חלום יפני
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, החל האמן היפני טסוּיוֹשִי אוֹזָאווָה (Tsuyoshi Ozawa) לתעד את מסעותיו ברחבי העולם. תצלומי המסעות הם חלק מפרויקט מתמשך בשם Jizoing, המוצג בתערוכה. כל תצלום כולל דימוי של האל הבודהיסטי היפני ג'יזו, המגן על המטיילים. הפרויקט של אוזאווה אינו מצביע רק על ההשתלבות הגיאו-פוליטית של יפן בתהליכים גלובליים ועל תשוקת המסעות היפנית, אותה מאיצה הצמיחה הכלכלית המטאורית של יפן; הוא גם אלגוריה על היחס בין אמנות ומציאות, שמרתק אמנים יפנים במחצית השנייה של המאה ה-20.
באמצעות ניתוח של יחס זה, אנסה לבודד את המגמות השונות שעלו באמנות היפנית בעשורים האחרונים, ולהדגימן בעבודות המוצגות בתערוכה.
תשוקה למסעות
קבלת הפנים הנלהבת של האמנות היפנית במערב בשנות ה-90 נבעה בראש ובראשונה מהתקבלותו של טאקאשי מוראקאמי (Takashi Murakami), שהצליח להתגבר על הבידוד של ארצו והפך את התרבות היפנית הפופולרית לאופנתית בכל רחבי העולם. ב-1994 הוא ניסח את אסתטיקת ה-Superflat (שטיחות קיצונית) שלו, היוצרת הקבלות בין מסורות באמנות היפנית מתקופת אֶדוֹ לבין עבודות ה"מאנגה" וה"אנימה" העכשוויות. ההצלחה הבינלאומית של מגמת ה-Superflat סייעה ליפנים להבין טוב יותר את זהותם. מאז, מספר גדל והולך של אמנים יפנים יצאו ללימודים בחו"ל והשתתפו בתערוכות בינלאומית. לא תמיד הם עושים זאת אך ורק מתוך שאיפה לצמיחה מקצועית. לעתים קרובות, המסע עצמו הוא הנושא המרכזי עבורם, כפי שניכר בעבודותיהם של רבים מהאמנים בתערוכה.
כך למשל, ב-1992 טייל האמן שימאבּוּקוּ (Shimabuku), המתגורר כיום בברלין, ברחבי אירופה, כשאחת מגבותיו מגולחת (טיול באירופה עם גבה אחת מגולחת). הייתה זו אחת מעבודותיו הראשונות, והתגובות אליו – מהפתעה וסקרנות ועד התמרמרות וגינוי – מייצגות את טווח הרגשות שמתעוררים כשאדם יוצר קשר עם זרים ופוגש תרבות אחרת. שימאבוקו, המדגיש את זרותו ואחרותו שלו, הקדיש את עבודתו המאוחרת יותר ליצירת דיאלוגים עם זרים. הדבר אפשרי גם כשאין שפה משותפת, כפי שהוא מראה בעבודה המוצגת בתערוכה, לבקש מהרֶפֶּנְטִיסְטָס – פניירה וסוניידור - לעשות רמיקס לעבודות התמנון שלי (2006).
גם האמן יוֹשינוֹרי ניווָה (Yoshinori Niwa) שואב את השראתו מטיוליו, ועבודותיו מבוססות על אינטראקציות בהקשר זה. הביקור התיירותי באתרים בלתי מוכרים מאפשר לו לשמור על עמדת ריחוק מהמציאות החברתית והפוליטית במקומות אלו. מציאות ז
ו מסקרנת אותו תמיד, אך בהיותו ביפן הוא חש לעתים תכופות כי אינו מצליח לשמור על המרחק הנחוץ לבחינתה. הוא אינו נוטה לניתוח ביקורתי של ההקשר שבו הוא מוצא את עצמו או להבעת עמדה, כפי שנוהגים לעשות אמנים מערביים. הוא בוחר בדרך אחרת, הכוללת שימוש בהומור ויצירת מצבים בלתי צפויים ואבסורדיים, המשבשים את הדרכים השגורות שבהן אנשים קולטים את ההיסטוריה הפוליטית שלהם, מתייחסים אליה ומדברים עליה. בפעולה בבוקרשט, שמשכה קהל רב, הניפו המשתתפים באוויר אנשים בעלי דעות שמאלניות, כאילו היו המנצחים בתחרות ספורט (זריקת סוציאליסטים לאוויר ברומניה, 2010). הייתה זו הדגמה של דרך אחרת להתייחס לאירועי העבר וההווה. היה בכך גם משהו מבלבל, משום שהפוליטיקה נחשבת זירה שבה התנהגות מעין זו אינה קבילה.
דחף הביקורת החברתית
עניין בהיסטוריה מאפיין את עבודתו של יאסוּמָאסָה מוֹרימוּרָה (Yasumasa Morimura), שהחל ליצור בשנות ה-80. פרויקט הרקוויאם שלו, הכולל תצלומים ועבודות וידיאו, עוסק בדמויות מפתח ורגעים מכריעים בהיסטוריה של המאה ה-20. מתוך שאיפה לחוותם באופן אישי, האמן מתחפש לדמויות כמו היטלר, לנין או יוקיו מישימה ומשחזר תצלומים תיעודיים שלהם, או אפיזודות מרכזיות שנטלו בהן חלק – נאומו של לנין בפני הפועלים בכיכר האדומה בשנות ה-20, או פנייתו של מישימה לחיילים ב-1970, שבעקבותיה ביצע האראקירי. בעבודת הווידיאו המוצגת בתערוכה, רקוויאם: לעג לרודן/סכיזופרני (2007), מופנה לעגו של מורימורה, הלבוש כצ'רלי צ'פלין בסרט הדיקטטור הגדול, לאו דווקא להיטלר עצמו, אלא לכל רודן באשר הוא ולשאיפתו של האדם לרודנות ככלל. על אף רצינות נושאיהן, יש בעבודותיו של מורימורה היבט גרוטסקי מכוון, המאפשר לקהל להתבונן באירועים ההיסטוריים המוצגים ממרחק ולבחון את יחסו אליהם.
תיאטרליות והומור, הנעים מאבסורד ועד אירוניה, הם אלמנטים או כלים מרכזיים בעבודתם של אמנים יפנים רבים העוסקים בשאלות חברתיות ופוליטיות. חברי קבוצת Dumb Type, שנוסדה ב-1984 וממשיכה את מסורת מחול הבוטו היפני האוונגרדי של שנות ה-60, מוכרים ברחבי העולם כיוצרי הפקות מרהיבות המשלבות מדיומים שונים: מיצג, מחול, תיאטרון ואמנות וידיאו. עבודתם עוסקת בנושאים מרכזיים בחברה היפנית המודרנית, הרלוונטיים למדינות רבות בעולם – טכנולוגיה מתקדמת, תרבות הצריכה, איידס, וקיום מחוץ לנורמות חברתיות ומגדריות.
לעומת עמדת היוצר הברורה של מורימורה ו"דאם טייפ", אמנים יפנים צעירים רבים המתעניינים בשאלות חברתיות ופוליטיות מעדיפים להימנע מתיאטרליות ולהיצמד עד כמה שאפשר למציאות. נציגים בולטים של גישה זו הם חברי קבוצת צ'ים↑פום, הנוהגים לצלם פעולות החושפות אמיתות ובעיות בוערות. הם נוטים לעסוק בנושאים אקטואליים בדרכים פרובוקטיביות, ויוצאים כנגד הכללים והמוסכמות הבלתי כתובים המנחים את החברה היפנית. חלק גדול מעבודתם בוחן נושאים שהם בבחינת טאבו בחברה היפנית, כגון הפצצה האטומית שהופלה על הירושימה ורגעים כואבים אחרים בהיסטוריה היפנית המודרנית. אין תמה אפוא שרבים מגיבים לעבודות האמנות שלהם בכעס, שכן זהו בדיוק סוג התגובה שעבודתם מבקשת לעורר. על אף תגובות אלו ואחרות, עלייתה של קבוצת צ'ים↑פום מעידה על שינוי באופן שבו נתפסת האמנות ביפן, כמו גם זה שמתחולל בחברה היפנית ככלל.
הפואטיקה של חיי היומיום
כשמתבוננים בנוף האמנות היפנית העכשווית, קשה שלא להבחין בעיסוק הניכר בבנאלי ובשגרתי, שעולה ממנו פואטיקה של חיי היומיום. התמסרות לחפצים ולתופעות שבמבט ראשון נראים בלתי ראויים לציון היא חלק מרכזי מן היכולת להבחין ביופיו של המינורי ושל חסר החשיבות ולשאוב השראה מן המציאות. עבור שינְרוֹ אוֹטָאקֶה (Shinro Ohtake), האמנות היא "שיתוף פעולה עם מה שכבר קיים". הוא מעבד מחדש דימויים חזותיים המתקיפים את האדם המודרני מכל עבר, ובוחר את חומריו מתוך עיתונים, פרסומות, דפי מחברת, תצלומים ישנים, רפרודוקציות של ציורים מאת אמנים מערביים, תצלומי זירוקס, או כל דבר אחר התופס את עינו. גם העבודות של טֶסטוּיָה אוּמֶדָה (Testuya Umeda) מורכבות מחומרים שגרתיים שהוא מוצא בסביבתו, משקיות פלסטיק צבעוניות ועד דליי פלסטיק, ספרי קרטון, מניפות ומנורות. בעבודות הווידיאו של קוֹהֵיי קוֹבָּאיָאשִי (Kohei Kobayashi) נראה האמן כשהוא מבצע פעולות טריוויאליות: גורר לוח עץ, זורק כדור פינג-פונג, שופך מים מדלי על מדרכה, זורק תפוזים לתוך מזוודה, או סתם רוכב על אופניים. ההיבט המרכזי בעבודות אלו הוא האופן שבו אובייקטים ופעילויות יומיומיים מאבדים את אופיים המקורי, השימושי והמכאני, ונתפסים באור חדש. אמנים יפנים מוצאים את אמנותם בדברים הבנאליים ביותר, ומאמינים כי ניתן לגלות את השירה החבויה במציאות. עולם היומיום נפתח לדמיון, והמציאות מתגלה כגדושת הפתעות.
