כשאנו סוקרים את הענקים שבכותבים על תולדות האמנות, האם אנו שואלים את עצמנו אילו תשובות הם נתנו לשאלה הגדולה: ״מהי אמנות״ ?
לאחדים מהם, תשובות מזעזעות בדלותן, בצרות האופקים שבהן. אחרות הן תועבה פילוסופית. חיבור זה הוא על תשובה אחת, המגולמת במשפט אחד בן שבע מילים.
ראשית היכרותי עם תחום תולדות האמנות, היה, כתלמיד התיכון לאמנויות, דרך הקריאה השיטתית בספרו של גומבריך. כשלקחתי, בתור חייל קרבי, קורסים באוניברסיטה הפתוחה בתולדות האמנות, הייתה רוחו של גומבריך שורה על החוברות שנשלחו בדואר. אך פה ושם היה ניתן לראות כי שוב אין שמו מהווה מילה נרדפת לתולדות האמנות ובשוליים היו מתקנים או מסתייגים ממנו. ( הם היו מסתייגים מהצגת הדברים באופן של סיפור ובו גיבורים ותכלית, ומהערבוב בין סיפור הקורות וביטויי שבח וגנאי למתוארים). כשלמדתי בבצלאל גומבריך כמעט ולא הוזכר. גם פנופסקי וינקלמן בורקהארד ריגל או סנטאיאנה לא הוזכרו. חלק מהשמות האלה עלה כשהגעתי ללימודי התואר השני בתוכנית הבינתחומית באוניברסיטת ת״א, לעיתים הייתי אני מעלה אותם למורת רוחם של המרצים המלמדים כמעט הכל מהפרספקטיבה העכשווית. בעיקר סוציולוגית, האמת. אבל גומבריך באמת, לא הוזכר מעולם אלא בהערת אגב על איך פעם היו תמימים.
ובכן מהן התשובות הנפוצות לשאלה מהי אמנות?
1. ״מימזיס״. מהיוונים ועד קורבה, אנו חוזרים ושומעים את ההבל הזה על ממזיס. תוך העלמות מוחלטת מכך שאף אמן אף פעם לא חשב לעצמו: עכשיו אעשה דבר מה שמסתכם בהיותו מימטי. זה ברור שאם מתכוונים להציע את הדחף "לעשות דומה" כבסיס למגוון האדיר של התנהגויות ומבעים אנושיים המכונים אמנות,יש להרחיב עד מאד את משמעותו של הדחף. נוספת לכך העובדה ההיסטורית הידועה לנו על תרבויות שידוע ידעו לעשות ייצוגים "ריאליסטיים" ולא בחרו בכך. (מאשור ועד יוון) (אריסטו)
2. ״רגש״. ניטשה חשב שאמנות היא חיוב החיים. טולסטוי טען שההבדל היחיד בין "מלחמה ושלום" שלו ליבבת תינוק הוא הבדל איכותי, ולא מהותי. הוא עושה זאת טוב יותר, עשיר יותר, רב-רבדי יותר, אבל הוא עושה את זה-זה שעושה התינוק בבכיו: מביע רגש. בהקשר זה ניתן להעלות על הדעת גם תפישות ימי ביינימיות של "הבבליוס פור פורום", ה"תנ"ך לעניים" תפישה שתפקיד האמנות לעורר רגש ובכך לחבר את המאמינים התמימים לתכנים שאינם זמינים להם דרך האינטלקט. (תפישה זו עשתה סוג של קמבק פוסטמודרני בהגותו של בוריס גרויס). גם מושג אמנות זה הוא חסר תועלת לחלוטין עבורינו בבואנו לדון במגוון אדיר של יצירות אמנות "קרות" מבע, שהרגש אינו דבר מרכזי בהן. (תחשבו על עבודותיו המושגיות של ג'וזף קוסות')
3.״סחורה״ או ״אנטי סחורה״ , מבלי להיכנס לדיון הזה האם אמנות היא צורת התנגדות להגיון של הסחורה או שהיא חלק ממעגל הסחורות שתכליתו להנציח בידול מעמדי. ממארקס ועד פייר בורדייה אנו פוגשים את הדיון באמנות מפרספקטיבה של הסחורה.
4. שופנהאואר חשב שאמנות היא צהר לצאת או להביט החוצה מהכלא של הרצון. היגל חשב ובעיקבותיו רבים אחרים שדרך אמנות מבטאת רוח הזמן את עצמה ומתגלה הרוח המוחלטת של תכלית ההיסטוריה. אצל ריגל אנחנו פוגשים את מושג הקוננטסוולן.
5. פרויד חשב שבאמנות כמו בחלום אנחנו מגשימים פנטזיות. הוא גם חשב שבאמנות אנחנו עושים סובלימציות לדחפים פרימורדיאלים. משקפים את התת מודע. שלושת התפישות האלו,3 ,4ו-5 ביחד נקראות "אסכולת פרנקפורט". וזה מה שחשבו פחות או יותר אדורנו והורקהיימר.
6. וישנה כמובן "התאוריה המוסדית" של האמנות. נו נו, אם אני לא שפכתי כבר דליים של דיו על העניין הזה. בגדול, הטענה שאמנות היא מה שמוסדות האמנות מכירים בו כאמנות אינה אומרת שום דבר מהותי על האמנות, היא לא אומרת שום דבר בעצם פרט להרחבה קטנה של סעיף 3. והיא לא נכונה.
ומה חשב גומבריך? ובכן המשפט הפותח את ספרו הקלאסי, התמים,הבהיר והמוזנח של גומבריך הוא זה: "בעצם, אין אמנות כשלעצמה, יש רק אמנים)". תנו לזה רגע לשקוע. זו אמירה מהממת. היא לא הייתה כל כך חתרנית כשהיא נכתבה כי עוד לא היה אתוס אנטי הומניסטי כל כך דומיננטי. כי עוד לא היו טקסטים על מות המחבר. על מות הסובייקט. על שקר האינדיוידואליות. על כך שכל האמנים היו עושי דברו של איזה צו סמוי מטעם רוח הזמן התקופה והמעמד.הסטת המבט הטבעית, הספונטנית, האגבית ממש של גומביך מהארטיפקט לאמן,יש בה כדי לזעזע את הקורא העכשיוי. (ובה בעת, אני מרשה לעצמי לדבר בשם הקורא, להישמע מובנת מאליה).
מיהם האמנים הללו?, אנשים בעלי דחף יצירתי,דחף לייצר דימויים האומרים משהו על הדברים אותם הם מדמים,נרקומנים של חיקוי?-אולי, במידת מה. שמא טיפוסים רגישים, המביעים מתהומות נפשם ובדם ליבם את ריגשותיהם העזים ועוזרים לנו להזדכך אגב כך,-לפעמים, ייתכן. או אולי יצרני סחורות מתוחכמות,או מורדים בסדר החברתי שמכתיבה הסחורה-בוודאי היו גם כאלה וכאלה.ולבסוף,האם הם פיונים חסרי תווים המנוהלים על ידי מוסדות וכוחות שוק\ידע\כח ומספקים למערך המוסדי דלק להניע את עצמו?, אולי גם כאלה היו. באשר היו, בטוח דבר אחד, היו אלו אנשים. בני אדם. אמירתו הפשוטה בת שבע המילים של גומבריך היא הטענה כי אמנות היא פעולה אנושית. היא משהו שעשו אנשים. ולמעשה ניתן לקרוא אותה כך: אמנות היא פעולה אנושית בה מביעים בני אדם את אנושיותם.
בין אם נסכים לכך או לא, אין לנו אלא להתפעל מעמדה זו.
