"האמנות השקטה" של משה גמבורד ויבגניה גמבורד

ציורים ורישומים משנות ה-1920 עד שנות ה-1950

המאמר "האמנות השקטה" מתפרסם במקביל לשתי תערוכות המשלימות זו את זו. מערוכתה של מרים גמבורד ,בתם של משה ויבגניה, במוזיאון רמת גן לאמנות (החל ממאי 2014) ותערוכתם של משה ויבגניה גמבורד במוזיאון במוזיאון לאמנות רוסית ע"ש מריה ומיכאל צטלין ברמת גן, המוצגת במקביל. לסיה ויסקון אוצרת את התערוכה במוזיאון צטלין.

מבוא

משה (מויסיי, מקס) גמבורד (1954-1903), אחד הציירים המובילים מן האסכולה האקדמית וקלאסיקון של האמנות המולדבית, ואשתו יבגניה גמבורד (גולדנברג בשם נעוריה; 1956-1913), ציירת מוכשרת, מעצבת תלבושות לתיאטרון ולקולנוע, ילידי בסרביה (שמה של מולדובה לפני סיפוחה לברית המועצות ב-1940) - למדו שניהם את יסודות הרישום והציור בבית הספר לאמנות בקישינב. משה המשיך את לימודיו באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות בבריסל (1925 - 1929), בקורס של הצייר הבלגי הסימבוליסט קונסטאן מונטלד Montald]] (1944-1862), מורהו של רנה מגריט [Magritte]. יבגניה השלימה את השכלתה באקדמיה לאמנויות בבוקרשט (1936-1934), אצל הצייר הרומני הנודע מהזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי, ז'אן אלכסנדרו סטֵריאָדי [Steriadi] (1956-1880), שהשפיע השפעה ניכרת על התפתחות שפת הציור של תלמידתו.

עם סיום הלימודים באקדמיה, משה ויבגניה ביקרו שניהם בצרפת. בשנים 1929 ו-1935, הגיע משה לפלשתינה (כמה מהעבודות שנוצרו שם כלולות היום באוסף הגלריה הממלכתית ע"ש טרֶטיאקוֹב במוסקבה). הם התחתנו ב-1938 בבוקרשט. בקיץ 1940, אחרי סיפוחה של בסרביה על ידי ברית המועצות, חזרו בני הזוג גמבורד למולדתם, לקישינב. משה התחיל ללמד בבית הספר לאמנות של הרפובליקה המולדבית והיה ממקימי איגוד ציירי מולדובה, שיבגניה הצטרפה אליו גם היא.

עבודותיהם הוצגו בסלונים של האגודה הבסרבית לאמנויות יפות בקישינב ובתערוכות הסלון הרשמי בבוקרשט. תערוכות יחיד של משה התקיימו בשנים 1934, 1940 ו-1954 בקישינב ובבוקרשט. ב-1993 התקיימה תערוכה רטרוספקטיבית לציון 90 שנה להולדתו של הצייר במוזיאון הלאומי לאמנות של מולדובה, וכעבור עשר שנים, ב-2003, התקיימה באותו מקום תערוכה רטרוספקטיבית משותפת של משה ויבגניה גמבורד. ב-1984 הוצגו ציוריו של משה גמבורד בגלריה נורה הירושלמית, והמבקר מאיר רונן כתב כי "עבודותיו [...] מצביעות על היותו מאסטר אמיתי במסורת האקדמית המודרנית, אמן רישום האדם ואמן האמנות המונומנטלית [...] רישומים עוצרי נשימה בעליל".[1]

יצירותיהם של משה ויבגניה גמבורד שמורות באוסף המוזיאון הלאומי לאמנות מולדובה ובארכיון הלאומי של מולדובה בקישינב, במוזיאון הלאומי לאמנות רומניה בבוקרשט, בגלריה הממלכתית על שם טרטיאקוב במוסקבה ובאוספים פרטיים במדינות שונות בעולם. בתערוכה במוזיאון לאמנות רוסית ע"ש צטלין מוצגת בעיקר היצירה הקאמרית של משה ויבגניה גמבורד: ציורים ורישומים מהמחצית השנייה של שנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, מתוך האוסף של בתם, מרים גמבורד, פסלת ישראלית ידועה, וכן מתוך האוסף של מיכאיל גרובמן, צייר ואספן, וכן מאוספים פרטיים ישראליים אחרים.

עד מלחמת העולם השנייה חיו יבגניה ומשה גמבורד בין קישינב לבוקרשט, ויצירתם הייתה חלק מהתרבות האירופית. אחרי סיפוח בסרביה הם מצאו את עצמם מאחורי "מסך הברזל" הסובייטי, שבו המדינה היתה המזמין העבודות היחיד. כדי להציג את עבודותיו וכדי לשרוד, משה נאלץ להתפשר וליצור ציורים בהזמנה, ורק ברישומים ובציורים "שלא להצגה" היה יכול לבטא את עצמו בחופשיות. ככל הנראה, פיצול זה היה אחת הסיבות לסופו הטרגי. גם ליבגניה לא הייתה אפשרות לממש בחופשיות את רעיונותיה היצירתיים, והציורים שלה לא זכו להכרה רשמית בימי חייה.

את רוב הציורים והרישומים של שני האמנים המוצגים בתערוכה אפשר לשייך למגמת "האמנות השקטה". המגמה הלא רשמית הזאת הופיעה עוד בתחילת שנות ה-30 בתרבות החזותית של תקופת סטאלין, שלא הייתה הומוגנית, כמו שמקובל לחשוב באופן מסורתי. לתחומי "האמנות השקטה" השתייכו עבודות קאמריות "נטולות אידיאולוגיה", שהתייחסו לעקרונות אסתטיים גרידא וייצגו משקל-נגד לצורות הפומפוזיות של "הבארוק והניאו-קלאסיציזם של הטוטליטריזם". מבחינה סגנונית הן נשארו במסגרת הריאליזם, אולם בגלל הצנזורה החמורה שהטילה האמנות של הסוציאליזם הריאליסטי, כל עיוות מזערי של הציור, מרכיבים של פרימיטיביזם, אופי המזכיר אטיוד, דקורטיביוּת – כל אחד מאלה יכול לשמש עילה להאשמת הציירים ב"פורמליזם" ו"בהתעלמות ממסורות האמנות הריאליסטית". כיום, בחלוף הזמן, דווקא העבודות הקאמריות ביצירתם של שני האמנים מצטיירות כמעניינות ביותר מבחינה אמנותית.

משה גמבורד

תחומיר, לשכלתה באקדמיה לאמנויות רישומים הם חלק ניכר מתצוגת העבודות של משה גמבורד. הם מעניינים כביטוי לתהליך, להולדתו ולהתפתחותו של רעיון, ומתעדים את התנועה הספונטנית של מחשבת הצייר. בתערוכה מוצגות עבודות של גמבורד מהתקופה הבלגית, במחצית השנייה של שנות ה-20, שהשתמרו בנס בתיק קרטון שהשאיר האמן בזמן המלחמה אצל מכריו בקישינב. באקדמיה בלותנים ביטוי ליותחולצה של מיכאילו שהיתה מהודקת בידו.

.שלה... ינקה יה הארוכות הדקות.ל ליאון לוונטל, שם מינדל כיבדה אותם בארוחת צהבריסל עבר גמבורד דרך כל שלבי שיטת הרישום האקדמית: העתקת יצירות של אמני העבר, רישום של פסלים ושל העתקי פסלים, ולבסוף, אטיודים של מודלים בעירום. אֶדמוֹן דלקלוּז [Delescluz], מעצב תיאטרון ואמן תחריט, שלמד עם גמבורד, הנציח את גמבורד בשיעור רישום מודלים בעירום בסטודיו האקדמי, בשני רישומים הומוריסטיים מ-1926.

גמבורד נהה אחרי רישום "מתוך צורה פנימית" ועיצב נפחים כמו פַּסָל. הוא השתמש בפחם ובעיפרון גרפיט רך, שגלומות בהם אפשרויות של קו רחב ורך, אשר ניחן באופי פלסטי המקנה נפח. לרישומים של מודלים בעירום נמצא לאחר זמן שימוש ביצירותיו. כמו שמציינת לודמילה תומא, מחברת המונוגרפיה על גמבורד, "רישום ופלסטיקה יישארו לעולם הרכיבים החשובים ביותר בשיטתו האמנותית".[2]

הֶרמזים לציור ולגרפיקה הולנדיים, גרמניים ובלגיים קיבלו ביטוי גם בדיוקנאות האקספרסיביים, הכמעט פיסוליים, של האב והאם בפחם, אשר צוירו באמצע שנות ה-30, כבר אחרי שמשה גמבורד סיים את לימודיו באקדמיה, ובציור משפחה (1937, גרסה ראשונית) – אחת הקומפוזיציות הפיגורטיביות הלא רבות של גמבורד, שהשתמרו מלפני המלחמה. לעבודה הלא גדולה בממדיה יש תכונות של ציור מונומנטלי. במוטיב של העבודה כשלעצמו ישנה קונוטציה לארכיטיפ "המשפחה הקדושה". דמות האם עם העולל מזכירה את האיקונוגרפיה של המדונה: בסוג הלבוש, בתנוחה – הרכנת הראש הרכה ומחוַות הידיים, במבט המרוחק, השקוע פנימה. האמן מעביר את הייצוג לרמה סימבולית באמצעות הצגה מוכללת של הגוונים והצבעים וכן על ידי השטחת הדמויות, תוך סילוק פרטים ז'אנריים ואתנוגרפיים.

התערוכה במוזיאון לאמנות רוסית ע"ש צטלין מגלה את משה גמבורד כאמן ז'אנר הרישום וציור הדיוקנאות. הוא הנציח גלריה שלמה של נציגים ידועים מקרב האינטליגנציה המולדבית היוצרת. כולם היו חברים של משפחת גמבורד. ביניהם – העיתונאית אסתר קוּרץ, המשורר ליוויאוּ דֵליאנוּ,[3] הצייר מיכַאי גרֵקוּ, הזמרת מארִיָה טוֹטוֹק,[4] הכנר אוסקר דַיְין,[5] הפסנתרנית טטיאנה דוּמיטרֶסקוּ (קליימן). חלק מהדיוקנאות הם רישומים חטופים בלבד, כעין אימפרוביזציה. הם מצטיינים ב"נשימה קלה" של ביצוע, באי-מוגמרוּת מודעת ובה-בעת בעומק ובמידת הכללה, שעושה את הרישומים טיפוסיים לתקופה.

אשתו של משה גמבורד, יבגניה, הייתה אחת המודלים הקבועים שלו. נדמה שהוא ניסה להנציח ברישומיו ובציוריו כל רגע מרגעי קיומה. אחד הדיוקנאות הטובים ביותר שלה הוא דיוקנה של יבגניה בכובע שחור (1938), שצויר בשנת חתונתם. זהו סוג של דיוקן אינטימי המבטא יחסים של אמון בין הצייר למודל. חצאי הגוונים הרכים נותנים ביטוי הן ליופיים העדין של הפנים, הן לקסמה ולנשיותה, והן לעידונה ולטבעה הנאצל של הדמות. הפנים מעוצבים בצורה מעודנת על ידי אור וצל. הניואנסים הבלתי נתפסים – סומק המבצבץ מבעד לשיזפון הלחיים, מבטן של העיניים הגדולות השחורות – מגלים את האיפוק שבטבעה.

את סיפור יצירתו של הציור דיוקנה של רגינה זילבר (1939), אחותה של אשת הצייר, פסנתרנית, בוגרת האקדמיה למוזיקה בבוקרשט, מתארת מרים גמבורד באחד מסיפוריה: "היא גרה עם בעלה בצרפת ומדי שנה בשנה באה לבקר את ההורים בקישינב. הביקור האחרון נפל על אוגוסט 1939. האחות הצעירה יבגניה (אמא שלי) ואבי הגיעו מבוקרשט, כדי לבלות איתה את החודש הזה. האחיות היו צעירות ומאושרות, וכמובן לא יכלו לשער שנגזר עליהן לעולם לא להיפגש עוד. משה מיהר עם ציור הדיוקן. התקרבות המלחמה נעשתה בכל יום מוחשית יותר. כשהעבודה נשלמה, הוא הסיר את בד הציור שבקושי הספיק להתייבש מהכן, גלגל אותו ונתן במתנה לגיסתו".[6]

דמות האישה הצעירה, "האלגנטית ללא דופי", "מזוככת" מכל מה שהוא מקרי וחולף. מבחינה טיפולוגית, העבודה מזכירה דיוקנאות מתקופת הרנסנס המוקדמת, שהמודל מוצגת בהם על רקע נייטרלי, עד החזה, בהפניית גוף של שלושה רבעים לכיוון הצופה. הצייר מציג את טבעיות היציבה, החוברים לעידון ולאיפוק אופייה של המודל.

אחרי המלחמה, עם כינון השלטון הסובייטי, חויבו הציירים המולדבים לעבוד על פי דגמי האמנות הריאליסטית של הפֵּרֶדוויזְ'ניקי ("הנודדים") מהמחצית השנייה של המאה ה-19. בסגנון זה צוירו עבודותיו של משה גמבורד מהמחצית השנייה של שנות ה-40 ועד תחילת שנות ה-50: ילדה עם כד, נערה עם זר חמניות, דיוקן בשדה (כולן מ-1946), דיוקנה של מרגריטה (1948), דיוקנה של ליוּבּוֹב זֵ'נינָה (1950). בקבוצה הזאת בולט דיוקנה של אסתר קורץ (1953-1952), שיש בו מאופי האטיוד – בסגנון הציור החופשי, הקליל-האימפרסיוניסטי שלו, בפָּלֶטָה הבהירה והשמשית של צבעיו, בתחושת היותו של הרגע חולף ופתוח ובמין הלך רוח אביבי. יש להניח, שבחירת השפה האמנותית הלמה את אופייה של אסתר קורץ.

יבגניה גמבורד

שלא כבעלה, יבגניה גמבורד נהתה אחרי הז'אנר של ציורי נוף. העבודות שלה לא הוערכו כראוי בזמנן.

הביקורת המולדבית גינתה את הציירת בגלל "מטען פורמליסטי" רב מדי ובגלל "הנהייה אחר פרשנות דקורטיבית, ואפילו מופשטת במקצת, של הטבע", וראתה בכך את "חסרונה העיקרי".[7] ועם זאת, דווקא היצירות השקטות האלה עמדו במבחן הזמן, שהפך את ה"חסרונות" למעלות. ביניהן נמצאת אחת העבודות הטובות ביותר של יבגניה גמבורד – סדרת אטיודים אורבניים של מוסקבה מתקופת המלחמה, המוצגת לראשונה במלואה בתערוכה זו.[8]

ואלה תולדות יצירת הסדרה "מוסקבה". באביב 1944-1943 משה ויבגניה הוזמנו לעיר הבירה, כחלק ממשלחת של פעילי אמנות, לחגיגת ארבע שנים להיווסדה של הרפובליקה המולדבית. שיכנו אותם ליד הקרמלין, בבית המלון המפורסם "מוסקבה", שמחלונותיו נפתח מראה העיר כמו ממעוף ציפור. נקודת המבט הזאת נוכחת כמעט בכל הקומפוזיציות של גמבורד, והיא יוצרת את תחושת המונומנטליוּת של הצורה, אפילו בדפי האלבום הקטנים. בסגנונם האמנותי האטיודים המוסקבאיים מזכירים את הנופים הפוסט-אימפרסיוניסטיים של פריז מאת אלבּר מארקֶה [Marquet]. כמו עבודות של הצייר הצרפתי, גם ציורי הנוף האורבניים של גמבורד ניחנו בעושר הבעה בזכות הדקורטיביות שלהם, הנוצרת על ידי המקצב של קווים וכתמי צבע המוצגים בהכללה, ועל ידי פישוט הצורות המוכפפות לצבע. עם זאת, אפשר בקלות לזהות את הדגשים האדריכליים הטיפוסיים למוסקבה: האכסדרה של תיאטרון בּוֹלשׁוֹי על עמודיה הלבנים, המעוין של בניין המוזיאון להיסטוריה על לבניו האדומות, מִתארי מגדל הקרמלין המעוטר בכוכב מחומש. בשנת 2004 נהרס בית המלון, דבר שהוסיף לסדרה הזאת ערך היסטורי.

בתערוכה מוצגת גם עבודתה של יבגניה גמבורד כמעצבת תלבושות לסרטו הראשון של הבמאי המפורסם סרגיי פָּרָג'אנוֹב [Parajanov], אַנדרִיֵישׁ (1954). יבגניה גילתה עניין כְלםדי רד צבייםופלסטיקה של בעיצוב תיאטרלי עוד בזמן לימודיה בבית הספר לאמנות, בהשפעת המורה שלה, אוגוסט בליאר Bailayre]] (1961-1879), הסצנוגרף הראשי של התיאטרון הלאומי בקישינב בשנות ה-20 של המאה ה-20. בהמשך זכתה יבגניה גמבורד להכרה כאמנית הלאומית המולדבית של עיצוב תלבושות הבמה.

סרטו של פרג'אנוב, שנאסר להקרנה בברית המועצות במשך 40 שנה, נעשה על פי מעשייה מולדבית של יֵמֵליאָן בּוּקוֹב [Bookov] בעלת אותו שם, המספרת על נער רועה צאן, אנדרייש, שחלם להיות גיידוּק,[9] על חליל הקסם שנתן לו במתנה וַמעולם למען שחרור עמו המועצות במשך ארבעים שנה,איְנוֹבָן איש החיל האגדי ועל מאבקו נגד המכשף הרע, שחור-סער, שהפך אנשים חיים לגולמי אבן. כמו שמציינת לודמילה תומא, הציירת שִׁחזרה בסרט את התלבושת הלאומית "על מאפייניה

 הציוריים-הפלסטיים – במקצב הריקוד, בסצנות העלילה החיות".[10] התמזל מזלה של גמבורד לעבוד עם במאי, שההתייחסות לצד החזותי של הסרט הייתה חשובה בעיניו יותר מההתייחסות לעלילה. תלבושות פולקלוריסטיות, תפאורות, דמויות שחקנים ססגוניות ומוזיקה יצרו קולאז' מורכב של צלילים ותמונות.

אחת מגיבורות הסרט המרשימות ביותר היא  טווה עיוורת, שדמותה מושפעת, כך נהוג להניח, מבדי הציור של משה גמבורד, שמוצגת בהם דמות דומה.[11]

***

חייו של משה גמבורד הסתיימו בצורה טרגית. ב-14 ביולי 1954, כמה חודשים אחרי תערוכת יחיד שלו במוזיאון הלאומי בקישינב, הוא שלח יד בנפשו. יבגניה גמבורד מתה כעבור שנה. כמו שכותבת בתם, "האב יסרב לשחק את התפקיד שהשלטונות הציעו לו ויטרוף את נפשו בכפו, וגם את אמא, שאהבה אותו, ימשוך אחריו אל תוך המוות".[12]