דבורה מורג: מיצבים קטנים – סיפורים מושתקים.

מאמרה של ד"ר נירה טסלר נכתב לקראת תערוכתה של דבורה מורג שהוצגה באצירתו של אבנר בר חמא, ב"גלריה האחרת" שבמכללה האקדמית תלפיות בחולון, בתאריכים 28.1.2015 עד 9.3.2015.

את יום השואה הבינלאומי שחל בתאריך 27 בינואר, ונקבע באו"ם לציון היום בו נכנס הצבא האדום לאושוויץ ושיחרר את המחנה והעצורים שנותרו בחיים, מציינים ברחבי העולם בדרכים שונות. בחלל הקטן והבוהק של "הגלריה האחרת", במכללה האקדמית "תלפיות" בחולון, נפתחה בהקשר זה תערוכתה של האמנית דבורה מורג, שנסיבות גורלם של הוריה כניצולי שואה, ושלה כבת הדור השני וכאם בעצמה, נוכחים ברבדים העמוקים ביותר של חשיבתה ויצירתה האמנותית המגוונת.

מורג, אמנית פעילה ילידת תל-אביב, שבצד היצירה והתערוכות הרבות שהעמידה, מלמדת פיסול בחוג לאמנות בסמינר הקיבוצים, ויצירותיה נכללות באוספים בארץ וברחבי העולם,

מדגישה שכבת להורים ניצולי שואה, וכאישה בחברה פטריארכלית,

דבורה מורג-קרון עופרת    צילום אבנר בר חמא

היצירה שלה מונעת מקשר השתיקה הכפול של החברה הישראלית.                                          

בחומריה ובדימוייה הזיכרון מופקע מתחום השיפוט והפיקוח של הלאום לטובת הזירה המשפחתית.

העיסוק בנקודת המבט מתוך המשפחה נתפס גם על ידי הביקורת האמנותית השיפוטית כעיסוק בבורגנות וזו מוקצה על ידי העמדה האומנותית השלטת.

מורג אינה עוסקת במשמעות ההיסטורית של השואה, אלא בעיקר בהשלכותיה בהווה.

בעבודותיה היא טווה מחדש ומשחזרת את זיכרונות ילדותה, והפרספקטיבה המשפחתית שלנגד עיניה, חותרת תחת השימוש הממלכתי-פוליטי בחומרי השואה.

עניין זה עמד לנגד עיניו של דוד שפרבר, כשכתב בשנת 2010 מאמר ביקורת לתערוכה הקבוצתית איך להסביר אמנות לאספני מזכרות מהשואה:

טראומת השואה נבחנת בקביעות ביצירותיהם של אמנים מקומיים. זהו אחד מענפיו הבולטים של העיסוק בנושא ה"זיכרון", שמהווה תמה מרכזית ביצירה הישראלית. עבודות עכשוויות בנושא נתפסות לרוב כמתריסות, והן גוררת סביבן דיון ציבורי מתלהם. אכן, לרוב מדובר ביצירות טורדות מנוחה בעיקר בגלל שהן מטפלות בנושאים רגישים בצורה שונה מהדרך שבה מקובל לעסוק בהם. היצירות הללו לרוב מכוונות ליצר שיח חדש המנוגד באופן טוטאלי לדרך שבו מטופלת השואה בציבוריות המקומית [...].[1]

מבט כללי על תערוכתה של דבורה מורג ב"גלריה האחרת" במכללת "תלפיות", צילום: נירה טסלר

בתערוכתה הנוכחית משלבת דבורה מורג מייצבים ועבודות קטנות מהסדרה פליטת פה שהוצגה בעבר, עם ציורים, צילומים וסרט וידיאו. מבין האובייקטים התלת-ממדיים בחר אוצר התערוכה אבנר בר חמא להעמיד בימין הכניסה אופני ילדים נטולי גלגלים, ובמרכז הגלריה העמיד בסיס מלבני צבוע לבן, שעליו מסודרים בקפידה ככר לחם, צלחת, גביע וסכום – כולם עטופים "בשק" עשוי בד יוטה. בשיח גלריה עם סטודנטיות בנות שנה ג' ב"תלפיות" ביום פתיחת התערוכה הסבירה מורג, שפעולת העטיפה – הן של האופניים והן של הלחם וכלי האוכל – שלקוחים כולם ממאגר זיכרונותיה כילדה, מגלמת היבטים של שימור ושל אבל.

פרטים מהתערוכה של דבורה מורג ב"גלריה האחרת" ב"תלפיות". צילום: נירה טסלר

על הקיר החיצוני של הגלריה תלויה באמצעות חוטים עבודה מסקרנת ודינמית יותר, עשויה גם היא בד יוטה. במבט בוחן מבחינים שמדובר בכיסא "רך", שאיבד זה מכבר את הפונקציונליות שלו ככיסא – והיה לרוח רפאים שמקורה בזיכרונות הקשורים במשמעות הכיסא כמקום, כמקום של מישהו, או כזיכרון של אדם.

דבורה מורג, טבולים בזמן בסדרת העבודות אריזה משפחתית, בתערוכה: ארוגים בתודעה, 2013.

מורג בונה את תערוכותיה כרבדים של זיכרון, שאוסף וצובר משמעויות נוספות פעם אחר פעם, מתערוכה לתערוכה, ותוך כך מתייחסת לתולדות האמנות. כיסא זה מהווה חלק מהמיצב טבולים בזמן שנכלל במסגרת התערוכה הקבוצתית ארוגים בתודעה - טקסטיל עכשווי בישראל, במוזיאון ארץ-ישראל בשנת 2013. על הטכניקה של מורג ומשמעותה, כתבה אוצרת התערוכה אירנה גורדון, בין השאר, את הדברים הבאים:

[...] המיצב רוח הזמן בסדרת העבודות אריזה משפחתית, שבה עטפה מורג חפצים ביתיים שונים (כיסא, שולחן, נברשת) בבדי יוטה ששימשו במקור שקים להובלת חומרי מזון יבשים. הבד נתפר במהודק על גבי החפץ, מגן עליו וחונק אותו בו זמנית, מעין עור שהבליט את המורפולוגיה של החפצים והסתיר אותם בו בזמן. במיצב הנוכחי הוצאו החפצים מתוך "עור הבד" שנתלה כנשלים, בעוד תכי התפירה מתפקדים כצלקות שהותירו שיני הזמן בחומר. באמצעות בד היוטה הגמיש והחזק והקשר שלו לחקלאות, המסמן את עברה הסוציאליסטי של החברה הישראלית, מורג יוצרת מרחב הבוחן את הקשר העמוק שלנו לחפצים ולחומרים כמבנים את הזיכרון [...].[2]

ג'וסף בויס, מיצב: כיסא עם שומן, 1964	ג'וסף בויס, מיצג, 1974

לשאלה, מדוע בחרה לעטוף את האובייקטים בבד יוטה השיבה מורג שזו תגובה ליצירתו של האמן הגרמני ג'וסף בויס (Joseph Beuys, 1921-1986), שחונך על ברכי הנאציזם. בויס השתמש ביצירותיו התלת ממדיות ובמייצביו בבדי לבד, בשומן ובדונג, ובכך ניסה להעביר את חוויותיו כלוחם וכטייס קרב גרמני שנפגע כאשר מטוסו התרסק, ונהג לספר שניצל באמצעות החומרים הללו ששמרו על חום גופו. אומנותו לאחר מלחמת העולם השנייה התייחסה לטראומה הגרמנית של המלחמה והאפשרות לרפא אותה.

דבריה של מורג ממחישים את השוני המהותי ביחסה לצורך ב'ריפוי' לעומת זה של בויס. אל מול הרצון שלו 'לרפא' את העם הגרמני כישות לאומית, עומדת חווית מי שגדלה בשתיקה ובדימום בביתם של ניצולי התופת:

אני מכליאה בעבודות קטנות-הממדים שברים, רסיסים, פיסות חיים, זיכרונות, מחשבות רגשות — של עבר שקדם לי, של ההווה שלי כאֵם, כבת וכאמנית המְצרפת אל האינוונטר הרגשי והחֶפְצִי שלה גם פיסות חיים של אנשים אחרים. ההכלאות יוצרות דבר חדש, ובו בזמן שומרות על זהותם המקורית ועברם של החפצים והשאריות. כל עבודה היא מלה ויזואלית או מעין משפט. התחביר המתקבל בחלל הגלריה הוא של רצף דיבור, שהינו מקוטע ושבור. השאריות שמהן מורכבות העבודות הן סימני דרך לחיים שמהן נשמטו או הושלכו.

מורג מחברת את החלקים ואת הפרגמנטים באמצעות הדבקה, הטלאה, תפירה, מסמור, ועוד, בניסיון להרכיב מהם שלם. בצד פעולות אלה היא גם מציירת ב'כתב-יד' אישי שמשקף מבט מקרוב ומובהקות עמלנית שעיקרה אובייקטים דוממים ופינות ביתיות מחיי היומיום. היא יוצרת ציור שאינו מחקה מציאות, אלא מחקה צילום. חדות או טשטוש חד-משמעיים כמעט ואינם קיימים בו. בתערוכה הנוכחית שילבה ציורים שעוסקים בהוריה, ובשניים מביניהם עדות מצוירת על סמך צילומים שנלקחו בביקורם החוזר במחנה אושוויץ. את הצילומים הפכה במכחולה, בסגנונה הקווי המובהק, לתמונות שאינן אובייקטיביות, בהן היא מאירה את דמויותיהם של אביה ושל אמה ברקע גדרות התיל ומגדלי השמירה שבאושוויץ.

בריאיון שערכה לה האמנית והאוצרת מלי דה-קאלו, בינואר 2010, הסבירה את בחירתה בסגנון הקווי וניסחה גם את משמעויותיו:

הציור בנוי כולו מקווים אנכיים, אין דימוי ורקע; הדימוי מתגלה מתוך התכווצות והתפשטות של קווים כהים ובהירים, בין הצל לאור. הוא מורכב ממפגשים בין שני מרכיבים, תנועה מתמדת של מחיקה ובניה בין שני עולמות. תמיד ישנו "אלמנט שלישי"– מנורה או אלומת אור, כנקודת משיכה, פיתוי, כסימן שאלה. ההדגשה על הפרספציה האופטית במובן הפיסיקלי, אמנות כ"פנומנולוגיה" של ראיה. שטח הפנים מהבהב, מבעבע, מגרה חוויה גופית המדגישה את אלמנט ההפרעה [...] בהתחלה ציירתי עם מכחולים עבים אך לאט לאט זה עבר למכחולים דקים אפס ואחד.[3]

דבורה מורג, אמא  2001, שמן ואקריליק על עץ, 0.45X0.55 מטר כל ציור	דבורה מורג, אבא, 2001, שמן ואקריליק על עץ, 0.45X0.55 מטר כל ציור

דבורה מורג, מימין: אמא; משמאל אבא, 2001, שמן ואקריליק על עץ, 0.45X0.55 מטר כל ציור, על-פי צילומים שצילמו האחד את האחר בביקור במחנה אושוויץ.

גם ציור שולחן הסדר ההדור והשומם, שהדמויות נעדרות ממנו, צויר בסגנונה הייחודי בו אין דימוי בנפרד מהרקע, אלא קווים אנכיים צפופים שמהם עולה תמונת זיכרונותיה כילדה בבית הוריה. בית שבו לא ניתן היה לחגוג את ערבי החגים המשפחתיים, לדבריה, ובוודאי שלא את ליל הסדר. שכן, לאחר שההכנות הושלמו והשולחן נערך, צפו והאפילו עליו זיכרונות העבר, וזכור לה שהוריה פרצו תמיד בבכי שמנע מהם לקיים את סעודת החג.

סיפור השולחן מתחבר לסרט הווידאו "והגדת לבתך" - והאחד מסביר את השני. הסרט צולם בידי בתה, ולדבריה הוא אוצר חשיבות רבה בעבורה; זאת משום שבו לראשונה אמה בת ה-95 משמיעה את קולה האותנטי, את ראיית עולמה, שמתבררת כאנטי ממסדית ויוצאת כנגד האופן שבו המדינה מספרת את ספור השואה ומסקנותיו. בהקשר זה היא מבקשת להדגיש, שוב ושוב, "המבט שלי על העולם הוא מתוך הבית, מתוך היותי אם ובת."

דבורה מורג, שולחן הסדר, 2003, שמן על בד, 2.00X1.05 מטר.

נקודת המוצא של מורג, שמעמידה בעבודותיה את הפרטי לפני הציבורי בהקשר של זיכרון השואה, אינה סותרת גם את השקפת עולמה בהקשר הפמיניסטי. מובילי התנועה הפמיניסטית סכמו את מאבקם בסיסמה שחרטו על דגלם: "הפרטי הוא הציבורי" – וזו משקפת היטב מצבים בהם האחר, הסובל, המדוכא, המקופח והנחות, לכאורה, אינו יכול להשמיע את קולו בעוצמה ועל כן הוא נדחק לשוליים. עם זאת, כטענת הפעילות והפעילים שהניעו מחדש את גלגלי המהפכה הפמיניסטית החל בשלהי שנות השישים, סך כל הקולות החלשים מצטברים בתודעה הקולקטיבית לשלם עוצמתי שמהדהד יותר מסך כל חלקיו.

עבודותיה של דבורה מורג בתערוכה ב"גלריה האחרת" ובתערוכותיה הקודמות, תומכות בדרכה האישית-פרטית לשימור הזיכרון, ואף מחזקות את גישתה עתירת הרוך של אמה, כפי שתועדה בסרט הווידאו, זו שקוראת לחמלה, לאמפתיה ולאכפתיות. קריאתן לריפוי הזיכרון הפרטי אינה נעצרת בכך, אלא מייחלת, בה-בעת, גם לפתיחת הזיכרון הקולקטיבי המונוליטי, לאפשרויות נוספות.

____________

כתבה: נירה טסלר (8.2.2015)[4]