עיונים במוות ובזמן דרך שלוש יצירות אמנות

מאמרו של נירן גרשטיין על מקומם של המוות והזמן באמנות ויחסיהם – "הזמן כמושג חיים"

ברצוני לעשות הפרדה תחילה בין שני המושגים. המוות אינו קשור לחיים. אין הוא חלק מהחיים, אלא להיפך – המוות אינו חיים. אין הוא יושב תחת מטריית ה'יש'. הוא חסר כל נוכחות, ואין ביכולתנו למדוד אותו בכלינו, שהרי אין הם יבצעו ייעודם על אָין. איננו יכולים לקבלו כמציאות. אמנם ניתן להתייחס למות אדם כחוויה סובייקטיבית של אדם אחר, אך כאן אנו נדבר על האדם החי, תחושותיו, מחשבותיו וכדומה, ולא על המוות כשלעצמו. נוכל להתייחס רק לחיים, ועל כן כל דיבור על המוות, וכל אמנות (שהרי גם היא עצמה שייכת אל תחום החיים) המעלה בנושאה את המוות, בין מנקודת המבט של האדם החי בעולמנו, ובין אם מעלה היא רעיונות דתיים, מיסטיים או אי-רציונאליים, תתייחס היא בהכרח לחיים ולמוכר לאדם החי, ולעולם לא למוות עצמו.

אמנות שכזו, בהביטה אל המוות דרך משקפי החיים, תהיה מוגבלת למושגי החיים, ובראשם – לזמן. מושג הזמן שייך למציאות הטבע, לאדם החי הפוסע בכל יום ויומו אל עבר מותו, ומנותק מן המוות. אריסטו ראה בכל נקודה בחלל ובזמן תכונה מיוחדת בעלת השפעה ממשית על הגופים הנמצאים בה. ניוטון, בהמשך, קבע אותם כמוחלטים העומדים בפני עצמם. בעזרת תורת המונדות של לייבניץ ותפיסתו שלו את הזמן (וכן לא פחות בעזרת הספקנות של יוּם), היה זה קאנט שקבע במהפכה הקופרניקאית שלו, כי הזמן הינו תוכן אפריורי, אינו תלוי ניסיון, משמע - הוא יצירתנו אנו. עוד הוסיף קאנט, כי לא הזמן הוא שחולף, אלא התופעות כולן הן אלו החולפות עבורנו בזמן. אנו חשים את הזמן על פי המאורעות. ובכן הזמן (יחד עם החלל) הינו אחד מכליו של האדם החי בעולמנו אנו, המשמש לסידור ערבוביית הרשמים החיצוניים, עולם התופעות, הטבע. [1]

כשכותב בודלר "כאב! כאב נורא! הזמן חיים אוכל. אויבנו האפל, המכרסם בלב, מדם שנאבד פורח, מתגדל" [2] , הינו כותב אך ורק – עקב מוגבלותו כאדם – על החיים, ואינו מתייחס כאן למוות כשלעצמו כלל. ציורי הגסיסה החוזרים של מונק מתייחסים לחיים. כך הדבר בקומדיה של דנטה, וכן בשירתו של בלייק. בחינת התייחסות האמנות לנושא המוות הינה רחבת יריעה כל כך, שלא ניתן יהיה לתמצתה לכדי שיחה או מאמר קצר. על כן אעלה בכתב זה שלוש יצירות המתייחסות באופן מובהק וישיר לנושאי הזמן והכיליון, ואנסה לבחון הדברים מתוכן.

רומאן בתוך אמנות פלסטית. הר הקסמים \ תומאס מאן

כאמור האדם, בשאלתו על המוות, יבחן תמיד את ה'עצמו', או את סביבתו שהכיר בחייו, ביחס למוות, ועל כן, מן ההכרח הוא שיתייחס גם לזמן (השייך לתחום ה'יש', למציאותנו). בספרו "הר הקסמים", מעמיד תומאס מאן את הזמן במרכז הרומאן. בית ההחלמה 'ברגהוף' - בו מבלה גיבור הרומאן, הנס קסטורפ - בחפותו מכל תמורה, בו כל יום זהה לקודמו, וכל עונות השנה דומות כל כך, נעשה בסיפורו של מאן למעין יצירת אמנות פלסטית, סטטית, העומדת בפני עצמה ומכילה בתוכה את הסיפור. כמו יושבת עלילת הרומאן בתוך אחד מציוריו של סזאן.

מתוך שהותו של הנס עצמו ביצירה פלסטית זו עולה בו השאלה המטאפיסית על החלל והזמן (בנקודת זמן מסוימת בעת שהותו בה). הוא מהרהר: "ה'אז' חוזר על עצמו תדיר ב'עכשיו', ה'שם' ב'כאן'. ולהלן, כיוון שאין לדמות זמן שיסוף ומרחב שיוגבל אפילו במאמץ הנואש ביותר, נמנו וגמרו, שיש "לחשוב" את הזמן ואת המרחב כאינסופיים [...] אבל, כלום כינון הנצח והאינסוף אין פירושו השמדתו ההגיונית-החשבונית של כל המוגבל והסופי, דהיינו צמצומו היחסי עד האפס? האם אפשרי הוא 'זה-אחר-זה' בנצח או 'הפרט אל הפרט' באינסוף?"[3]

עוד כותב מאן, כי את סיפור הזמן בחינת זמן ותו לא, לא ניתן לספר כלל, כפי שלא ניתן לכנות צליל אחד או אקורד אחד המתמשך במשך שעה שלמה בשם מוסיקה. אך יחד עם זאת "יכול אפוא גם הסיפור לטפל בזמן, [...] אולם מאחר שיכול הוא לעסוק בו, הרי ברור, שהזמן, המשמש יסוד הסיפור, עשוי להיפך גם נושא שלו. ואם-גם מוגזם היה לומר שאפשר 'לספר את סיפור הזמן', הרי מכל-מקום אין בכך משום פגיעה בשכל-הישר אם נרצה לספר על אודות הזמן [...] ובאמת לא העלנו את השאלה, האם אפשר לספר את סיפור הזמן, אלא בשביל שנודה בכך, כי גם אנו מתכוונים לכעין-זה בסיפור המעשה שלפנינו". [4]

נוכל להתייחס לזמן באותו בית-מרפא גם בהקשר לתורת היחסות של איינשטיין, אך בהיבטה הפסיכולוגי. כאשר מספר הנס קסטורפ המבקר בבית המרפא לאחת הדמויות השוהות בו כי הגיע למקום זה לשלושה שבועות בלבד, משיבה לו הדמות: "אנו לא נדע את יחידת-המידה הקרויה שבוע, אדוני, ירשני להורתו. הקטנה שביחידות הזמן אצלנו הוא החודש"[5]. אמנם מבחינת העלילה מצב זה מתרחש עקב הגזרות המוטלות על הפציינטים לשהיות ארוכות במקום, אך אין להתעלם מהקשר השפעתו המתעתעת של הזמן. בעת בה בוחנת אותה הדמות ממקומה חסר התמורות את הזמן החולף בשאר העולם ביחס לזמן במקומה שלה, הינה מבחינה בפערים עד לכדי שימוש שונה ביחידות הזמן. ראוי להדגיש שוב כי ההשוואה כאן לתורת היחסות מתייחסת למובנה הפסיכולוגי בלבד, שכן יחסיות זו, באופייה המדעי, דורשת שוני במהירות בין שני המקומות השונים. במצב זה, האדם המגיע לביקור בעולם הנע במהירות ליום אחד בלבד, בחזרתו לעולמו הסטטי יבחין כי חלף במקום זה חודש ימים.

הזמן הפעיל ביצירה. האמנות של אנדי גולדסוורת'י

גם יצירותיו של האמן הבריטי אנדי גולדסוורת'י (Andy Goldsworthy), המתייחסות בין היתר לכיליון, עושות זאת במגבלת התבונה האנושית, משמע: משתמשות בזמן. איננו יכולים לשוחח על מות יצירותיו, אלא במגבלתנו כצופים באותו כיליון. הזמן שייך להתבוננותנו שלנו בעולם התופעות, בטבע. גולדסוורת'י יוצר תחת מסגרתו של הטבע המצמיח ומכלה כל. יצירתו נוצרת, עומדת, מתנוונת ונעלמת לגמרי כאחד מכל חומרי הטבע השונים. במובן זה השלב הראשוני של יצירת העבודה, התהוותה או לידתה אם נרצה, מהווה חלק מהותי מהיצירה עצמה. אך אין הוא מבצע מייצגים. רוב עבודתו של גולדסוורת'י מבוצעת כחוויית יצירה אינטימית. על פי רוב עובד הוא לבדו בטבע, ומשתמש באופן תמידי בחומרים הנמצאים בו. התנאים הטבעיים אינם משמשים רק כחומר גלם, אלא גם עורכים שינויים ביצירתו. רוח, נפילת האור, ערפל, קרח, גאות ושפל וכדומה, כל אלו מהווים חלק פעיל ביצירה, לעיתים מביאים אותה לכדי שיא שלא יכול היה גולדסוורת'י לייצרו בעצמו, ובאופן תמידי הינם גם הגורמים לכיליונה. [6]

אך האם הרס היצירה הנרקמת מחומרי הטבע אינו מחזק דווקא את אלמותיות הטבע עצמו? יהיו שיטענו לאלמותיות הטבע, אך איך נוכל לומר על המוות שהינו אלמותי? הרי כאן יש פרדוקס. וכן לא נוכל לומר שנצחי הוא, שהרי הנה חזרנו להגדרה הארצית 'זמן' ביחס לדבר שאינו נוכח כלל. והנה למדנו, שהתהום הפעורה בין שתיקת האדם המכיר לראשונה במותו הקרב ובא, לשתיקתו שלאחר המוות, הינה אותה התהום שבין הזמן האינסופי לשלילתו של כל זמן.

קוורטט לקץ הזמנים \ אוליבר מסיאן

בעת היותו אסיר במחנה שבויים נאצי, לאחר שהכיר שלושה אסירים מוסיקאים כמותו, כתב המלחין הצרפתי אוליבר מסיאן (Olivier Messiaen) את היצירה המוסיקלית בת שמונת החלקים 'קוורטט לקץ הזמנים'[7] בהתאם לעיסוקם המוסיקאי של השלושה: נגן הקלרינט, הכנר והצ'לן. אף על פי שנכתב הקוורטט, לדברי מסיאן, בהשפעתם של סממנים נוצרים-דתיים, קשה להתעלם מהשפעת המקום בו נכתב. היצירה הושמעה לראשונה בין כתלי מחנה השבויים עצמו אל מול קהל של מאות אסירים ושומרים גרמנים. בקלות יתרה נהרהר, בעת שמיעת היצירה, באותם המאזינים הראשונים. לא את צלמם נעלה בדמיוננו, ואף לא את תווי פניהם, אלא אותם.

קישור לחלק החמישי של 'קוורטט לקץ הזמנים'[8]

שמה של היצירה מחזירנו לשאלה המטאפיסית עתיקת היומין: האם נוכל לייחס למציאות נקודת התחלה וסוף? לא אכנס כאן לפרטיה של אנטינומיה זו ולטיעוני מצַדדיו של כל צד בה, אך אשוב אל קאנט הפוסל את שתי התשובות העתיקות לאנטינומיה, וטוען כי מתן תשובה לשאלה זו אינה כלל מן האפשר. חקירת רשמי הניסיון הינה תהליך רגולטיבי. על האדם מוטלת המשימה האינסופית לחקור ולעבור ב"טור תופעות העולם [...] מכל אבר של טור, בתורת מותנה, אל אבר מרוחק יותר"[9] ועל כן אינו יכול לשאול עצמו שאלות המתייחסות לכלל המציאות, ובניהן תחילת הזמן. עוד טען כי לכל תנועה קיימת רק משמעות יחסית לגבי גוף אחר שאינו בתנועה, וכך גם לכל שינוי קיימת משמעות יחסית לגבי העצם המתמיד, זה שאינו משתנה. מכאן מסיק קאנט כי אין המעבר מאָין ליש ולהיפך הינו בגדר תחושה שבאפשר [10]. אם כן מילתה הראשונה בפסוקו הראשון של החומש הראשון סתומה לנו. אין ה'בראשית' שאלה הניתנת לקיפול הכרתי, ועל כן אינה שאלה מדעית כלל.

אם כן המוות והזמן אינם בעלי זיקה. הם נפרדים זה מזה. ומאחר שאנו נמצאים בצדו של הזמן, לא רק שלא יכולה האמנות להתייחס אל המוות כשלעצמו, אלא גם איני רואה כל עניין שתעשה כן. אנו בוחנים ונבחן את החיים, אלו המכילים את מניפת התחושות והרשמים האנושיים, את התבונה ואת היצר. וכשם שתחושת השמחה והסיפוק שייכות לחיים, כך גם הגסיסה והאבל.

נירן.ג

niran.gar@gmail.com

הערות:

[1] "ביקורת התבונה הטהורה", עמנואל קאנט, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשרטייך, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים. וכן ב"הקדמות לכל מיטאפיסיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע", עמנואל קאנט, תרגום: אברהם יערי, הוצאת מאגנס, ירושלים. כל ההערות יתייחסו לתרגום זה.

[2] "פרחי הרע", שארל בודלר, תרגום: דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות והמפעל לתרגום ספרי מופת, 1997. מתוך השיר: "האויב". עמוד 33

[3] "הר הקסמים", תומאס מאן, תרגום: מרדכי אבי-שאול, הוצאת ספרית פועלים, המועצה הציבורית לתרבות ואמנות והמפעל לתרגום ספרי מופת. 1955, כרך ב', עמוד 5

[4] שם, עמוד 202

[5] שם, כרך א', עמוד 61

[6] על אנדי גולדסוורת'י ועבודותיו מומלץ לצפות בסרט הדוקומנטארי Rivers and Tides"", בבימויו של Thomas Riedelsheimer, שכן על פי דברי האמן, צילומי הסטילס של עבודותיו מהווים את רגעי השיא של היצירה, ולא את   
    התהליך כולו, שהוא הוא היצירה. קישור לקדימון הסרט

[7] "Quatuor pour la fin du temps"

[8] החלק החמישי נקרא: "Louange à l'Éternité de Jésus". צ'לו ופסנתר. חלק זה מעניין במיוחד. יחד עם זאת, הינו אחד הקטעים היחידים שנכתבו טרם הגיע מסיאן למחנה השבויים. את תפקיד הפסנתר כתב מסיאן לעצמו.

[9] "ביקורת התבונה הטהורה", עמוד 272

[10] "הנה תניחו, כי משהו מתחיל להתקיים מכל וכל – הרי מן ההכרח שתהא נקודה זמנית, שבה לא היה קיים. אך למה תרצו להצמיד נקודה זו, אם לא למה שכבר קיים? כי, זמן ריק שקדם אינו מושג של תחושה [...]" - "ביקורת התבונה הטהורה", עמוד 132.