המיתי, ההיסטורי והביקורתי ביצירות הרקמה של חנה שיר
אמנות הציור, מספר פליני מתוך המיתוס היווני העתיק, הומצאה לראשונה על ידי אשה מאוהבת מקורינתוס שבנסיונה להותיר סימן, זיכרון ממשי חזותי, רשמה את צללית צדודיתו של אהובה לפני צאתו למסע ארוך.
כמה אידילי, כנה ופשוט המיתוס הזה לעומת מסכת הדם, האונס, הנקמה והמוות שבה מופיעה במיתולוגיה יצירת אמנות העשויה - גם כן בידי אשה - בטכניקה של רקמה!
אובידיוס מספר לנו על פילומלה, שלא רק שנאנסה בידי בעל-אחותה, אלא אף נכלאה והושתקה לעד על ידו בעקירת לשונה, מפחד שתגלה את פשעיו. כך, ובניגוד חריף למיתוס 'המצאת הציור' האידילי אודות שימור הזיכרון, הרי שיצירת האמנות ברקמה שיוצרת פילומלה מכלאה נועדה בראש ובראשונה לשמר את חייה שלה: במשך שנה היא רוקמת, בסגול ולבן, יריעה המגוללת את מצוקתה, מצבה ומקומה לאחותה פרוקנה, ומעשה רקמה זה, יצירת האמנות שלה, מביא להצלתה, לנקמתה ולסופה הטרגי. זהו אפוא הפיצול המיתי הראשוני בגורלם השונה כל כך של הציור והרקמה: הראשון, למרות שהומצא על ידי אשה, הפך במערב לאמנות נאצלת, נערצת, נחקרת ונשלטת לחלוטין על ידי המין הגברי דווקא, עד ממש לתקופתנו האחרונה. ואילו אמנות הרקמה, שהמיתוס שלה עובר דרך הקשר הטרגי בין נשים מושתקות ומעונות, נדונה לגורל אחר לחלוטין: לאורך דורות רבים במערב ועד לזמן האחרון ממש, לא נחשבה כלל לאמנות 'יפה' אלא לדקורציה הראויה למלאכת נשים, חלק בלתי נפרד מחינוכן לתפקיד הנצחי של טיפוח הבית, כליו ויושביו. על כן ניתן לומר, בפרפראזה על אימרתו של סימונידס המובאת מפי פלוטרכוס, שהרקמה, ולא הציור, היא השירה האילמת - וליתר דיוק – המושתקת.
רבות מעבודותיה של חנה שיר (ילידת ברלין, 1946), ובפרט עבודות הרקמה שתוצגנה מסוף חודש מאי בתערוכת היחיד שלה בגלריה חנינא בתל אביב, עוסקות ביחסים ההיררכיים הכאובים בין הציור האדנותי והגברי ובין הרקמה הנשית כסימן לדיכוי, השתקה או אילמות של נשים. למרות שיצירתה של חנה שיר אינה מוגבלת לרקמה בלבד וכוללת גופי יצירה גדולים בציור, רישום, פיסול ויצירת סביבות, טוענת האמנית ש"למעשה, אני רוקמת כל חיי". זוהי הצהרה חשובה, המסמנת דווקא את הבחירה ברקמה העמלנית, המושתקת והנחותה היסטורית והיררכית כעיקרון המארגן לכל פעילות אמנותית: בציור, ברישום, בפיסול וכן גם ברקמה הלכה למעשה. בעקבות הצהרה זו והאסטרטגיות בהן נעשו העבודות עצמן אני מעונין, בפסקאות הבאות, להציע פרשנות אפשרית לקריאת עבודותיה של שיר כעבודות "רקומות", גם אם המדובר בפסל, ציור או אובייקט. פרשנות זו, לאור האספקטים המיתיים-היסטוריים-מגדריים שתוארו לעיל, תראה כי כעקרון פוסט מודרני-ביקורתי, ל"לרקום" יצירת אמנות ביצירתה של חנה שיר עשויה להתלוות משמעות חתרנית המבקשת, כמו רקמתה של פילומלה, לחשוף את עוצמת ההשתקה וההדרה של נשים ויצירתן בזמנים שונים. לתקופת השואה במיוחד - ומצבן הבלתי אפשרי של נשים ויצירתן בשואה - חשיבות ועניין רב ביצירתה של שיר, ועל כך יורחב בהמשך הדיון..jpg "hana shir")
השתקה ואילמות של נשים (בד"כ כתוצר של פעולה גברית) חוזרות ביצירתה של חנה שיר בעבודות רבות שמשותף להן מראה, אסטרטגיה, חומריות וביצוע של מעשה רקמה. בסדרת עבודות רישום מסוף שנות ה-70 רושמת האמנית בעפרון שוב ושוב את המשפט "איש אחד אמר לאישה אחת את אילמת", וממלאת באמצעותו את הדף בחזרתיות מכאנית עד לקבלת טקסטורה רישומית צפופה דמוית רקמה כתובה. בעבודות אלו אילמותה של האשה הסבילה מסומנת או אף נוצרת על ידי הגבר הפעיל באמצעות דיבורו, המגדיר לאשה את מצבה כמשוללת יכולת דיבור. האשה (שהיא גם האמנית הרוקמת) נדונה לחזור ולרשום את אותו המשפט כבמעשה רקמה צייתני, נותרת אילמת למול המלים המתרוקנות עד מהרה ב"רוויה סמנטית" ממשמעותן לטובת תצורות הטקסט(יל). באופן בוטה וחומרי הרבה יותר נוכח הקשר בין מעשה רקמה כמסמן כואב של השתקת הקול הנשי בסדרת העבודות רקמות זפת מתחילת שנות ה-80, בהן הזפת, חומר איטום "גברי", תעשייתי, (המשמש לאיטום גגות למשל), נמרח ומחניק את רקמות הבד, הנראות כחתכים בגוף נשי.
בסדרת הציורים כלאו אותי מבפנים ואני כותבת מכתבים למשפחתי (מסוף שנות ה-90) השתקת וכליאת המבע הנשי נעשות הלכה למעשה על ידי מעשה הרקמה: ה"מכתבים" שהאמנית מציירת בגירי שמן הם ואריאציות כפייתיות על מתווי שתי וערב בסיסיים כבמעשה רקמה, ומתפקדים גם כגריד של סורגים הכולאים את הכתמות ופרצי הזהב הספונטניים המנסים להיחלץ מבעדם. ניתן אפוא לראות כי מתוך סדרות אלו, השונות לכאורה מאד זו מזו בדרכי ביצוען, בחומריות ובמשמעותן, אכן עולות אותן איכויות "רקומות": אמצעי ביקורתי המסוכסך עם הציור התיאורי, דרכו מתבוננת ומצביעה האמנית על סיטואציות של השתקת נשים במרחבי הכוח הגבריים.
גם עבודותיה מן השנים האחרונות של חנה שיר, שתוצגנה בגלריה חנינא, "רקומות" - הן מבחינה מושגית, כפי שתואר להלן - והן הלכה למעשה. בעבודות אלו, שנעשו בעבודת רקמה עמלנית, יוצרת שיר סדרות רבות של דיוקנאות נשים בגילאים ומצבי נפש שונים, השונות אחת מרעותה בואריאציות אינסופיות בעיצוב פניהן, שיערן וידיהן ומבלי לחזור על עצמה. המשותף לעבודות אלו הוא המצע שעליהן נרקמו – בדים, מפיות, מפות, כיסויי כריות וכלי מיטה ישנים, מעשה ידי נשים בלתי ידועות - שהגיעו לידי האמנית או שנמצאו על ידה כשננטשו ברחוב, לעתים אף כסטים שלמים. בדומה להעברת כלי הבית הרקומים בין נשות המשפחה במהלך הדורות, מקבלים שוב בידיה של שיר כל אותם בדים objet trouvé, הספוגים בהיסטוריה משפחתית נשית עלומה, חיים חדשים במקום אלו שנסתיימו עם זריקתם – אך הפעם כיצירת אמנות.
יצירות אלו של שיר ממשיכות אפוא, במעין גנאלוגיה נשית אלטרנטיבית, את יצירותיהן הרקומות של הנשים האנונימיות שרקמו כל חייהן. הן גואלות אותן מאילמות ומהיעלמות, ומשמשות חוליה חדשה בשרשרת ההיסטורית של מסורת העברת הבדים מאשה לרעותה. במקביל, ברובד המיתי, שבות יצירותיה של שיר אל הפיצול הכאוב שבין הציור הגברי לרקמה הנשית, כיון שבניגוד לתפישת ה"אוטר" היחיד, החולש על כל תהליך היצירה, הן קרובות יותר ברוחן ליצירות אמנות הנבראות במשותף בידי מספר נשים, בדומה למשל לרוקמות הטלאים (קווילט).
שיר מתבוננת במצע הבד הרקום שנוצר בידי האשה האחרת, הבלתי ידועה, כבמפה המכילה את עקבות חייה, את סימני יצירתה. המוטיבים, הקישוטים והצבעים שבחרה ויצרה, אך במיוחד סימני הגוף – הפרשותיו ורישומו שדבקו במצעים וניסו להעלימם - משמשים כבסיס להמשך יצירת הדיוקנאות הרקומים על גבי הרקמה הישנה יותר. באחת הסדרות המסקרנות ביותר בתערוכה אף איתרה שיר עקבות אישיים, מוחשיים יותר, של הרוקמת האנונימית: אותיות תשליב (מונוגרמה) בלתי מפוענחות שנרקמו בשולי סט שלם של בדים וכלי בית רבים משכונת יד אליהו, הנראה מזרח אירופי בסגנונו. "חתימה" רקומה זו עשויה להוליך אותנו כעת, באופן כפול וטעון, בשני צירים המצטלבים ביצירותיה של חנה שיר בתערוכה זו: יצירתן של נשים כ"אחר", ויצירתן של נשים בשואה.
בציר פרשנות אחד, ניתן לראות את חתימת המונוגרמה של הרוקמת הבלתי ידועה כממסגרת את אפשרויות וגבולות עולמה: מחד - כבעלת תודעה של יוצרת (השם הפרטי) – ומאידך - כמוכלת בתוך שם המשפחה (של בעלה), מוכלת הלכה למעשה כאשה בתוך המשפחה, הבית ומטלותיו. יותר מאשר "חתימתה" של האמנית, הרי שהמונוגרמה מייצגת בעיקר את מה שהיא אינה יכולה להביע באופן חופשי.
.jpg "hana shir")
בציר הפרשנות השני, מתפקדת המונוגרמה מיד אליהו כשריד כאוב, ספק-ביוגרפי, "משם": מתרבות יהודית אירופית זעיר-בורגנית שניסתה לשווא, אפילו בפינות היהודיות הנדחות ביותר שלה, להידמות גם בגינוניה החיצוניים לתרבות אירופה הנאורה שלבסוף קמה עליה לכלותה. מסורת רקימת תשליבי וסמלי המשפחה, ששורשיה הקדומים באריסטוקרטיה האירופאית ושאומצה כסממן פרובינציאלי ומתחנחן של הזעיר-בורגנות, מקבלת בהקשר האירופי-היהודי משמעות טעונה משהתייתמו השמות הרקומים מבעליהם ונותרו כעדות להיעדרם. ואולם יצירתה של חנה שיר אינה מתמקדת אך ורק בגורלן המושתק והמעונה של נשים יהודיות בתקופת השואה, אלא בזה של נשים באשר הן, הנתונות בשדות הכח הגבריים. לדברי האמנית, מוצאה האפשרי של שורת הדיוקנאות הרבה הנפרשת בסדרות אלו, קשור מחד בביקור בביתן הנשים הפולניות במחנה אושוויץ שעל קירותיו תצלומי נשים ש"כולן הרי עסקו ברקמה", כדבריה. מאידך - "גילוין" של האמניות-הקורבנות מן הביתן הפולני באושוויץ ועניינה של שיר בקשר הפולני-יהודי בין הנשים המעונות והמושתקות במחנה שהרקמה אולי חיברה ביניהן, מהדהד גם את חייה שלה עצמה: שיר נולדה בסוף המלחמה לאם ממוצא פולני שבהמשך התגיירה.
התערוכה כולה, המורכבת מאינספור דיוקנאות, הופכת אם כן למופע תיאטרלי של מסכות-מסכות רקומות המחזקות את התחושה המיתית והריטואלית שכרוכה ביצירתן - בחזרתיות האיטית והכפייתית שבמעשה הרקמה - בדומה לתנועות בטקס. בטווח שבין מסכות וכדים יווניים למסכות הקוביסטיות, מצטרפות העבודות בתערוכה למעין העלאה באוב מודעת לעצמה של תולדות האמנות במערב רגע לפני קריסת הפרדיגמות הגדולות של הנאורות. תערוכתה של שיר מייצרת אפוא אלטרנטיבה רקומה באופן ביקורתי לתולדות אלו, ומנסה לספר את סיפוריהן של מי שלא הותר להן, אז כעכשיו, להצטרף אליהן, הן כצופות והן כיוצרות. קשר השתיקה הותר.
מאמרו המחקרי של יקיר שגב נכתב לקראת תערוכתה של חנה שיר בגלריה חנינא בתל אביב 28.6.2014 - 29.5.2014 .
את התערוכה אצר יקיר שגב.
