תערוכה זו נפתחת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב'גלריה האחרת' ע"ש צפורה לוריא במכללת 'תלפיות'. התערוכה מסכמת עשור של התמודדות אמנותית של האמן אבנר בר חמא עם נושא השואה. בשנות השמונים הוא החל להתמודד עם נושא השואה בצורה אמנותית עקיפה.[1] התערוכה שלפנינו מתמקדת בעבודות ישירות יותר שנעשו בעשור האחרון. בר חמא מרבה לשלב בעבודותיו תצלומים איקוניים, ועושה שימוש מפתיע ומחדש במילה. ההזדהות הדורית - הקולקטיבית עם ההיסטוריה היהודית מעסיקה אותו בעבודות, וברוח זו, הוא עורך מפגש בין-דורי ומארח בתערוכה שלפנינו את אביגיל לנגר, דור שלישי לניצולי שואה.
אבנר בר חמא נולד באוג'דה (Oujda) שבמרוקו ב-1946 בשם סרג' בֵּנַמּוּ.[2] בשל פעילותו הציונית של האב, נאלצה המשפחה לברוח ממרוקו ביוני 1956. הם נסעו לאלג'יריה, משם הפליגו למרסי שבדרום צרפת, ובאוגוסט 1956 עלו לישראל. בר חמא שהיה בן עשר כשברח ממרוקו התוודע לשואה רק בארץ, אך לתחושת העם הנרדף בשל יהדותו נחשף כבר בילדותו: "אני זוכר מרוקו מאד קשה, של פוגרומים שהתרחשו ממש מול העיניים שלי".[3] גם הבריחה מביתו טבועה בזיכרונו: "הבריחה הבהולה בחשכת הלילה וחציית הגבול בין מרוקו לאלג'יריה, בדרכנו לארץ, כשאנו מותירים מאחורינו את כל רכושנו, לא ניתנת לשכחה. מחיר היותנו יהודים."[4]
לאורך השנים נפגש בר חמא עם נושא השואה שוב ושוב: כשלמד בישיבה התיכונית 'נתיב מאיר' בירושלים, הלך ל'בית העם' כדי לשמוע את הדיונים במשפט אייכמן. ב-1976 ביקר לראשונה במחנה הריכוז דכאו, ובשנים 1980-1978 יצא לשליחות חינוכית בבריסל, במסגרתה השתתף בכנס סטודנטים יהודים במינכן ובדכאו, וראיין גרמנים מקומיים על תקופת השואה.
העבודה הראשונה בה התמודד האמן באופן ישיר עם נושא השואה היא המיצב דורות לשואה (2004, נגטיב, אטבים, קליפסים ונורת ניאון, 96X203 ס"מ). זוהי עבודה מושגית שאין בה דימויים חזותיים למעט המצע דמוי הפילם. האמן העמיד שלושה לוחות שחורים שקופים על חבל עם מקלות כביסה. על הלוחות השחורים נכתבו מלים באותיות לבנות. מאחורי העבודה הותקנה נורת ניאון שיצרה תחושה של חדר חקירות. הנורה האירה את המילים ואפשרה את קריאתן. "רציתי שהפילמים יוצגו כמו בחדר חושך (בחדר צילום). האטבים מעץ ולא מפלסטיק-זה יותר אותנטי וסופג את המים שעל הפילם."[5]
העבודה הוצגה ביום הזיכרון לשואה 2004. אותה שנה התארגנה קבוצת אמנים בראשותם של דב הלר ונעמי שלו לתצוגה משותפת בנושא השואה.[6] בר-חמא חבר לקבוצה והציג בתערוכה את המיצב שלשם הכנתו ביקש מניצולי שואה, בני ניצולים ("דור שני") ונכדיהם ("דור שלישי") לכתוב מושגים הקשורים אסוציאטיבית לשואה. את המושגים אסף באמצעות תלמידותיו והדפיס לפי סדר האלף בית על שלושה לוחות: לוח לניצולי שואה, לוח לבני ניצולים ולוח לדור שלישי. לכל דור רשימה משלו, וכל רשימה שמסתיימת חוזרת מיד לתחילת הרשימה ומתחילה מחדש – כך הרשימות מתקיימות בלופ חוזר עד לסוף הלוח.
עיון בלוח של ניצולי השואה מגלה מילים רבות שממפות מקומות, מושגים ודמויות מפתח שהפכו למזוהים עם השואה כמו אושוויץ ובירקנאו, מחנה השמדה, אנה פרנק ויאנוש קורצ'אק. יש לציין עוד שתי קבוצות מילים: האחת עוסקת בשליחות הזיכרון - אל תשכח, ללמוד, ללמד, לדבר, להנציח. קבוצה אחרת היא מלות שאלה - למה? מי? כמה? איפה? מדוע? - שנותרות ללא מענה. הלוחות שווים בגודלם אך במבט מקרוב ניתן לראות שלמרות שמספר הניצולים שהשתתפו בפרויקט שווה למספר בני הדור השני ולמספר בני הדור השלישי, הרי שרשימת האסוציאציות מתקצרת במעבר מדור ראשון לשני ומשני לשלישי (50 שורות לדור ראשון, 28 שורות לדור שני ו-12 שורות לדור שלישי) – האם הזיכרון הולך ונעלם? שואל האמן. זה היה ניסיון ראשון להתמודד עם נושא השואה באמצעות מלל צפוף ולתת ביטוי למעבר של הזיכרון בין הדורות.
שנה אחר כך יצר האמן בצילום ועיבוד מחשב את העבודה אתה ידעת! התחיינה העצמות האלה?[7] (2005, צילום עיבוד מחשב, הדפסה על בד, 190X150 ס"מ) בחלק העליון של העבודה מופיע תצלום הכרזת המדינה ומתחתיו קולאז' של שני תצלומים: עגלה עם גוויות מתקופת השואה ותצלום מתוך ההלוויה של טלי חטואל וארבע בנותיה הילה, הדר, רוני ומירב, שנרצחו בפיגוע הירי בציר כיסופים. התצלום הפוך ונראות בו חמש הגופות מוקפות אנשים (ראו תמונת ההלוויה של בנות משפחת חטואל. צילום(AP.[8]
בין שלושת התצלומים שילב האמן שני טקסטים:[9]
הטקסט בחלק התחתון של העבודה הוא שתי השורות הפותחות של השיר "הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ" אותו כתב חיים גורי ב-1947 לזכר חברי הל"ה שנפלו במלחמת העצמאות: "רְאֵה הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה. פָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵנוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים"[10] חיים גורי נשלח ב-1947 להונגריה ולצ'כוסלובקיה לסייע בארגון 'הבריחה' של ניצולי השואה לארץ ישראל. כשפרצה מלחמת העצמאות בסופה של אותה שנה, הגיעו אליו הידיעות על חבריו הלוחמים בקרבות, ובסערת רוחו כתב שירים שנשלחו ארצה ונדפסו בתוך חודשי הלחימה. הם עוררו הד רב, בייחוד "הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ" שזכה מיד למעמד של 'ליטורגיה לאומית'.[11]
בחלק העליון של העבודה ובמרכזה ציטט האמן חלק מהפסוק הלקוח מחזון העצמות היבשות בספר יחזקאל (לז, ג): "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֵּן-אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יקוק אַתָּה יָדָעְתָּ." החזון (פס' א-יד) הוא חזון הנחמה המפורסם ביותר של יחזקאל.[12] כשיטתו בנבואות אחרות (ראה יא, טו; יח, ב ועוד) מבסס הנביא את חזונו על אמרה שהיתה שגורה בפי העם: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יא), ועושה אותה ציר לחזון. תוכנו הכללי של החזון: ה' יחיה את כל העצמות היבשות ויביאן אל אדמת ישראל. השאלה המפתיעה של האל: "התחיינה העצמות האלה?" (ג). תשובת הנביא: "אתה ידעת" (ג) משמעותה: הרי ברור שבדרך הטבע הן לא תחיינה, אך ה' הוא כל יכול. ה' מפרט את התהליך של החייאת העצמות שלב אחר שלב. רק בסוף החזון, מפענח יחזקאל את משמעותו הסמלית ומצטט את האמרה העממית, שעליה ביסס את חזונו. לקראת הסוף משתנה הטכניקה הסיפורית: לא עוד פיתוח איטי ומודרג, אלא בשורה קצרה וחד-משמעית על שיבה לארץ ישראל וגאולת העם (יב-יד).
מחיבור המרכיבים השונים של העבודה אין ספק שבר חמא בחר בפרשנות הסמלית[13] של המעבר מהחורבן המתגלם ב"בקעה" שהיא עגלה מלאת עצמות אל שיבת העם לארצו המתגלם בתצלום הכרזת העצמאות בין הרצל לדוד בן גוריון: "מי ידע? האם עם ישראל ידע? האמין? שהחזון יתממש? האם הקב"ה ידע? ולכן בתמונה שילבתי את מימוש החזון (בן גוריון והרצל(" (אבנר בר חמא)[14]. מימוש החזון מופיע בעבודה יחד עם האובדן שמתלווה אליו בדמותם של הנרצחים - נספי השואה, לוחמי הל"ה ובנות משפחת חטואל.
בעבודה דור ברצף ושואה (2005, צילום הילד מגטו ורשה, כל האזכורים של המילה דור בתנ"ך, עיבוד מחשב, הדפסה על בד, 200X150 ס"מ) המצע הוא התצלום המפורסם של הילד מגטו ורשה, המרים את ידיו בכניעה וחוסר אונים. תצלום הילד לקוח מאוסף תצלומים שצולמו בגטו וארשה במהלך המרד במאי 1943 וזו אחת התמונות שהוצגה במשפטי נירנברג כדי להראות את הרס הגטו.[15] התצלום האיקוני ששועתק אינספור פעמים והפך לסמל השואה, מופיע בעבודה כשעליו פסוקים מהתנ"ך ומהתפילה בהם מופיעה המילה 'דור': "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". שוב חזר בר-חמא לרעיון הקיום של העם מדור לדור: "זהו נושא ההישרדות שחוזר ונשנה גם לאחר השואה. יש עוד תקווה, ומיד לאחריה קמה המדינה והחל קיבוץ גלויות."[16]
בעבודה גדולת המימדים תחיית חזון הצמות היבשות (2013, צילום, עיבוד מחשב והדפסה על בד, 160x110 ס"מ.2013),[17]
חוזר האמן לחיבור שבין הדורות, וכך כתב האמן על תהליך העבודה:
"בביקורי באושוויץ לראשונה, בחורף 2012 ראיתי לראשונה את החלונות עם המשקפיים, הנעליים וכו'... אבל חלון השיער והצמות היה מזעזע. זה לא הרפה ממני ובמיוחד הצמות והכמות.כשהתגבש הרעיון, החלטתי 'לנקום' בצורה מעודנת אבל בגאווה הישראלית.חיפשתי לצלם חיילות עם צמות .את החיילות הראשונות פגשתי במקרה וביקשתי מהן לשתף פעולה (כמובן אחרי שסיפרתי על הכוונה שלי). הן מיד נרתמו לרעיון וקלעו צמות אחת לשניה.וצילמתי.אחר כך הייתי ביום הזיכרון בהר הרצל כמנהגי לעלות על קברי חבריי שנפלו. וראיתי חיילות עם צמות - צילמתי מרחוק מבלי לזהות פנים.אחר כך עבדתי על התמונות במחשב במטרה להראות ביקור של החיילות בחלון הצמות.אלו מול אלו.חיילות צה"ל מחילות שונים, מבקרות באושוויץ ומעבירות מסר לנשים שהנאצים השפילו בגזיזת שיערן (סמל הנשיות).
המסר: אנחנו נשים צעירות קצינות בצבא ההגנה לישראל!המסר הזה נמשך גם בתערוכה שלנו בה אני מזמין צעירה נוספת להציג איתי -ההמשכיות.גם התמונה עם הכיתוב "אידן נקמה" (יהודים נקמה, 2013, צילום ארכיון וכתובת קיר מעובדים במחשב, הדפסה על בד,70x50 ס"מ) היא חלק מהעניין של הצמות. הנשים הצועדות למותן והן גלוחות ראש. והכיתוב הזועק לנקמה - הנקמה מובעת במסר שניצחנו."[18]
לסיכום, אבנר בר חמא עושה שימוש מפתיע ומחדש במילה בארבע דרכים עיקריות:
דרך אחת היא ציטוט מהשירה העברית – בעבודה אתה ידעת! התחיינה העצמות האלה? צוטטו שתי השורות הפותחות של השיר "הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ" שכתב חיים גורי. בעבודה זו כאמור הן מופיעות בהקשר של שואה ותקומה.
דרך שניה שהאמן עושה שימוש במילה היא באמצעות משחקי מילים – במיצג דנו-בה, דמו-בה (2011, צילומים מפעילות מתועדת בווידאו באנדרטת הנעליים על חוף הדנובה בבודפשט, מופיע ביוטיוב "הדנובה האדומה"), עושה האמן שינוי של אות בשם נהר הדנובה, הנהר שעל גדותיו נרצחו אלפים מיהודי בודפשט. המילה דנובה הפכה בעבודה הזו לצרוף- דמו בה.[19]
דרך שלישית מופיעה בעבודה דורות לשואה בבניית מושגים הקשורים אסוציאטיבית לשואה.
הדרך הרביעית היא ציטוט מהמקורות התנכיים – שתי עבודות בתערוכה - אתה ידעת! התחיינה העצמות האלה? ו- חזון הצמות היבשות - מתייחסות לחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל בהקשר של שואה ותקומה. בעבודה דור ברצף ושואה צוטטו פסוקים מהתנ"ך ומהתפילה בהם מופיעה המילה 'דור' כמוטו שחוזר על עצמו.
אכן, בעבודות של אבנר בר חמא חוזרת על עצמה אותה הזדהות דורית - קולקטיבית של האמן עם ההיסטוריה היהודית באמצעותה מחבר האמן בין השואה והתקומה, ובין שלושת הדורות – דור ניצולי השואה, הדור השני והדור השלישי.
ברוח זו, יצר האמן במיוחד לתערוכה הזו את העבודה דור לדור יספר...(עדות אילמת) (2014, מיצב, קובית אבן מסותתת, עץ שרוף, אפר, ארובה, שעון חול, פילם מתכת, 68X45.5x 12 ס"מ): "גלגל מתכת חלוד בתוכו חללים מלבניים המזכירים פילם צילום. הגלגל מסמל תיעוד מצולם של משהו ישן אך ריבועי הצילום ריקים. הגלגל חלוד - הצילום הולך ומתכלה. בתוך גלגל המתכת הונח שעון חול שחלקו העליון ריק - הזמן תם. זהו זמן חייהם של הניצולים.
היצירה מעמידה שאלה מרכזית: מה יהיה בעוד כמה עשרות שנים כשלא יהיו בינינו עוד ניצולים-איך נעמוד בצוואה 'אידן נקמה'"[20]
בתערוכה שלפנינו ממחיש האמן את העברה הבין-דורית לא רק בעבודותיו אלא גם במפגש שהוא יזם כשהוא מארח בתערוכה את פרויקט הגמר של אביגיל לנגר, דור שלישי לניצולי שואה. המפגש נוצר מתוך רצון עז של האמן להעלות את המודעות של אנשי החינוך למחויבות לזיכרון כשדור הניצולים הולך ונעלם.
קרן ענבי, אמנית ורכזת הפרויקט בבית הספר, כתבה כך על ההנחיה והדיאלוג בין המורה לתלמיד:
...אחת הדרכים של היוצרים להתמודדות עם הנושא [של השואה] היא להגיע אל העשייה מתוך מקום פנים אמנותי, מתוך נושאים מתולדות האמנות. דרך נוספת היא לגעת בנושא מתוך המציאות החברתית העכשווית בה אנו חיים. התערוכה הנוכחית מבקשת באמצעות ביקורתיות לחשוף שאלות הנוגעות למושגים של כאן ועכשיו, באמצעות ייצוג של דימויים טעונים, סמליים ומוכרים.
התערוכה מחברת בין שני יוצרים בני דורות שונים וביחד מציעה זווית התבוננות חדשה לצופה. [...] היצירה מנסה לחבר ולגשר בין העולמות השונים- בין הדורות, ובכך כוחה. הייתה לי זכות גדולה להיות שותפה לתהליך היצירה ולמפגש הבין דורי.[21]
המשותף לשני האמנים, כדברי ענבי, הוא הרצון לחשוף שאלות הנוגעות למושגים של כאן ועכשיו באמצעות ייצוג של דימויים טעונים ומוכרים, אך ניכר שיש פה שתי תפיסות שונות לחלוטין. עבודתה של לנגר התגבשה בה בעקבות המסע לפולין, וכך היא כותבת:
את עבודת הגמר שלי באמנות בחרתי לעשות על נושא קרוב לליבי, נושא השואה. לאחר ביקורי בפולין במסגרת בית הספר, התעניינתי מאוד בתקופת השואה ושמעתי המון סיפורים מיוחדים, ורציתי להתעסק בנושא זה גם בפרויקט. לא רציתי להציג עבודה בנאלית ורגילה על החוויה שלי מזיכרון השואה, אלא בחרתי להעביר ביקורת על החברה. ראיתי עבודות מהתערוכה "לשקף את הרוע: דימויים נאציים/עבודות חדשות" (המוזיאון היהודי בניו יורק, 2002), שהעבירו ביקורת על מסחור השואה, להפיכת הזיכרון לנושא פופולארי שזוכה לבאזז תרבותי, ונזכרתי בתחושתי ביציאה מאושוויץ, אומרת לעצמי "מתאים מאוד שיעמוד פה דוכן מזכרות".
לאחר כל אלה בחרתי להציג את ביקורתי בדרך מאוד קיצונית וחזקה והכנתי את דוכן המזכרות של אושוויץ.
הקצנתי את הפרסום והמסחור של השואה בהצגת פריטים שלרוב מוצגים כמזכרות ממקומות מיוחדים בעולם.[22]
בעבודה היא יצרה דוכן מזכרות, מזכרות שאמורות להתייחס לזיכרונות יפים ושמחים. בין "המזכרות" נמצאים מחזיקי מפתחות של אנה פרנק, צלחות עם דימוי מצבורי הנעלים, עפרונות עם דימויי הטלאי הצהוב, חולצות עם הכיתוב "My parents went to Auschwitz and all I got was this lousy T-shirt" פוסטרים עם הילד המרים ידיו, מסכות פורים בדמותו של יאנוש קורצ'אק, הצעה לקעקועים של ספרות ועוד ועוד. חפצים שלכאורה נמכרים בחנות מזכרות של אתר תיירותי נעים אלא שכאן האתר הוא מחנה השמדה. בכך מבקשת האמנית לבטא את סלידתה מאווירת קלות הדעת של המסעות לפולין ומתחושת המסחור של השואה.
[1] על כך הרחבתי במאמרי מ-2007: רחלי ברגר, "בכל דור ודור – ההתמודדות עם השואה בעבודות של אבנר בר חמא", עיניים לכותל – אבנר בר חמא, הגלריה העירונית לאמנות רחובות 2007, עמ' 7-6.
* ד"ר רחלי ברגר היא היסטוריונית של אמנות העוסקת בנושא השואה. בעבודת הדוקטורט שלה בחנה את השפעתה של השואה על האמנות החזותית הישראלית של "הדור הראשון". בשנים האחרונות היא חוקרת כיצד אמנים ניצולים בישראל מתמודדים עם השואה בשנים 2010-1980: היבטים היסטוריים ואמנותיים. ד"ר ברגר מרצה במכללת תלפיות.
[2] הפרטים הביוגרפיים המובאים במאמר לקוחים מתוך מאמרי מ-2007: רחלי ברגר, "בכל דור ודור – ההתמודדות עם השואה בעבודות של אבנר בר חמא", עיניים לכותל – אבנר בר חמא, הגלריה העירונית לאמנות רחובות 2007, עמ' 6.
[3] שיחה בין יעל פז לאבנר בר-חמא לקראת צילומי התוכנית 'מסגרת 100 שנות אמנות ישראלית', ערוץ 2, ינואר 2006.
[4] דברי בר-חמא ב-3.4.1988 מצוטטים בקטלוג התערוכה 'המאבק נצח', בית האמנים ירושלים, אפריל 1988. ראו הרחבה על ילדותו של האמן אצל: דביר שרייבר, '"איש עם מזוודה": ראיון עם אבנר בר-חמא', דימוי, 17 (1999), עמ' 80-77.
[5] דברי בר-חמא ב-3.5.2014 בתכתובת מייל למחברת המאמר.
[6] פעילות זו החלה שלוש שנים לפני כן, ב-2001, בגלריות גרוס ואייזנברג בדזנגוף סנטר. ב-2004 הצטרף בר-חמא לקבוצת האמנים המציגים והציע חלל תצוגה נוסף - את ה'גלריה האחרת' - גלריה שהוא ייסד ב-1995 במכללת 'תלפיות' שבתל אביב. ההתפרשׂות של התערוכה על שני חללים שונים כל כך זה מזה, הכריזה, לדברי המבקרת ציפורה לוריא: "על העדר רשות הניכוס של הנושא – זכר ה"שם" למרחב זה או אחר: לא החילוני ולא הדתי [...] מדובר בעורק תשתית מפולש. הוא חוצה קטגוריות סוציולוגיות או אידיאיות. זהו רובד קיומי. הוא רוחש בבסיסה של הישראליות..."ציפורה לוריא, 'יום השואה-תשס"ד: תערוכה משותפת לגלריות "גרוס" בדיזינגוף סנטר ת"א ול"גלריה האחרת", http://www.talpiot.ac.il/art/shoah.htm
[7] ראו פרשנות אחרת לעבודה אצל זיוה עמישי-מייזלש, "החלום הציוני: מציאות קשה מול תקווה שאינה מרפה", הר-שדה-בית- מיצבי מצב 2013-1995: אבנר בר-חמא. אמן בין-תחומי. מסע אל השיח היהודי-ישראלי, ירושלים 2013, עמ' 47, 50.
[9] שני הטקסטים הולחנו בחמש השנים האחרונות: "הנה מוטלות גופותינו" שכתב חיים גורי והלחין נחום היימן ב-2011 בביצוע של גילה אלמגור ודני גולן. ועיבוד של עמיר בניון לחזון העצמות היבשות בשירו "חזון יחזקאל", לחן יהודה מסס ועמיר בניון, אלבום "לדעת הכל" מ-2010.
[10] חיים גורי, ' הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ', פרחי אש, מרחביה 1949, עמ' 78-77.
[11] דן מירון, 'הזמן הצועד והמוות המבוטל: על "פרחי האש" מאת חיים גורי', מול האח השותק: עיונים בשירי מלחמת העצמאות, ירושלים ותל אביב 1992, עמ' 234-197, כאן עמ' 200.
[13]"בפרשנות המסורתית נחלקו הפרשנים בשאלה, אם חזון העצמות הוא סמלי, או שמא יש להבינו פשוטו כמשמעו. הצבעים העזים של החזון, תמונות חיות כמו "הנה אני פותח את קברותיכם" ואמונה מאוחרת בתחיית המתים הביאו כמה וכמה פרשנים לפרש את החזון כמשמעו. אולם נראה שאין לקבל פירוש זה. כבר ראינו שהחזון כולו מבוסס על אמרה עממית, שהיא עצמה בלי ספק מטאפורית. זאת ועוד: ככל שניתן ללמוד מן המקרא, לא היתה בזמנו של יחזקאל אמונה בתחיית המתים, ובוודאי לא כדוקטרינה ברורה כמו ביהדות המאוחרת. עם זאת אין ספק, שחזונו של יחזקאל תרם לגיבושה המאוחר של האמונה בתחיית המתים." יאיר הופמן, "חזון העצמות היבשות", אנציקלופדית עולם התנ"ך, כרך 12, תל אביב 1984. http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=9478
[14] דברי בר-חמא ב-26.4.2014 בתכתובת מייל למחברת המאמר.
[15]ראו Walter Laqueur and Judith Tydor Baumel (eds.), The Holocaust Encyclopedia, New Haven 2001, p. 679.
[16] דברי בר-חמא ב-19.2.2007 מצוטטים בתכתובת דוא"ל ושמורים אצל המחברת. תצלום הילד מגטו וארשה מופיע פעמים רבות בעבודות אמנות שנוצרו בתגובה לשואה, ראו האמנים:
Renato Guttuso, Samuel Bak, Israel Bernbaum, Muriel Nezhnie, Alan Schechner. בספרים:
Ziva Amishai-Maisels, Depiction and Interpretation, The Influence of the Holocaust on the Visual Arts, Oxford 1993, pp. 146, 423, fig 337, Samuel Bak and Lawrence L Langer, Landscapes of JewishExperience, Boston 1997, p. 37, Vivian Alpert Thompson, A Mission in Art: Recent Holocaust Works in America, Macon 1988, pp. 16, 17, 81, 82, 121, 149, http://www.dottycommies.com/
[17] ראו ניתוח מפורט של העבודה אצל פנינה רוזנברג (אוצרת), אבנר בר חמא – תחיית חזון הצמות היבשות, בית האמנים תל אביב יולי 2013, [עמ' 5].
[18] דברי בר-חמא ב-26.4.2014 בתכתובת מייל למחברת המאמר.
[19] ראו ניתוח מפורט של העבודה אצל פנינה רוזנברג (אוצרת), אבנר בר חמא – תחיית חזון הצמות היבשות, בית האמנים תל אביב יולי 2013, [עמ' 11-12].
[20] דברי בר-חמא ב-28.4.2014 בתכתובת מייל למחברת המאמר.
[21] דברי קרן ענבי ב-30.4.2014 בתכתובת מייל למחברת המאמר. שני המורים של לנגר הם: קרן ענבי (אמנית, ראש מגמת אמנות וצילום בתיכון מכבים רעות מור, מרצה בביה"ס לאמנות, חברה ותרבות במכללה האקדמית ספיר, מלמדת בתיכון לאמנויות תלמה ילין)ואסף אבוטבול (אמן ומורה למדיה חדשה בתיכון מכבים רעות מור).
[22] אביגיל לנגר, מסחור הזיכרון: פרויקט גמר באמנות, 2014.