בוצינא דקרדינותא , יונתן הירשפלד על מקורות האור בציור

*בוצינא דקרדינותא

*ארמית: "נר אפל" או "פנס חושך", ביטוי אוקסימורוני קבלי. עניינו הוא הכרח החושך עבור ראיית האור.

א.הקדמה ושני חובות

יותר משנה עברה עליי כשאני מחפש גופי תאורה בציורים. במהלך השנה הזו מצאתי בספרים ובמוזיאונים מאות ציורים המכילים גופי תאורה.

האור,כמטאפורה קלאסית של הטוב,של הקידמה, של ההומניזם העסיק אותי כצייר, אולי דווקא מהפרספקטיבה המכונה "פוסט מודרנית" שהיא לכל הפחות,דו ערכית ביחסה לקידמה.

את גופי התאורה שמצאתי ניכסתי והכנסתי לציוריי. חיבור זה מבקש להיות הרהור על מה שלמדתי, אבל לא מן הנמנע שמישהו ילמד ממנו גם משהו אחר. למשל- איך אמנים חושבים.

לחיבור קצר זה שני חלקים עיקריים, רשימת מצאי, של ציורים עם גופי תאורה והרהורי אודותיהם. חלקו השני, עיוני יותר, על מסקנותיי ומחשבותיי שנרשמו לאורך מעט יותר משנה.

אבל ראשית שני חובות.

חוב ראשון אני חב לדוקטור איתי ספיר שלימד אותי קורס על המאה השבע עשרה באוניברסיטת תל אביב, ושם הוא הקרין את "נשיקת יהודה איש קריות" של קראווג'יו והצביע על כך שקראווג'יו מופיע בפינה הימנית של הציור כשהוא נושא מנורה, ואז הוסיף: "שימו –לב, היא איננה מקור אור בציור ולמעשה היא מבטאת כישלון של הצייר, שעניינו ראיה-לראות"

חוב שני אני חב לסיימון שמה (simon schama) שבהרצאה שלו ששמעתי ביו טיוב על גרניקה של פיקאסו הוא הצביע על הפן המאיים של המנורה בבית המופצץ מול הפן המנחם של הנר שאותו נושאת האישה. "זה מזכיר לי" הוא אמר, " את הפנס המרובע הגדול של החיילים האנונימיים ב "שלישי במאי 1808" של גויה: גם שם מופיע הפנס ככלי של הרשע"

ובכן,שני הציורים האלו נתנו את הטון לחיפושי. תודה.

ב. סקירה קטנה של מבחר גופי תאורה מן השלל שאספתי

וויכוח ניטש סביב השנדליר המפואר מעל ראשיהם של הארנולפינים. מקובל לראות בנר האחד הדולק את עינו הפקוחה תמיד של האל, ומבלי שאזדקק להוכחות אקדמיות מורכבות (אין זה חיבור בעל יומרות אקדמיות), אני מבקש לומר שזה נראה לי בלתי סביר. (ממתי אלוהים הוא כמו נר? נרות ידועים בדעיכתם - הם מסמלים את חלוף החיים לא?) עוד אשוב אל השנדליר הזה של ואן אייק.

2.

אבל השנדליר של ואן אייק הוא משחק ילדים. הביטו למשל בלפיד שמחזיק קופידון אצל הנדריק גולציוס.

(hendrick goltzius) ברישום שכותרתו "ללא קרס ובבכוס ונוס תקפא" (1617) ציור מוסר זה טוען כי תשוקה לא תחזיק בתנאים של דחק. (קרס אלת השפע החקלאי של הרומאים) אבל הביטו: האם לא נראה לנו מאיים ומפחיד האופן שבו הלפיד כה קרוב לבדים? האם העובדה שהוא צבוע (כמו השפתיים והפטמות של הדמויות) כששאר הרישום שחור-לבן, לא מהפך את משמעות הכותרת?

או, הביטו בזקנה המחזיקה בנר ועוזרת לדלילה לבגוד בשמשון בציורו המפורסם של רובנס.(בנשיונל גלרי בלונדון, ראיתי אותו ב 1998 בתור נער, והוא המם אותי ביופיו, רושם שאני נושא עמי עוד מאז). זוהי למעשה קונבנציה שיש לה עשרות ביטויים. גם בציורי יהודית והולפרנס וגם בציורי שולמית עם ראשו של יוחנן: לעיתים תופיע זקנה ובידה נר: מי שמאפשר את מעשה הנבלה הוא האור.(עוד נשוב לרובנס, יש לו אינסוף לפידים!)

3.

כך גם בציוריו של חריט ואן הונטורסט (gerrit van honthorst) לעיתים קרובות מישהו מאיר לפועלים המבצעים זוועות. הביטו בישו לפני הכהן הגדול או בהכתרתו של ישו בכתר הקוצים.

וכמובן הציור של המשפחה הקדושה בנגרייתו של יוסף שבו ישו מחזיק את המנורה שמסתירה ממנו את הנגרות המהותית של חייו: הצלב.

יותר מבכל ציור אחר ניכר בציור הזה שהאור הוא ההפך מידיעה. ישו הילד מאיר את העבודה של אביו על העץ. כול המביט בתמונה נעשה ער לצלב-להוציא אותו.

4.

אבל תמונת הדגל שלנו כאן כמו במקומות אחרים, תהיה דווקא "אמנות הציור" של ורמיר.

פה משחק האור משחק כפול. השנדליר-כמובן אינו דולק. מקור האור הטבעי-החלון האהוב כל כך על ורמיר-אינו מופיע. והצופה, המסיט את הוילון מהווה גם הוא חלק מהארת החדר (כלומר ברור שלו יוסט הוילון הכבד יוחשך החדר-ולו במעט).

במובן מסויים הגישה כאן מזכירה את הנורה של ג'ספר ג'ונס

כלומר כוף התאורה עצמו הוא אובייקט אטום ולא מאיר-בכל מה שחשוב באמת-הדברים שאליהם מביט הציור. אפשר לחשוב בקלות אגב על גופי תאורה שאולי הם לא אטומים כמו הנורה של ג'ונס ולא מסתירים אמת גבוהה או משמשים לרשע כמו אצל גויה פיקאסו וואן הונטורסט אלא שהם סתם מרים ומלנכוליים. כאלו הם אצל ואן גוך, פנסי אולם הסנוקר, או פנסי רחוב של הופר-גם הם נושאים עמם מלנכוליה ואכזבה מהקידמה. לסיום אני רוצה לבקש מהקורא להתבונן בפניו של פרומותיאוס הגונב את האש מהאלים ב"משתה האלים" הנפלא של רובנס.

5.

רבות נכתב על המוטיב של פרומתיאוס-סמל הקדמה,האמונה בטכנולוגיה-אבל גם,ובו-זמנית סמל לאופיה ההרסני והטרגי של הקידמה והטכנולוגיה. (ראו למשל את ספרו רב ההשפעה של דוד אוחנה "התשוקה הפרומתיאית" (מוסד ביאליק,2000), אז הנה רובנס מגיש לנו את התמה כולה על מגש: הלפיד-גוף התאורה מסמל את שלטון האדם באש ואת הקידמה. פרומתיאוס (שמשמעות שמו "מחשבה לפני מעשה") הוא זה שגונב את האש מהאלים ונותן אותה לבני האדם (חסרי האחריות- יש לומר?).

כעת הביטו שוב על פניו המבועתים. הוא מזכיר לנו נושא לפיד אחר,מבועת גם הוא פרי מכחולו של רובנס.

זו דמות מ"השלכות המלחמה" המפורסם. הלפיד,השליטה באש, זו הבעתה. זו הזוועה.

עד כאן חלק ראשון ובו רשימת מצאי.

חלק שני.

לאה דובב, שהייתה מורתי בבצלאל מביא בספרה "אמנות בשדות הכח" (הוצאת סל תרבות 2009) טענה שאמנות יש בה יסוד חתרני אפילו אם האמן לא התכוון לכך אפילו אם המזמין לא היה ער לכך. למשל צייר שמצייר את המלך עשוי לרצות למצוא חן בעיני המלך ולהדגיש את עדינותו ואת הפאר שבו הוא חי . אבל הציור, של גבר עדין החי בפאר עשוי להיות חתרני במציאות של מיליונים החיים בעוני. (ייתכן כי אני מפשט ומגזים את טענתה של דובב. זאת מאחר ואני לא מחויב לקוד המעונב של האקדמאים, אני כותב כצייר)

דורית קידר כותבת בספרה הנפלא על קראווג'יו (קראווג'יו כמודרניסט, הקיבוץ המאוחד 2000) כי מודרניזם ופוסט מודרניזם אינם לטעמה פרקי זמן היסטוריים אלא הלכי נפש, פרדיגמות תפישתיות, אופני חשיבה, ולטעמה יכול היה קראווג'יו להיות מודרניסט במאה השבע עשרה ויכול ה"זהר הקדוש" להיקרא כטקסט פוסט מודרני- זאת משום הלך הרוח, הפרדיגמה התפישתית ואופן החשיבה שלהם ולא על פי מיקומם על ציר הזמן.

אם נקבל את שתי ההצעות האלו, ואיני רואה מדוע שלא, הרי שגופי התאורה עשויים לייצג עמדה נאורה ומודרניסטית המאמינה בקידמה ובטכנולוגיה וניתן לומר כי במעקב זריז אחר הופעתם בתולדות האומנות ניכר כי חלק מהאמנים אינם מחזיקים בגישה מודרנית והם מפוכחים, אירוניים, ויראים מהקידמה והשלכותיה.

ניתן לומר שייצוגי גופי תאורה הם מופע קלאסי של חתרנות. הבטחתי שנחזור לשנדליר של ואן אייק.

הוקני מתעכב על השנדליר הזה בסרטו ("ידע סודי") ומראה עד כמה בלתי ניתן להעלות על הדעת שדבר כזה לא יצויר באמצעות שימוש בהקרנת "קמרה לוסידה"- עדשה למעשה ,וכיוון שואן אייק הוא אולי "ראשון הציירים", (במובנים רבים, הוא היה מראשוני ציירי השמן, מראשוני החותמים על ציורייהם-ואפילו הייתה זו באמת עדות לנוכחותו בטקס החתונה כפי שטוענים לעיתים-אף אם זה נראה לי מופרך, איפה הכומר אם זה טקס?, מראשוני הציירים לצייר סצנת חולין ועוד)-טוען הוקני הרי שהציור כמו נולד ביחד עם הטכנולוגיה והשנדליר אליבא להסבר זה הוא שיר הלל לטכנולוגיה.

ואני מציע את ההפך. האור היחיד המשמעותי שנכנס לחדר נכנס מהחלון. (זה אור פוליטי התפוזים מסמלים לדעתי את שלטון בית אוראנז'-אם כי עליי להודות שכבר קראתי פירושים אחרים לתפוזים האלו כמו למשל שהם ים-תיכוניים ומסמלים את זהותו של מר ארנולפיני איטלקי(?))

למעשה ניתן לומר כך, יש לנו בציורים קלאסיים שלושה סוגים של מקורות אור: 1. אור טבעי. 2. אור שמקורו בגוף תאורה. 3. אור דתי.

ברור שכשיופיטר או זאוס קורנים אור לתוך הציור האור הוא חיובי: זהו אור של גאולה. מקובל שהאור הטבעי הוא מה שהוא: כלומר נטול פניות. (אולי להוציא אצל ציירים רומאנטים שאצלם הטבע הוא אלוהים-כך למשל אצל קספר דוד פירדריך) ואנחנו,כאן, הראנו שאור שמקורו בגופי תאורה הוא לעיתים קרובות, סייע לרשע, ביטוי לאובדן האמונה במעשה הציורי,בקדמה ובטכנולוגיה ומייצר עיוורון עבור המשתמשים בו.

ברצוני לסיים עם השנדליר של ואן אייק כפי שעיבדתי אותו אני, כשמיזגתי אותו עם מי שלטעמי הוא "הצייר האחרון"-קופפרמן שלנו.

הדימוי מימין הוא פרט מואן אייק ומשמאל פרט משלי.