ההקשר החברתי של ההישג האמנותי .

אמנים אאוטסיידרים הם אנשים שנסיבות חייהם המבודדות מנעו מהם חיים קהילתיים מקובלים ולא אפשרו להם לקיים דיאלוג חברתי ותרבותי ממשי עם סביבתם. קשר חברתי, קשר מוסדי ושפה משותפת חשובים ואף הכרחיים להישג האמנותי, כפי שהם חשובים להישגים בתחומים אחרים.

החשיפה והפופולאריות להן זכתה אמנותם של האמנים האאוטסיידרים אינה סותרת את ההכרה בחשיבות השפעת ההקשר החברתי והתרבותי על היצירה האמנותית ועל תכניה. אולי אף מחזקת אותה.

בדרך כלל היעדר דיאלוג תרבותי או שפה משותפת מונע מצוינות בעשייה התרבותית. אינך יכול להיות מצטיין המועדון, במועדון שכלל לא קיבל אותך לשורותיו. חוסר בדיאלוג תרבותי אף מסביר מספר 'תופעות' מטרידות :

• היסטוריונית האמנות האמריקאית לינדה נוכלין במאמרה המפורסם, "מדוע לא היו אמניות גדולות ?", ( Artnews , 1971),קיבלה את האמת המטרידה שלא היו ציירות גדולות כנכונה. ייחודו של מאמרה פורץ הדרך היה בכך שנוכלין הסיטה את הדיון בנושא מהמחוזות המגדריים לתחום החברתי-מוסדי. נוכלין טענה שהשפעתן של המגבלות החברתיות והמוסדיות שחלו על נשים עד לסוף המאה ה- 19 ואף מעבר לכך, על מיעוט הישגיהן בתחום האמנות, הייתה רבה לעין שיעור מהשפעות אחרות שנהוג היה להביא כהסבר לתופעה. נשים למעשה לא נכחו בבתי הספר לאמנות, במועדוני תרבות ובמרכזי השיח. היעדרן ממוסדות התרבות, מבתי הספר ומהשיח התרבותי הגביל את התפתחותן ולא איפשר את הגעתן למצויינות.

• זיוה שמיר בספרה "רקפת" על שירתה של רחל, מציינת כי מהשירה העברית החדשה שהחלה להיווצר בארץ בתקופת העלייה השנייה נעדרה כמעט לחלוטין שירה נשית. הסיבה לכך לא הייתה הדרת נשים כפי שטען דן מירון, אלא פשוט משום שנשים לא שלטו בשפה העברית המתחדשת. השפה העברית הייתה באותה עת נחלתם של הגברים בוגרי ה"חדר" ובית המדרש. שמיר מציינת כחריגות, את דבורה בארון שרכשה עברית בבית מדרשו של אביה הרב, ואת רחל המשוררת. רחל שלטה בעברית תנ"כית מאחר וקיבלה את המלצתו של גורדון, והשקיעה מספר שעות בכל יום בלימוד תנ"ך. שליטה בשפה המשותפת היא תנאי לא רק לכתיבת שירה, אלא אף לדיאלוג התרבותי המפרה המהווה את המצע ליצירתה.

• חוסר בדיאלוג תרבותי ובשפה משותפת היווה ללא ספק את אחת מהסיבות המרכזיות לכך שלא קמו אמנים יהודים גדולים שהטביעו חותם על ההיסטוריה האמנותית העולמית עד למאה ה-19. זאת, על אף שיהודים היו במשך תקופות ארוכות משכילים בהרבה משכניהם שאינם יהודים, ורבים מהם עסקו בהרחבה בהגות ובעשייה תרבותית. בידודם של היהודים וחוסר קבלתם בסביבתם, לא אפשר דיאלוג תרבותי עם החברה המקומית, ואף הביא להולדתן של שפות ייחודיות. באין דיאלוג, היזון חוזר ושפה משותפת אין יכולת ליצור אמנות שתמצא את מקומה במרכז הזרם התרבותי המקומי. את נטיות היצירה הטבעיות שלהם ניתבו יהודים לאפיקים שהיו טבעיים יותר עבורם. פיוט, אגדה, סיפור, חקירה דתית ורוחנית ואחרים.

על רקע דוגמאות אלה ואחרות בולט הישגם יוצא הדופן של האמנים האאוטסיידרים. יצירה מקיפה, מעמיקה ומוערכת שנוצרה ללא קהל וללא כל דיאלוג או הכרה תרבותית. מאידך בולט השוני הרב המאפיין את יצירתם, כפי שצויין על ידי ז'אן דובופה, ממגדירי התחום, שהדגיש כי יצירתם אינה מבוססת על עולמות תוכן מוכרים. בשיחה שקיימתי על כך עם רותי דירקטור, היא תארה את עבודתם, כ"יצירה שהיוותה עבורם צורך פנימי, אולי גאולה, ובוודאי תיעול של יצרים ודחפים פנימיים עמוקים ביותר".( אמנים אאוטסיידרים , שיחה עם רותי דירקטור)

השוני העמוק בעולמות התוכן של יצירתם מבהיר שמדובר ביצירה אחרת. לא ביצירה מהסוג הנמצא בעולמות התוכן הרגילים. שוני נוסף הוא בעוצמת הצורך ליצירה שנבע דווקא מהנסיבות המיוחדות. ההבדלים ממחישים שההכרה והעניין הרב להן זוכה אמנות האאוטסיידרים אינן סותרות את ההנחות המקובלות בדבר השפעתן העמוקה של החברה, השפה והתרבות על היצירה האמנותית המתנהלת בתנאים "רגילים". אולי אפילו מחזקת אותן.