ג.ב.ל: תערוכה קבוצתית על גבולות, מגבלות, הגבלות

ד"ר רחלי ברגר

התערוכה ג.ב.ל היא תערוכה קבוצתית של חמש עשרה אמניות דתיות. התערוכה נערכת ב"גלריה האחרת", גלריה השוכנת במכללת תלפיות ואחת ממטרותיה היא הנכחת אמנות בעלת זהות יהודית עכשווית. בעשור האחרון גברה המודעות לאמנות פלסטית בקרב הציבור הדתי ונפתחו מסגרות לימוד שונות לנושא. מוביל הפרויקט ואוצר התערוכה, אבנר בר חמא, מצביע על שלושה גורמים שעדיין מרתיעים לדעתו את הציבור הדתי מהנושא: ההגבלות והמגבלות של הדת, ערך חיי המשפחה העומד בראש סדר העדיפויות והחשיפה המנוגדת לערכיו של ציבור זה, וכך, מסכם בר חמא "סיכוייהם של אמנים דתיים לזכות בהכרה מצטמצמים, משום שהם מדירים רגליהם במכוון מן המקומות שיש בהם התחככות במיליה האמנותי."[1]

תערוכה זו נותנת במה לחמש עשרה אמניות דתיות שהתאגדו כקבוצה סביב נושא משותף. הקבוצה ערכה שלושה מפגשים במסגרת "כיתת אמן" שהוביל אבנר בר חמא במכללת תלפיות בחולון ובמכללת אמונה בירושלים. לאמניות יש ידע נרחב בלימודי אמנות יחד עם מגוון הכשרות בתחומי ההוראה והטיפול באמנות, חלקן עוסקות בכתיבה יוצרת וחלקן שימשו בתפקידי הדרכה ארציים.

לצורך כתיבת המאמר ביקשתי מהאמניות לכתוב הסבר מפורט על עבודתן, על תהליך העבודה, פיתוח הרעיון, מקורות ההשראה והאמירה בהקשר לנושא התערוכה. אלו הם מסמכים מרתקים, חושפניים, שמאירים סיפורי חיים, תפיסות עולם וערכים, ומשולבים בהם גם קטעי שירה ופרוזה מקוריים שצוטטו במאמר.

נושא התערוכה ג.ב.ל מעלה מגוון של אפשרויות וכיווני חשיבה מנוגדים, כך למשל פירשה מיכל לביא כהן את נושא התערוכה: "גבול יכול לייצר הפרדה בין עמים, מגבלה חוסמת ומפריעה להתפתחות, אך גבול הוא גם דבר השומר עלינו מלסטות לדרך שגויה ומגבלה יכולה להיות גם מקפצה."[2] מתוך החומרים שהצטברו אפשר היה לחלץ ארבע תמות מרכזיות שהובילו את האמניות: מוגבלות פיזית, מגבלות וגבולות בהקשר של הבית, גבולות בזיקה למקורות היהודים וגבולות במובן הגיאוגרפי- פוליטי. על כל אחת מהן ארחיב במאמר.

1. מוגבלות

צופיה לונסקי בעבודת הוידאו ארט: כימיו ארט chimioart: ארעיות, לידה (תמונה 1), פירשה את השורש ג.ב.ל כמוגבלות. לונסקי עברה טיפולים כימותרפים שהביאו אותה ליצירה בכוחות מוגבלים. בעבודה היא "משחקת" בשערותיה שנשרו, ויוצרת בהן דמויות על השיער המת שנשר יום יום בעקבות הטיפולים כתבה:

שיער, הרבה שערות, לא שיער שהוא עטרה לראש שהוא גוש אחד המורכב מאין סוף שערות. שיער שהוא תלוש, שמעורר גועל כשאתה נפגש בו במקלחת כשהוא סותם את מעבר המים והוא תפש בדרך טינופת, או כשאתה מוציא אחד ארוך כזה מצלחת המרק וזה גורם לך לאבד קצת מהתיאבון. השיער הזה שראיתי כל בוקר על הכרית וליבי מכווץ. ובכל ערב מילא את כסות ראשי ונפרד ממני באמירה חד משמעית 'החיים אוזלים' דקה אחר דקה, שערה אחר שערה. חשבתי, בלי לחשוב, שאין סוף לימי. שערותי הנושרות ביחד עם עלי השלכת ברוח צעקו שאחשוב. שאעשה. כמו העצים בשלכת, התכנסתי לי, בשקט עם שערותי על שולחני ותהיתי עליהם.[3]

דווקא השערות שלונסקי נהגה להסתיר מזרים מטעמי צניעות, כאן הן מפלסות את דרכן לקדמת הבמה. בקוים שיצרו קווצות השיער ניסתה לונסקי "לראות בהן דמויות ולהוציא אותן ביתר חדות. התפעלתי מאוד מכוח הרישום שלהן ומההשתנות מכל מגע, שהפך את הרישום לארעי כל כך."[4] הדרך היחידה לשמור את ה'רישומים' היתה לתעד אותם בצילום. הדמויות יצאו כמעט לבד – כותבת לונסקי - "ראיתי בזה מעין בריאה ולכן התחלתי לעבוד על בריאת האדם, זוגיות ובסוף לידה. הרישום הארעי והדינמי בחומר ה'מת' מטשטש את הגבולות שבין החיים והמוות. בסוף זה עף ברוח."[5] דווקא השערות המתות הפכו להיות קוים של רישום משתנה וחי.

צופיה לונסקי , כימיו ארט , chimioart: ארעיות, לידה, 2014, שני וידאו ארט (בלופ).

לצד הודיאו ארט הציגה לונסקי שלושה ציורי דיוקן של חברותיה שבאו לבקר אותה במחלתה (תמונה 2). כמו הוידאו ארט גם הדיוקנאות נעשו בתחום מוגבל מאוד של כוחות ולונסקי הכריחה את עצמה לקום ולצייר. דווקא המאמץ הזה הפיח בה חיות עצומה: "חוויתי שאדם חולה נפלט בכזו קלות אל מחוץ לגבולות החיים והתנועה. עולמו הופך לבועה של בדידות וקפאון ושביקורים מחזיקים את האדם בחיבורים קטנים עם החיים."[6]

תמונה 2. צופיה לונסקי, דיוקן של חברה, 2014, שמן על בד, 50x40 ס"מ.

2. מגבלות וגבולות בהקשר של הבית

זיוה וייס, מיכל כהן-לביא ודבורה נחום-שריג משתמשות בחפצים שונים כמו וילון, כדורי מטוטלת ואודם, ומבטאות דרכם את הבית כמקום מורכב של מגבלה וכוח.

העבודה של זיוה וייס, מקום (תמונה 3) התחילה בהשראת שתיל ששתלה בט"ו בשבט. היא העבירה את הצמח ממיכל קטן למיכל גדול "לאחר שהוצאתי את השתיל מהמיכל שלו, ראיתי איך בבסיסו, בגוש האדמה, יצרו השורשים הרבים והסבוכים את צורת המיכל עצמו. ועלתה אצלי השאלה: עד כמה המסגרת, הגבולות וההגבלות מעצבים אותנו? הרגשתי את המצוקה של שתיל הלבנדר הזקוק כל כך למרחב, לשטח גדול יותר בכדי לצמוח ולגדול."[7]

וייס מציגה בד לבן שקוף, דמוי משי, תלוי על קרניז, כוילון החוצץ בין פנים הבית והחוץ. על הבד חיברה חישוק במבוק, שבתוכו בדרך כלל רוקמים. היא בחרה לרקום בצבע אדום מחוץ למסגרת שורשים מתפרצים שצבעם האדום משווה להם מראה של דם זורם, ובתוכה כתבה בכתב סיני בצבע שחור מילה שפירושה בסינית דיכוי, הגבלה ומצוקה. כך כתבה וייס על העבודה: "השתמשתי בכתב הסיני שהוא מעולם הזר לי, אך מתאים לרעיון שלי בעבודה. הסינים במהותם מאוד שמרנים וסגורים בתוך עצמם ועם זאת הם חובקי עולם [...] הרקמה האדומה מחוץ למסגרת בעבודה עמלנית נשית, היא מעין שורשים ודם זורם. בחרתי לרקום באזור המסומן בתוך המסגרת בכתב הסיני, עם מעין חץ המוביל למקום שיש בו פתח, כיוון ליציאה מהמסגרת המגבילה. חיברתי בין שני הבדים ושם במקום הזה של החיבור עם הסיכות הדוקרות והרקמה האדומה נוצר המקום של תיקון. תהליך של תיקון, הבא עם השינוי והיציאה מהמגבלות".[8]

הכיתוב בשפה הסינית נלקח מתוך "ספר התמורות",[9] ספר עתיק המציג את חוכמת סין העתיקה ומייצג את התופעות ביקום ומצבים בחיי האדם. הספר משתמש בדימויים מהטבע כמו: עץ, מים, אדמה, רכיבים שהתקשרו לאמנית עם חווית השתילה.

תמונה 3. זיוה וייס, מקום, 2014, ציור ורקמה על בד, חישוק במבוק וסיכות תפירה, 70x140 ס"מ.

עבודתה של מיכל כהן-לביא, איפה הגבול?- בית וחוץ (תמונה 4) מזכירה את צעצוע השולחן של כדורי מטוטלת אותו אהבה והעריצה האמנית בילדותה. חמשת הכדורים תלויים על חוטים שקופים וניתנים להזזה ומזכירים את התנועה המוגבלת שיוצר הצעצוע המקורי.[10] על הכדור האמצעי ציירה כהן-לביא בתים: "צמודים. קטנים. גדולים. חוסמים. חונקים."[11] מיטת תינוק משמשת שלד למשחק, ועליה מודבקות מראות.

כהן-לביא בחרה להעלות בעבודה דילמה שמלווה אותה בניהול הבית: מצד אחד - "חשבתי מה מגביל אותי היום? מה מפריע לי להתקדם? והגעתי למסקנה שהבית מאד מגביל אותי! אני מרגישה כרגע שהעיסוק בבית ובילדים חוסם אותי ומונע בעדי להתפתח ולהתקדם בדרכי המקצועית. אין פנאי ליצירה. הבית קטן מדי להתעסקות באומנות כפי שאני רוצה, והילדים דורשים ודורשים ולא נשאר לי זמן לעצמי."[12] תחושה זו נוצרת על ידי תנועת המטוטלת המגבילה, וציורי הבתים הצפופים "החוסמים, חונקים".

מצד שני האמנית בחרה למקם את ציורי הבתים בכדור האמצעי כיון שהוא "נותן את היציבות לא להתנדנד יותר מדי לכיוונים שונים. וגם, שתמיד חוזרים לבית. הבית הוא מרכז החיים. הוא נותן לנו את הכוחות והיציבות לצאת לחיים בחוץ."[13]

זווית נוספת על הבית כמגבלה או הבית כנותן יציבות מופיעה בעבודה באמצעות המראות המודבקות על המיטה המכוונות לאמירה ש"הכל בעיני המתבונן. אנחנו בוחרים איך להסתכל על החיים. יש תקופות בחיים שנראה את הבית כמגבלה ותקופות אחרות שהבית הוא זה שיחזיק אותנו וישמור עלינו."[14]

תמונה 4. מיכל כהן-לביא,איפה הגבול?- בית וחוץ, 2014, טכניקה מעורבת, 100x270 ס"מ.

דבורה נחום-שריג מדברת בעבודתה על המקום שלה מול העולם כאשה מוכה שהשתקמה וכעת בונה את חייה עם בעלה השני:"הגבול [מול העולם] נדרס הרבה פעמים והרגשתי כמו חפץ, ולמרות השנים שעברו ולמרות שהשתקמתי מאז, הכאב עדיין מבעבע. לכן רציתי להראות שיש גדר ביני לבין העולם ואני אחליט מתי הגדר נפתחת."[15] היא הכינה שלוש ספירלות של גדר תיל ובכל אחת מהן הכניסה דבר שמסמל אותה בתור אישה: חותם של שפתיה באודם, מטפחת לכיסוי ראש ואדמה מביתה שנבנה בבקעת הירדן (תמונה 5).

תמונה 5. דבורה נחום-שריג, ללא כותרת, 2014, טכניקה מעורבת, כיפוף והדבקה, 15x15x40 ס"מ.

3. גבולות והקשרים מהמקורות היהודיים

בזמן ובמקום

ב"עת רצון" שבין נעילה לפתיחה

בין הגבלה להליכה

בין העזרה למחיצה

בין עוז והדר לבושה להחמצת השעה

בזמן נשים, בתפילה לפתיחת שערים.

(מיכל הלוי)

המקורות היהודיים נותנים כר נרחב של פרשנויות שונות למילה גבול - גבולות ההלכה, המחיצה המפרידה את עזרת הגברים והנשים בבית הכנסת, הדרת נשים ועוד. עם כל אלו בחרו להתמודד קבוצה גדולה יחסית של אמניות: עפרה קירשנבוים, מיכל הלוי, שרה תודה, נעה לאה כהן, רחלי שטרן ובהירה רוזנבאום.

תמונה 6. עפרה קירשנבוים, בשביל השביל, 2014, צילום והדבקה על בד, 30x40 ס"מ.

עפרה קירשנבוים בעבודה בשביל השביל (תמונה 6) הדביקה על הבד צילום מטושטש מתוך ספר תורה. מה שעניין את קירשנבוים הוא דווקא המראה של ספר התורה מרחוק כפי שהיא רואה אותו בעזרת הנשים מבעד למחיצה בבית הכנסת. עיקר היצירה הם דווקא החללים הלבנים שבין חלקי הטקסט. בחללים הללו יצרה קירשנבוים שבילים בסרט בד עדין ודק, ובתוכם מילאה בכתב יד קטן אישי וצפוף מילים של תפילה ובקשה, מילים של תודה ומילים המבטאות את היכולות שלה ללכת בתוך שבילי התורה וההלכה. "כאישה, כשאני מגיעה לבית הכנסת ורואה את ספר התורה מאחורי הפרגוד, אני רואה את שבילי התורה בין האותיות. התורה בשבילי היא דרך חיים, שאני הולכת בין שביליה במהלך חיי. ברור לי שההליכה בתוך שבילי ההלכה היא ההליכה בדרך הישר, והגדר שמורה לי ההלכה היא שברירית, עדינה ולעיתים נעימה יותר ולעיתים פחות."[16] "יצרתי את הגדר מבד רך ונעים כי גבולות ההלכה נתפסים אולי מגבילים, אבל בעבורי יש בהם משהו נעים שמאפשר ביטוי אישי[17]“. פרשנות נוספת נתנה קירשנבוים לעבודה על רקע עבודתה כאמנית וכתרפיסטית באמנות שעובדת עם אנשים: "אני מוצאת עצמי מולם כמו מסתכלת בספר תורה ומחפשת בין השבילים. והגבולות כל כך עדינים דקים, ואני מנסה למצוא את הדרך והשביל בשביל... שהם יוכלו למצוא את דרכם ואת הכוחות שבתוכם.[18]

מיכל הלוי בעבודה בשעת הנעילה (תמונה 7) תלתה על הקיר בד ועליו מעוצב גבס בצורת מחיצה ודמויות של תשע נשים מפוסלות ברשת על הגבס. שרטוטי גרפית ופחם טבעי מדגישים את קווי המחיצה. בעבודה זו יוצרת הלוי דיאלוג עם ציורו של ק.פלסנהרט, "תפילת נשים" (שמן על בד, 1893, משמאל).פלסנהרט צייר דווקא תשע נשים ולא עשר, לומר שאין כאן צורך במניין. הוא תיעד מנהג של תפילת נשים ב"בית הכנסת של נשים" הנפרד מבית הכנסת הרגיל. מנהג זה השתמר עד המאה ה-19 בפולין והתקיים בעזרת הנשים שלצד עזרת הגברים.[19] בעבודה שלפנינו מפסלת הלוי את הנשים ברשת. עיצוב המכתיב את הסגנון המופשט והמינימליסטי של הדמויות. הלוי מוסיפה את הדמות העשירית: "תשע הנשים שיצרתי מרשת היו יפות ושותקות בעיני, אך יצירה נוספת שתדייק ותגבש את האמירה שלי ביצירה גרמה לניסיונות והתלבטות, רציתי את החוט האדום כמסמן קו אדום פנימי שאסור לעבור, את המחיצה שבלב, ומצד שני הזמן המיוחד, למה הוא קורא? מה צו השעה? לי? לנו? כנשים? כקהל? בשעה ובמקום שבין לבין, בעת הרצון זו של מעמד. הקשר בין המחיצה המבדילה בבי"כ, לעזרת הנשים במקדש שהייתה פתוחה לרבים..." [20] את הפתרון מצאה הלוי בדמות העשירית המיוצגת במרומז באמצעות זוג נעלי רשת קשורות בחוט אדום ומוצבות על רישום גבס של העזרה, כבמה עגולה, על תיבה גבוהה לפני הקהל\התיבה.

תמונה 7. מיכל הלוי, בשעת הנעילה, 2014, גבס ורשת על בד, 30x70 ס"מ, 40x40 ס"מ.

"אני שואלת את עצמי עד כמה הנשים עוטות על עצמן את הגבול, מפנימות את המחיצה? מקבלות את מקומן מאחור, כחלק מזהותן אולי אף כאידיאולוגיה, בתקופה שבה מנייני הנשים התרבו במרחב אך עדיין יושבות נשים מאחור בנסיעה בקווי המהדרין."[21] הלוי ממחישה את הגבול שהיא פוגשת בחייה בחוויה הנשית המיוחדת של תפילה מאחורי המחיצה - "החוויה של להיות מעבר למחיצה, זו חוויה נשית ייחודית, של הפרדה שיוצרת תחושות של נוכח נפקד, של יחד ולחוד, של העצמה והדרה, כוח וחולשה."[22] את ההפכים האלה בחרה האמנית לבטא באמצעות החומר - רשת חלונות היא המחיצה שמשקיפים מבעדה, חומר שקוף בחלקו שאפשר לעצב אותו ועם זה הוא סטאטי וחד ומכאיב בקצותיו.

שרה תודה עוסקת גם היא בנושא של הדרת נשים או יותר נכון האדרת נשים – כותרת של שתי עבודות אקריליק מופשטות (תמונה 8).

אלו הם קולאז'ים המורכבים מחלקי אותיות שנגזרו מדפי עיתון. העיתון מייצג בשביל האמנית את "התרבות המערבית שבה מירב האינפורמציה מועברת באופן רדוד ומגמתי על ידי אמצעי התקשורת". האותיות הגזורות מהעיתון הם כאן הכלי ליצור של טקסטים דתיים המרוממים את האישה כמו הפסוק "וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה" (בראשית ב, כ"ב). תודה כיוונה לפרשנות המילה "ויבן" לא מלשון בניה אלה מלשון בינה והבנה כפי שמובא בבראשית רבה י"ח: "ויבן ה' אלהים את הצלע ר' אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר: ניתן בה בינה יותר מן האיש..."

תמונה 8. שרה תודה, האדרה, 2014, קולאז', 14x10 ס"מ.

בחירת הטקסטים והשימוש בדפי העיתון מבטאים דעה נחרצת של האמנית על מקומה של האשה ביהדות יחד עם ביקורת על הדרך שבה שיח זה מוצג בכלי התקשורת: "האם באמת היהדות מדירה את הנשים? האם לא שמור לנו מקום של כבוד ברבים מאמרות חז"ל? האם אין חובה על הבעל לנהוג כבוד באשתו כיוון שהיא מקור הברכה. אז למה זה מוצג רק מכיוון אחד שטחי ורדוד כל כך? למה מרוקנים אותה מכל תוכן וערך?! הם אלה [אמצעי התקשורת] שהופכים את האישה מושא למבט, לנחשקת, למוצר שמרוקן מתוכן."[23]

עבודה נוספת של שרה תודה המוצגת בתערוכה היא סדרת לחש וקמע מקרמיקה (תמונה 9). היא עיצבה סדרה של קמעות כדי לבחון את מושג הקמע - מהו הגבול שבין אמונה ובין עבודה זרה. הגבול שבין "השימוש בקמעות שהיה חלק בלתי נפרד מהעולם היהודי מאז תקופת בית ראשון, כדרך של האדם לשלוט בחייו ולהגן על עצמו ממחלות ביש מזל ועין הרע, ובין התרבות העממית העכשווית של מרפאים ומתקשרים שעושים שימוש באמצעי הפרסום וההפצה של תרבות החיים העכשווית. את חייהם הם מנהלים בראוותנות תוך ניצול חולשתם של הנדכאים והמוחלשים שמחפשים מזור ופתרון לבעייתם. תופעה זו מנוגדת ליהדות שהרי היא נחשבת כעבודה זרה".[24]

תמונה 9. שרה תודה, סדרת לחש וקמע, 2010, קרמיקה, 10x13 ס"מ כל אחד, מבט כללי ופרטים.

שלוש עבודות בתערוכה חיברו בין הצומח (הרימון והחצב) ואהבת הארץ בזיקה למקורות היהודיים, כך למשל הציגה רחלי שטרן שתי עבודותובהן צוירורימונים - בצבעובתבליטשלחול. את הבחירה בדימוי הרימון ואת הקישור לנושא התערוכה הסבירה שטרן כך: "הרימון הוא פרי, שרוב התפתחותו מתנדנד על הגבול שבין פרי לפרח. הגבול שבין היותו פרי לפרח, רוב הזמן מטושטש [...] הרימון מתחיל כמו כל הפירות מפרח אלא שבמקרה זה, הפרח לא נובל ככל שהפרי מתפתח. ככל שהתהליך מתקדם הפרי הולך וגדל והפרח ממשיך להתנוסס לו בגאווה. רק בסוף התהליך הפרח מצטמק, והופך ל"כתר" של הרימון שכולנו מכירים [...] והוא פרי שבניגוד לפירות אחרים, זורקים את בשרו ואוכלים את הגרעינים שלו." [25] כותרת העבודות לקוחה מציטוט משיר השירים (ד, י"ג): "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים" (תמונה 8). שטרן פירשה את הפסוק בעקבות פירושו של רש"י כך: "שלחייך" –זו ארץ חרבה. "פרדס רימונים" - הרימון הוא פרי המסמל חיים, פריון ושפע. כלומר שפע רב אפילו בארץ חרבה.

תמונה 8. רחלי שטרן, שלחייך פרדס רימונים (שיר השירים), 2014, שתי עבודות, טכניקה מעורבת: בד, אקריליק, חול., 40x40 ס"מ כל אחת.

שתי עבודות בתערוכה עוסקות בגבול הפנימי של האדם באמצעות דימוי החצב. בעת העתיקה נהגו לסמן גבולות של שטחים חקלאים על ידי חצבים, וכך גם שימש החצב כסימן גבול בין חלקה לחלקה בימי יהושע. החצב נבחר לסמן גבול בגלל אופיו המיוחד: גם אם עליו ופקעתו נעקרו או נאכלו עלי ידי בעלי חיים, הגבול נשאר כי שורשי החצב מעמיקים ו"חוצבים" מטה ולא מתפרשים. החצבים לא זזים ממקומם ומסמנים גבול ברור בעת פריחתם.

נעה לאה כהן שילבה את צורת החצב בסדרת רישומי דיו שהיא המשך ישיר והתכתבות עם סדרה קודמת בשם 'ייחודים' שהוצגה בבינאלה לאמנות יהודית עכשווית 2013, במוזיאון היכל שלמה.

בסדרה 'יחודים' (תמונה 11) כתבה האמנית את אותיות שם הויה והתחקתה באופן מטפורי אחר הכתיבה המוקפדת של סופר הסת"ם. "בנסיון לראות תשתית משותפת בצורתן של האותיות ביקשתי לקשר את קווי האורך וקווי הרוחב שיש להם משמעויות בתורת הסוד ולראות כיצד הם מתקשרים בסכמה תבניתית אחת. האותיות מוכפלות בהשתקפות על פי התפיסה הרואה אותן כמייצגות עולמות עליונים שבתוך העולמות התחתונים (וכדי להימנע מאיסור כתיבת השם המפורש), כך נוצר מבנה, ההולך והופך את שם ההוויה לקודיפיקציה, באופן המזכיר את הברקוד השרירותי אשר מאחד במספרים ובקווים את החפצים השונים שבעולמנו. המרת השם לקוד, מעלה זיקה רעיונית הרואה באל ובגלגוליו באותיות, קוד המחיה את העולם באופן מעשי."[26]

תמונה 11. (מימין) נעה לאה כהן, ייחודים, 2013, דיו על נייר.

תמונה 12. נעה לאה כהן, מלוא כל הארץ כבודו, 2014, דיו על נייר, 100x70 ס"מ.

בסדרה מלוא כל הארץ כבודו (תמונה 12) שנוצרה לתערוכה זו, האמנית שילבה את צורת החצב בהפשטה ומצאה בו הקשרים ויזואליים לאותיות שמות האל. הכתיבה המוקפדת והמסוגרת של "הברקוד" שראינו בסדרה 'יחודים', פינתה את מקומה לכתיבה חופשית המשלבת בתוכה את אותיות שם האל ואת צורת החצב. העבודה נוצרה בעקבות המדרשים על החצב שהיה כאמור חוצב הגבולות בין נחלות השבטים בתקופת יהושע. האמנית שילבה את צורת החצב בתוך אותיות שמות האל כ"מטאפורה לתפיסה שהקב"ה שומר על גבולות הארץ הקטנה הזו ועיניו נעוצות בה מראשית השנה ועד אחרית. בניסיון כמוס ואניגמטי להבין במעט באופן ויזואלי מה משמעות התפיסה הזו. מתוך כתיבת השם הסיזיפית באריאציות השונות שלו, חומר הדיו החל לרשום את עצמו וליצור רישומים ספונטניים רורשאכיים משהו. במבט מלמעלה נוצר רישום מופשט של תוואי קרקע בתרגום קרטוגרפי. כך נולדה פרשנות ויזואלית אחת מיני שבעים, המחברת בין שמות האל לבין ביטויו בשטח הקונקרטי."[27]

מבט מהתערוכה

בהירה רוזנבאום בעבודה גבול פנימי (תמונה 13) שילבה חצבים אמיתיים כרדימייד. היא ציירה על לוח ירוק (איזכור ללוח המורה) שרטוט של בית, רמז לביתה שעדיין לא נבנה על הנחלה של המשפחה בכפר פינס. בחלק התחתון של הלוח שתלה חצבים ב"אדנית" שקופה ובה ארבעה סוגי אדמה הקשורים למקומות בחייה: אדמה מסביבות ביתה הנבנה, מבית הוריה, מקרית החינוך של ילדיה וחול הים מגוש קטיף בגבול בין ישראל למצרים, היכן שהיא הדריכה בשרות הלאומי. "החצב הינו סמל לגבולות הפנימיים, המובנים בתוכנו, בחינוך הראשוני שלנו. בלי צורך בתכתיבים חיצוניים שיקבעו לנו גדרים. השורשים של הפקעות מציצים מתחת לאדנית ונותנים את התחושה של שורשים משמעותיים, אפשר גם לראות בהם מעין ציצית ארבע כנפות שהם רמז לדרך התורה שהם בהחלט גבולות בחיי. כמחנכת ומורה אני מאמינה ומכוונת למציאת הגבולות האישיים של כל אחד מתוך מודעות. גישה זו מתאימה לי יותר מאשר השפה של כללים, גבולות ועונשים."[28]

תמונה 13. בהירה רוזנבאום, גבול פנימי, 2014, חול, חצב, דיקט, גיר וצבעי שמן, 80x100 ס"מ.

4. גבולות במובן הגיאוגרפי-פוליטי

בשנות השישים

ירוק היה צבע עיניה

של סקרלט או-הארה

וגם של עיני אמי

ובגדיי המועדפים

היו ורוד או ירוק.

בשנות השבעים

ירוק היה עלה עץ אשור

הנקטף מדפי 'שר הטבעות',

או שכמיית קסם

אשר הורה לי עת מעופי

את שמות כל ירוק צומח

שבידיעתי.

בשנים ששינו את יעדן

הירוק נאבק.

פרוע-קרוע על פסגות צחיחות

שם חום ואפור שולטים

וירוק של עלי זית

הוא למעשה כסף מאובק.

על המפה

חרוט-חבוט בטרשי העור,

ירוק הוא קו מתוח בלא מנוחה

שברצוני למחוק.

כי לעתים קרובות

כמו בראשון המכות

זורם הוא עם הצבע המשלים,

ובכך מכתים את הדף באדמדם.

(אסתר ליקסנברג בלוך, ירוק)

תמונה 14. אסתר ליקסנברג בלוך, קו משלים, 2014, טכניקה מעורבת על בד, 40x80 ס"מ.

אסתר ליקסנברג בלוך מציגה בתערוכה את העבודה קו משלים (תמונה 14) לצד שיר שכתבה בזמן האינתיפאדה המביא פרשנות אישית למושג הקו הירוק: "את שני צדדי הגבול הזה, צבעתי בצבעים מנוגדים. אך יש נזילות בין הצדדים, לטוב ולרע."[29] עבודה זו פותחת קבוצה של עבודות שיצרו אמניות המתגוררות ביהודה ושומרון. הן התייחסו לנושא ג.ב.ל במובן הגיאוגרפי-פוליטי-סוציולוגי, וביקשו לתת מבט מחודש על מפת ארץ ישראל.

אסתר ליקסנברג בלוך מתגוררת בגוש עציון ובעבודה נוספת שהציגה בתערוכה מה-פה בינינו (תמונה 15) יצרה קו אדום מרכזי המציין את התוואי של כביש המנהרות המתפתל בין ההרים. כביש זה נסלל מחדש לאחר הסכמי אוסלו כדי לעקוף את האזור שניתן לרשות הפלסטינאית. הכביש חותך את רצף הנוף וגם את האוכלוסייה היהודית והערבית, הגרה משני צדדיו. וכך כתבה האמנית:

"היצירה שלי בוחנת שני היבטים של ה'גבול' הזה. הראשון בא מהקשר הפיזי לאדמה זו, ומתבטא במרקמים שהטבעתי בבדים, שממנו יצרתי את העבודה. מרקמים אלו, נעשו ע"י טכניקת מיחוי של אבנים, מאובנים, פסיפסים ומרקמים אחרים, ולאחר מכן, צביעה בצבעי אקריליק. הם מסמלים את מה שנמצא מעל ומתחת לאדמה, גיאולוגית והיסטורית. בהיבט השני, אני מתייחסת לאוכלוסיות [קרי: מתנחלים מול שאר אזרחי ישראל, אבל זה פתוח גם לעוד אינטרפרטציות...] הגרות משני צדדי הקו הירוק. בעזרת שתי טבליות בצורות בני אדם, אחד פוזיטיב והשני נגטיב, שמכוסות גם הן בבד רווי טקסטורות האדמה, אני שואלת שתי שאלות. א) איך אנחנו רואים אחד את השני ועד כמה הקו הזה מפריד בינינו? הדפס מפה של גוש עציון, ביתי, המודבקת מתחת לבד ומוסתרת חלקית, ממחיש ומעצים שאלה זו. וכמו כן, גם

השאלה השנייה: עד כמה אנחנו מרגישים כחלק מהנוף שאנו גרים בו? עד כמה הביטוי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" משתקף בהווי הקולקטיבי שלנו, ובחיבור לאדמה וההיסטוריה שטמון בה?"[30]

תמונה 15. אסתר ליקסנברג בלוך, מה-פה בינינו, 2014, טקסטיל, טכניקה מעורבת, 68x48 ס"מ.

רות אריאל המתגוררת בקרית ארבע, גם היא מבקשת ליצור מבט מחודש על הארץ ועל מפת ארץ ישראל. "ארץ רבת יופי. מנודה" מכנה אריאל את שטחי יהודה ושומרון. בתור ילדה שגדלה בהר חברון תמיד הטריד אותה שגבולות הקו הירוק מסמנים את שטחי יהודה ושומרון כאילו 'מחוץ' לארץ ישראל האמיתית. "את רוב שנות חיי העברתי בחבל יהודה, וספגתי שם את החינוך השורשי, החיבור המיוחד לאדמה, והנופים הבראשיתיים, הראשוניים שעדיין לא נכבשו תחת בטון וכבישים [...] המעבר מסביבה אורבנית, מנוכרת ומהירה כבזק, אל הארץ התנכ"ית שבה הקצב, הנופים ומנטליות החיים מחזירים אותנו חזרה הביתה, לארץ ישראל הישנה והטובה. שאיננה מוטלת בספק."[31]

אריאל ממחישה בעבודה שטחים כבושים את החיבור המיוחד שהיא חווה לאדמה ולנוף בשטחי יהודה ושומרון (תמונה 16). כדי ליצור את התחושה הזו היא קנתה את מפת ארץ ישראל עם גבולות הקו הירוק וציירה את הצד הימני של המפה "ציור חצי ריאליסטי חצי דמיוני של הנופים של יהודה ושמרון: הגבעות של איתמר ואלפי המנשה, עמק תרצה, ההרים הירוקים של עמק דותן, משופעי המעיינות, הרי בנימין הקשים, המיוערים, הבקעה המדברית, הרי חברון עם הטרסות, הכרמים של גוש עציון, המטעים של חבל אפרים, וירושלים, שהרים סביב לה."[32]

תמונה 16. רות אריאל, שטחים כבושים, 2014, אקריליק ועפרון על מפת נייר, 180x70 ס"מ.

נעמה צמח המתגוררת ביישוב נריה בשומרון, מרגישה גם היא, את הניכור בחברה הישראלית כלפי המתנחלים ומבטאת בעבודה זו כאב גדול על דמותו של הצבר היום. בעבודה היא מתארת את הצבר עלוב, תלוש ומדמם. בעבודה אחת (תמונה 17, משמאל לימין) חיברה את הצבר אל הבד בעזרת אזיקונים, הכתימה אותו בצבעי דם ואדמה עם תחבושת ורשת שקופה ועבה. בעבודה שנייה יצרה את מפת ארץ ישראל בפס מסקנטייפ שניתן להסרה בקלות "כמו את גבולות הארץ",[33] ובעבודה שלישית הציגה את הצבר התלוש על כסא שחור. הצבעים בעבודה הם סמליים: "השחור זו תחושת הכאב שיש לי על הצבר האבוד. האדום הם הדמים שנשפכים בארץ [...] הירוק הוא צבע הצבר שחוזר על עצמו אך בפיסות קטנות, בכתמים מרוחים והוא צבע הצבא שהולך לאיבוד בהנהגה חסרת עמוד שדרה. הרצון הוא לתאר את ארץ ישראל שנמצאת בתוך התוהו הזה, הבלבול הזה שלא נותן מנוח ותיאור הצבר האבוד בתוך כל זה." [34]

תמונה 17. נעמה צמח, ללא כותרת, 2014, טכניקה מעורבת, 60x80 ס"מ, 50x70 ס"מ, מיצב.

"צבר. זה הוא היהודי הגלותי אשר חצה מדינות כדי לנשק את האדמה הקדושה. ייבש ביצות, הקים יישובים, נטע וסלל. היום היום הוא לא צריך את מדינת ישראל. לא מכיר בזכותנו על האדמה הזאת. מרגיש אורח לא רצוי, כובש. מתחיל לרצות, להתנצל, להתרפס, להתרוקן... בעבודתי חיפשתי את הביטוי החזותי שיכול לתאר את הכאב שיש בי על המצב [...] מציאות שבה היום השיח על זכותנו על הארץ הוא במקום מתנצל. אנו עדים לפינויי יישובים, דיבור על חלוקת ירושלים למען השלום המדומה, זה שכולם מחכים לו כבר שנות דור. שמאמינים ורוצים ומוכנים לעשות הכל למען משהו שהצד השני בכלל לא בטוח רוצה בו. בעיני, הבמה לדעות פוליטיות פתוחה רק עבור צד אחד של המתרס. גם כאשר אני מלמדת את תולדות האמנות, כחלק מתוכנית הלימודים, התלמידות מוכרחות להיחשף לעבודות כמו של קדישמן, ארז ישראלי, גרשוני וכדומה שמבטאות את המחאה על היציאה למלחמה, על מוות מיותר ורצון לשלום תוך זלזול ובעיטה במיתוסים ישראלים. יש דרכי ביטוי למגוון אמנים שרוצים להביע את דעותיהם הפוליטיות באמצעות אמנות, אך אמנות ימנית לא קיימת ואין לה במה בתקשורת הכללית. אני מרגישה שהגיע הזמן שבו יצירה יהודית, אידיאולוגית, שמבטא אמונה ובטחון שארץ ישראל שייכת ליהודים, תופיע ותוצג באותו כבוד הראוי לכל יצירת אמנות שמביעה אידיאולוגיה שמאלנית. הייתי רוצה שגם יצירות כאלו תלמידי תיכון יצטרכו ללמוד ולספוג ערכים מהצד האחר, צד שמתאר את זכות קיום העם היהודי על ארצו וגאוותו במדינתו."[35]

רחל עזרא עוסקת בנושא הבעלות על הקרקע מכיוון אחר - תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים בנגב (תמונה 18).עורשלכבשהואהמצעשעליוציירה להקתעורבים.היא בחרה חומרים המשמשים לקיום שבטים נודדים: עץ (לבערה), עור כבש (צאן למאכל), ברזל (ליתדות), עורבים מחימר (לאחסון). "קראתילעבודהקורבןשאותו מסמלעורהכבש. העורביםהםאלהשטורפים משהושלאשייךלהם."[36] עזרא רואה באדמה את כִּבְשַׂת הָרָשׁ,אותומשלתנ"כימספר שמואלב' (פרק י"ב). "עם ישראל נדרש שוב ושוב לתת את 'כבשת הרש'"[37] אומרת עזרא וממחישה את המושג ביוצרה את קרבן הכבש שפשטו את עורו וכל העורבים פולשים ונוברים בו.

תמונה 18. רחל עזרא, היכן הגבול?, 2014, טכניקה מעורבת, מיצב.

האמנית שיפי שרייבר יצרה את העבודה בעקבות ביקור בכפר הערבי סבסטיה הצמוד לגן הלאומי שומרון, שם פגשה שרייבר בנשים מקומיות מוסקות זיתים. בהוויה הישראלית עצי הזית נתפסים כסמל למאבק - אומרת שרייבר - "לא פעם שומעים בחדשות על כריתת עצי זית".[38] אבל יונה עם עלה של זית דווקא מסמלת שלום.

באחת התמונות מוצג פוטומונטאז' (תמונה 19) ובה נראית האמנית עם אחת הנשים בכפר: "אינני עובדת אדמה [...] כשראיתי את הנשים הפלסטינאיות עושות זאת בכזאת חדווה זה עורר בי קנאה. עבודת האדמה מביאה לחיבור עמוק יותר וטבעי למקום בו חיים ומתגוררים. אין ספק שהן מרגישות שייכות ומחוברות לקרקע עליה הן חיות."[39] 

לאור הנוכחות של האמנית וחבריה הגיעו כמה חיילי צה"ל: "חיילים התהלכו בינינו ובינם. התחושה מבחינתי הייתה מבלבלת. על מי החיילים שומרים עלינו מפני הנשים הכפריות? על הנשים הכפריות מאתנו? או שמא החיילים בכלל מיותרים?" [40] בתגובה יצרה שרייבר פסל של עץ זית (תמונה 20) שנוצר מגומי ירוק שנמתח מהרצפה לתקרה ולקירות שמסביב ומבטא את התלכדות צבע הזית של מדי החיילים הירוקים עם עצי הזית.

תמונה 20. שיפי שרייבר, סבסטיה ת"א, קו ירוק, 2014, תפירת גומי, 1.5מ'x2 מ'.

בעבודה נוספת שרייבר מנסה לחבר בין שני המקומות משני צידי הקו הירוק: סבסטיה ותל אביב. היא מציגה צילום נוף שצולם בכפר סבסטיה. בקו האופק של הצילום ניתן להבחין במגדלי עזריאלי בתל אביב.

תמונה 21. שיפי שרייבר, סבסטיה ת"א, קו ירוק, 2014, צילום, 60x70 ס"מ.

לסיכום, ארבע תמות מרכזיות נבחנו במאמר: מוגבלות פיזית, מגבלות וגבולות בהקשר של הבית, גבולות בזיקה למקורות היהודים וגבולות במובן הגיאוגרפי- פוליטי. ראוי לציין כאן את החיבור למקום דרך רגבי האדמה והאבנים (דבורה נחום-שריג, בהירה רוזנבאום, אסתר ליקסנברג בלוך, רחלי שטרן), ודרך דימוי הצומח על משמעויותיו הסימבוליות – השפע של הרימון (רחלי שטרן), הצבר המדמם (נעמה צמח), השורשים המתפרצים שהם כדם זורם (זיוה וייס), הזית - הצבא והשלום (שיפי שרייבר) והחצב השומר גבולות (נעה לאה כהן, בהירה רוזנבאום). נקודה חשובה נוספת היא הזהות הנשית הבאה לידי ביטוי בבחירת החומרים - החומר הנשי הרך של הבד והשיער (אסתר ליקסנברג בלוך, מיכל הלוי, עפרה קירשנבוים, זיוה וייס, צופיה לונסקי), ובבחירה התמאטית במגוון נושאים המבנים את הזהות הנשית כמו ההתמודדות עם גידול המשפחה וניהול הבית (מיכל כהן-לביא, דבורה נחום-שריג), ההדרה והמקום של הנשים ביהדות (עפרה קירשנבוים, מיכל הלוי, שרה תודה).