פרשת היידיגר-שפירו -דרידה ונעליו של ואן גוך

קווי המתאר של הפרשה מפורסמים למדי ואשרטט אותם כאן בקצרה. ב 1935 כותב היידיגר טקסט מרכזי וחשוב בשם "מקורה של יצירת האמנות".

טענתו של היידיגר מורכבת ומשוכללת מדי בשביל שניכנס כאן לכל פרטייה, אבל, בתמצית, הוא טוען כי יצירת האמנות קשורה איכשהו לאמת. היא דומה, לתקלה ברכב המאלצת אותנו להרים את מכסה המנוע, היא מטונימית,היא הנכחה של חלק מהוויה שממנו אנו מרכיבים את האמת, היא לא מושא לפרשנות סובייקטיבית המבוססת על השכלה ואסוציאציות, אלא על מפגש אמיתי עם שבר אמיתי בהוויה. כדוגמא הוא מביא את ציור הנעליים של ואן גוך שפיותיהן הפערות השחורות מספרות לנו על חיי העמל של האיכרה ההולנדית, על קשר לאדמה ונוכחות של אמת.

ב1968 כותב מאייר שפירו מאמר בשם "הטבע הדומם כאובייקט פרסונלי-הערה על היידיגר" ובו הוא מבקר את מאמרו הנודע של הפילוסוף הגרמני. לקראת כתיבת שורות אלו קראתי שוב את מאמרו של שפירו וספרתי בו עשרים הערות, תיקונים, הפניות לשגיאות, וכיוצא באלו, ששפירו מוצא אצל היידיגר. השגיאה המרכזית והמכריעה מכולן היא כמובן שאלו אינן נעליה של איכרה. אלו הן נעליו של הצייר. לא אדמה, ולא הולנד, כי עם העיר פריז שבצרפת. מה נעשה, פילוסוף גדול אבל לבדוק את העובדות לא טרח. (שפירו אגב, התכתב עם היידיגר ווידא לאיזה ציור הוא התכוון קודם שפרסם את מאמרו). שפירו חוגג את ניצחונו בצטטו את היידיגר (התרגום שלי): "לא תהיה זו אלא ההונאה העצמית החמורה ביותר אם נייחס לעצמנו, לסובייקט האנושי שאנו, כביכול, את האמת הזו, שכמו דמיינו אותה במוחנו והקרנו אותה על המסך הריק של האמנות, לא כי, יצירת האמנות איננה ויזואליזציה של חפץ כי אם מפגש בלתי נמנע עם הוויתו כאמת",

אלא שהיידיגר הקרין על הציור את עולמו ואת הפנטזיות מלאות הפאתוס האיכרי שלו, ולא ראה את האמת.

לבסוף ב 1978 במאמר ש -וזה תרגום שלי - כותרתו "על שיקום האמת בהצבעה" משחזר ז'אק דרידה את הדיאלוג הזה בין שפירו להיידיגר ומציע עמדה שלישית.

נכון, יגיד לנו דרידה יש משהו תמים בהיידיגר, אבל האין שפירו תמים באותה מידה? האין ההנחה שלו שבאמת הנעליים האלו הן נעליים, שהן באמת שייכות לואן גוך, שיש כזה דבר "רוח הרפאים של הרגל" כשאתה רואה ציור של נעל, ו"רגל הרפאים" הזו באמת מתייחסת למישהו אמיתי.  גישתו של שפירו למאמרו של היידיגר נראית פשטנית לפתע. הטפלות לעובדות במקום למכונות המישמוע וללב הטענות של היידיגר,שלטעמו של דרידה,שפירו לא הבין. במהלך דרידיאני שאין בכוונתי לשחזר כאן מביא אותנו דרידה למחשבה שדווקא שפירו המעוגן ב"עובדות" שוגה בהזיות על הסובייקט ואן גוך ו על "האמת", ואילו הפילוסוף היידיגר המשתמש במילה "אמת" אבל פורש ממנה, הבין משהו עמוק ומאסיבי יותר בתמימותו. טענתו של היידיגר "גדולה" יותר מעובדות, ובאופן מהותי עוצמתית יותר.

שאלת האמת איננה שאלה חשובה ביחס לואן גוך, שאלת העוצמה בהחלט כן. או אולי ניסוח דרידיאני של העניין יהיה כזה: האמת התמימה של ההתגלות של הנעליים כמהות חייה של האיכרה ההולנדית כנמצאת  בעולם היא טענה עדיפה בהרבה, מול האמת המבוססת על מסמכי בעלות של פיסת רכוש בשם נעליים שצוירה על ידי איש אחד בפאריז.

במבט ממרחק הזמן והמקום,נדמה לי שאפשר לנסח את הוויכוח הזה על שני צירים. האחד הוא וויכוח על מושג האמת תפקידו ומקומו בשיח האמנות,והשני- שאלות על הסובייקט. על הציר הראשון קטונתי מלהגיב ובענווה כנה עליי לומר שככל שדעתי משגת טוב תעשה האמנות וטוב יעשה השיח על האמנות אם ישאיר את שאלת האמת מחוץ לחדר,הפקר לידיהם של מדענים ופילוסופים. לעומת זאת בשאלת הסובייקט אני מבקש להגיד משהו. תפישתו של היידיגר איננה תמימה. הוא תוקף את הסובייקט כבעל החוויה ומעביר את החוויה לישות שלישית בתווך שבינו לבין יצירת האמנות,זאת נראית לי שרלטנות וחזירות. לא פחות. שפירו לעומתו, מאמין בסובייקט בצורה תמימה לחלוטין. פשוט היה איש בשם ואן גוך ואלו היו נעליו. היה איש בשם היידיגר והוא הקרין את עולמו הפנימי על פנטזיות האיכרות שלו על הציור. גישה זו נראית לי פשוטה מדי. ומה שאני מציע, זה לפחות להרהר במחשבה שסובייקטים מבנים אלו את אלו, זה את זה, ויצירת אמנות היא אחד מאותם מפגשים מבנים בין סובייקטים. אני מציע כאן את הסנטימנט הבובריאני, של "אני-אתה", הסובייקט מבנה את עצמו באקט של דיפרנציאציה המנסחת יחס של אני-זה אל העולם, יחס של סובייקט אובייקט, ואז חי את חייו בגעגוע אל האני-אתה הרחמי המתוק הדתי. יצירת האמנות אם כן, על פי הצעה זו,חוצה את גבולות יחסי הסובייקט אובייקט, ומפגישה שני סובייקטים שבור חשוך של זמן ומקום מפריד בניהם, דרך אובייקט. אז היו אלו נעליו של ואן גוך או נעלי איכרה, דבר זה באמת פחות חשוב, שואן גוך,משך את השמן במכחול, והטביע חותם חייו הרגשיים בחומר ושאנו מסוגלים לחוש מעט מזעיר מרגשותיו אלו מעבר לתהומות,ולנסח בזאת את עצמנו כסובייקטים-לרגע, הרי זה פלא האמנות.על פי הצעה צנועה זו.