי הערבים , לשכניהם המזרחיים, שכונו על ידם 'היהודים הערבים', ורואים בכולם סכנה ואויב. ערב הפרעות בארגון ההגנה בחיפה, למשל, היו כ-300 חברים. כולם בני העליות מאירופה. יהודים בני ארצות המזרח לא ראו צורך בפעילות ארגון ההגנה וראו את עצמם כמשולבים בין שכניהם. מקצתם אף שלחו את ילדיהם לבתי ספר ערביים. פרעות תרפ"ט שבהם לא הבחינו הערבים בין ה'ציונים' למזרחיים, שינו את ההתייחסות בקרב בני הישוב הישן הספרדי וצירפו אותם למעשה הציוני[5]. אולם הצטרפות זו הייתה מאוחרת. מאוחרת מאוד . ב-1929 כבר הוקמה הסוכנות היהודית ולמעשה מוסדות המדינה הן מבחינה מדינית והן מבחינה תרבותית כבר קיימים.

בראשית ימי המדינה הצעירה, מצב השוויון המגדרי והעדתי לא היה טוב יותר. במנהלת העם, שהפכה להיות הממשלה הזמנית כיהנו 12 שרים. בממשלה זו לא היו נשים כלל וגם לא יוצאי ארצות המזרח. במועצת העם שהפכה לימים לכנסת כיהנו 2 נשים מתוך 37 חבריה , גולדה מאיר ונציגת ויצ"ו. כמו כן כיהנו בה שני חברים מזרחיים, נציג התאחדות התימנים ונציג מפלגת הספרדים.

העליות ההמוניות של אחר קום המדינה והיוו למעשה את המשכו של אותו הליך הצטרפות לתנועה הציונית, העמידו את העולים החדשים בפני מציאות חדשה. למדינה כבר הייתה מנהיגות פוליטית ותרבותית מגובשת היטב, שהתגבשה למעשה בימי ראשית הציונות והמחתרות ונשארה אחר כך בשלטון במשך שנים רבות. התרבות העברית התגבשה תוך זיקה הדוקה לארצות המוצא האירופאיות ולארה"ב שהפכה להיות ארצם של אחד משני המרכזים היהודים הגדולים בעולם ביחד עם ישראל.

מוסדות המדינה היו מאוישים על ידי היישוב הקיים, והייתה קיימת מציאות כלכלית שונה שהערימה קשיים מתמשכים על העולים החדשים. הורי שהגיעו לישראל ממזרח אירופה בשנת 1950 והתחילו את חייהם במעברת 'שער עליה', החלו הליך קליטה והסתגלות ארוך שנים בדומה לשכניהם למעברה, עולי צפון אפריקה. בהליך של הצטרפות, הצטרפות מאוחרת תמיד מהווה חסרון. הדבר דומה לכל הגירה אחרת המתבצעת עם אמצעים מועטים ומגבלות שפה.

אי שוויון התחלתי, והשתלבות איטית הן תוצאות צפויות בהליך המתאפיין בדינמיקה של הגירה או הצטרפות. ההליכים המגבשים ביחד עם צירוף הנסיבות והאילוצים שקדמו לייסוד המדינה הפכו את ההליך למורכב אף יותר.

בבחינת מצבן של שכבות הגיל הצעירות, ניתן לדעתי לומר כי הגורמים המעכבים שתוארו לעיל כבר אינם. במידה ועדיין קיימים חסמים העומדים בפני ציבורים מסוימים, הרי הם בדרך כלל כבר לא אלה שהשפיעו על התנועה הציונית בראשיתה, אלא כאלה, הנוכחים בד"כ גם בחברות אחרות. בעולם שבו מיצוי כישורים וחינוך ראוי הם התנאים הנדרשים להצלחה ולשילוב נאות, אלה המקומות שיש, ואף ניתן, להתמקד בהם להגברת השוויון.