הילד חולם

הילד חולם

מאמרה של אירנה גורדון הילד חולם נכתב במקורו לקראת תערוכתה של מאירה גרוסינגר בחודש מאי 2014,
שהתקיימה בגלריה פלורנטין 45 .
 

"מעבר לים, מעבר לים, התדעו ציפורים הדרך לשם", כתב ח.נ. ביאליק בשירו, מבטא משאלת לב של ילד בעולם של מבוגרים המפליג בדמיונו למקומות רחוקים, חולם בהקיץ. מאירה גרוסינגר מעמידה את החלימה במרכז עבודתה וחושפת את שבריריותה. היא מצביעה על הנראות של הכמיהה למקום אחר כצוהר להתבוננות על המעורער, הלא בטוח, המאיים ושותת הדם בתוך חיי הפרט והחברה במציאות היום יומית.

יצירתה בתערוכה מורכבת מקרעים, פיסות של מצבי כאב, בדידות והישרדות הנטועים בנוף קדמוני ופראי, ויוצרים מחבר מוכר וזר בו זמנית: דמויות, בעיקר של ילדים, ובעלי חיים ממוקמים בינות לפרגמנטים של טבע. הדמויות תמימות ואידיליות למראה כמו הרושם הראשוני של הנוף בו הן נמצאות. הן מבטאות את הערגה למרחב אחר, קמאי ופולחני של אדמה בתולית, מצולות ים לא נגועות וקשר בלתי אמצעי עם הסביבה. זהו עת החלימה האבוריג'ינית – חלום מסוג שונה לחלוטין מזה המערבי – הזמן שבו, על פי אפוס הבריאה של האבוריג'ינים באוסטרליה, חיו האבות הקדמונים וחלמו את שעתיד לבוא ובתוך כך בראו תוך שירה ונגינה את החיות, הצמחים את השמש, את הירח והכוכבים, את ההרים העמקים והנהרות ואת האנשים על פני האדמה.

גרוסינגר בכל שנות עבודתה שואבת את השראתה מתרבויות ילידיות. בתערוכה הנוכחית היא חוברת לתרבות האבוריג'ינית המזהה את אותות החלימה, כלומר הבריאה, במוחשיות המתמשכת של הטבע כחלק מקיום והוויה אינסופיים. היא נדברת עם הפולחן שלהם הסובב סביב האנשת הטבע וסימון האבות המיתולוגיים כמצויים בחיות, בצמחים ובאדמה. באותה נשימה גרוסינגר מנסחת את אי-ההיתכנות של קשר כזה עבור מי שחי בחברה המערבית. הטבע הוא מרחב מדומין של אינסטרומנטליות וכוחניות האדם המבקש באמצעים מלאכותיים לגעת בחושניות, בפראיות ובמסתורין בתוך החיים העכשוויים המודרניים. בו בזמן ה"אני" המערבי החי במערכות מוסדרות ותבוניות לכאורה מסמן את המטפיסי כמצוי בטבע,כאמצעי דרכו ניתן לגעת מעבר לקיום היומיומי, שרב בו הכאב.

הבחירה של גרוסינגר לעבוד בשנים האחרונות בטקסטיל לאחר שבעבר עבדה בעץ ובנייר, אינה מקרית. הטקסטיל הוא חומר רך, פיסולי, מקורותיו בטבע אך הוא כולו עיבוד אנושי הנושא בתוכו פרקטיקות וידע, זיכרונות, מנהגים וקודים תרבותיים שלמים. הוא מפאר את האדם ומשמש לו כעור שני, הוא מאפשר לו ללבוש ולפשוט זהויות, הוא מכסה ומגן עליו, סופג את זיעתו וחובש את פצעיו. גרוסינגר משתמשת בטקסטילים שונים אותם היא מוצאת – שאריות בגדים ישנים וחוטים שהיא פורמת מבדים – לצד ספוגים, ברזלים וחלקי ריהוט ישנים, ורותמת את איכויותיהם החומריות והמטפוריות על מנת ליצור נרטיב חדש המורכב כולו מחלקי סיפורים הטבועים עמוק בתת המודע הקולקטיבי. הנופים הנראים זרים במרקם ובצבעוניות שלהם מצביעים על כאן ועכשיו, כמו העצים הערומים העשויים חלקי רהיטים ומענפיהם תלויים פירות שהם רוגטקות – גרבי ניילון המשמשים ליופי וחיטוב של הגוף הנשי אך הם נושאים בתוכם אבני קלע. העצים של גרוסינגר מהדהדים פעולות פולחניות של קישרת בדים על עצים, של סימון וסגידה, הכרה והכנעה ומגלמים את האלימות של היום יום הישראלי חודרת לטבע, משנה את פניו, משבשת את האידיליה האפשרית שלו.

הדמויות העשויות כולן שכבות על שכבות של טקסטילים בשילוב עם קונסטרוקציות ברזל שהאמנית מצאה ועיצבה משרטטות מציאות אנושית של פגיעות, סבל וחיפוש אחר ישועה: הילד הקטן, הבודד, הפצוע והדואב למראה; הילדה המושיטה ידיה; האישה-אדמה שפלג גופה העליון פעור והיא נושאת עמה כמעין פריחה, ראשי בובות – ילדים; האייל הכורע פצוע; כלב השמירה הקלגס. בכולם הטקסטיל, בגלגוליו השונים של רקמה ,סריגה, אריגה ותפירה, הוא הפנים והחוץ, הציור והמצע, הקישוט הריטואלי והעור, השחקן והמסכה, הפצע והאיחוי גם יחד. בתערוכתה הקודמת בנמל יפו "חצר אחורית – או זיכרונות ילדות" עסקה גרוסינגר כדור שני לניצולי שואה בזיכרונות מודחקים וגם שם השתמשה בטקסטילים שונים בשילוב עם חוטים ואובייקטים מצויים אחרים שיצרו מעין תיאטרון אבסורד שבמרכזו כלוב ארעי המסמן את העולם ואכזריותו. בתערוכה הנוכחית המהווה מיצב אחד שלם, מרחב הפעולה נפתח לנוף מזוקק ופרגמנטרי שהוא כולו שוטטות וחורבה, קרעים של יופי ואפשרות לאושר, ומתגלגלים בו סלים המתמצתים את המעשה האנושי של כלי הקיבול אך מבטאים כאן גם תלישות ועזובה. וכך עולות במחשבה מילותיה הטרגיות של האם בתחילת מחזהו של חנוך לוין "הילד חולם": "שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר/ כי טוב יותר כבר לא יהיה; שנהפוך שלושתנו לטבע דומם/ "הורים מסתכלים על ילד חולם." "מעבר לים" הוא מיצב המתנהל בין חלומות: חלום התום והכמיהה המתהווה למקום האחר ומדמיין את הטוב ביותר, חלום הבלהות והסיוט המגלם את פוטנציאל ההרס והרוע האנושי בעבר, בהווה ובעתיד, וחלום שהוא פיוט מתמשך, רוחני, שבו האדם והטבע אחד הם.

במיצב-תערוכה גרוסינגר מפרקת כל אפשרות להבנה קוהרנטית של הדימוי והעולם, ובכל זאת אינה יכולה להפסיק מלנסות, כך דמותה שלה עצמה עולה וצפה מעל פני מים בעבודת וידיאו המוקרנת בתוך אובייקט דמוי דג מרחף – מרמזת על יונה והלוויתן ועל מעשה הנבואה/ האמנות שלא ניתן לברוח ממנו, אלא להתמודד איתו שוב ושוב. לפנינו דיסטופיה של פחדים, זיכרונות וכמיהות לא ממומשות – חלום של בריאה, חלום של התפוררות.

אירנה גורדון