מִנטרת אל-באטן הוא שם מקום באום אל-פחם, ופירושו עמדת הנוטר של אל-באטן, הלוא היא הפִסגה העגולה דמויית הבטן, שמדרונותיה מכוסים היום בשכונות המגורים החדשות של העיר. שכונות אלה, המקיפות את המרכז הישן של העיר במעגלים מתרחבים והולכים, תופסות את מקומם של עצי הזית הוותיקים ומשוכות הצבר, נופי הילדוּת והנערוּת שאותם שב וליד אבו-שקרה ומציג בהדפסיו.
בשימושו המטאפורי בכותרת התערוכה, השם "מִנטרת אל-באטן" חורג מתפקידו בהצבעה על מקום ספציפי; דומה כי הוא משקף מהלך בחייו ואמנותו של אבו-שקרה, שבעודו חוזר אל ועל מראות המקום – חזרה הנכרכת בזכרון הזמן שבו היתה עמדת הנוטר חבויה בסבך העצים ושיחי הצבר – הופך בעצמו לַנוטר המתריע בשער.
אבו-שקרה נוטר את הדברים מרחוק. הוא החל לתעד את הסביבה בצילום עוד לפני שעזב ללימודים בלונדון
(1974), ומאז הוא מוסיף ומצלם את מחוזות ילדותו במהלך ביקוריו באום אל-פחם. את לוחות ההדפס הוא מכין על פי התצלומים בביתו שבלונדון, שם מעובדים המראות המצולמים לדימויים חדשים הנטענים בזכרונות קדומים יותר, בגעגוע אל הבית ואל הזמן ההוא, וגם במטענים שהעמיסה עליהם המציאות הקרובה. אלא שבין ביקור לביקור המקומות הללו נפעלים מכוח החיים וצורכי השעה, והנופים שזה עתה ראה משתנים לבלי הכר. אבו-שקרה, הנאחז במראות עצי הזית שהיו שם מאז ומעולם, מעניק להם נצח בהדפס; במבטו הנוטר הוא יודע, שממשותם של המראות הנחרטים בלוחות הנחושת היא מחוז חפץ בלתי אפשרי.
המתח בין הילידי (תחושת הבית) לבין המטאפורי בעל-כורחו (עמדת הנוטר) כמו התקפל לו בכותרת "מִנטרת אל-באטן", שהתגלתה כבלתי ניתנת לתרגום. המלים העבריות המקבילות נוטר או שומר גררו עימן אל הכותרת את כל הנוטרים והשומרים משדות האתוס הציוני, ואפילו נטירת טינה השתרבבה לשם. לא רק האחדות הפיוטית של צליל ומובן ושֵם ומקום אבדו במעבר לעברית: נימת ההתרסה שנמסכה בדברים עיוותה את היחס בין מושא ומובן וכמו העלתה מאוב מציאות שבה הכל מוליך אל הפוליטי.
הדפסיו המוקדמים מעידים על העניין שגילה אבו-שקרה הצעיר במדיום ההדפס ועל המיומנות שרכש ופיתח, במהלך לימודיו בלונדון, במִנעד רחב של טכניקות תצריב ואקווטינטה, ואילו מאז שנות ה-80 הוא מתמקד בתחריט יבש. לאחר בידוד מושאי ההדפס מן התצלום במתווה בעיפרון על נייר, אבו-שקרה יוצר את הדימוי על הלוח כרשם, כשהוא חורט ישירות במתכת. הדימויים המודפסים, על שפעת גוניהם, הם בעצם רישומים קוויים במנעד רחב מאוד. המחוות הרישומיות מטעינות כל פרט בדימוי המודפס בנוכחותו של אבו-שקרה, בבחינת גילומה בחומר של אחיזתו-היאחזותו בדברים: בפעולת הרישום-חריטה הוא מְחייה את זכרון המראה המצולם ומקרב את מה שרחוק. מה שבהדפסים המוקדמים נחווה כייצוג רומנטי של הטבע על כוחותיו המאיימים, מתעצב בתחריטי שנות ה-80 לכדי זן של נטורליזם בנופים שקטים יחסית, שבהם הנטוע והפראי מיוצגים לפרטי-פרטים בדו-קיום חף מאיוּם. כפיפתו של הנטורליזם לשפה הקווית-אקספרסיבית של התחריט היבש, דוברת את עמדתו המעורבת-מוקצנת וסעורת הרגשות של הנוטר.
התנודה האופיינית להדפסיו של אבו-שקרה בין מבטים רחוקים וקרובים, מערטלת בבירור את מקורם הצילומי. גם תחושת ההקפאה של דברים הנתונים בתנועה – בנוסח לכידת הרף-עין של תנועת עלים ברוח – מקורה במבט הצילומי. הזיקה לצילום הכרחית ועקרונית: באמצעותה מעיד אבו-שקרה: הייתי שם, וכך היו הדברים כשראיתי אותם. קווי החריטה בלוח, בעודם מודרכים על-ידי ידיעת האיום המרחף על המשך קיומם של הדברים, מעצימים את הפרטים ומחדירים דרמה במראות השכיחים.
רצף יצירתו של אבו-שקרה נקטע לשנים ארוכות, כאשר מאמצע שנות ה-80 ועד לפני כשלוש שנים הקדיש את זמנו לזרם הסוּפי באיסלאם. במשך 25 שנים מילאו לימודי הדת את עולמו ודחקו ממנו את האמנות, ורק בעשור השביעי לחייו חזר לעבוד בהדפס ושב לתבניות הנוף ולאופני העבודה של ראשית יצירתו. אלא שבעבודותיו העכשוויות, התצלום המודפס או זה המטופל במעבדה או במחשב אינו רק תיעוד המשמש מקור למתווה של מושאי ההדפס כבעבר; הוא היה כשלעצמו למושא ההצרנה, והוא שמטעין אותה בסמליות. הדפסי השנתיים האחרונות מוצפים במין רכות בהירה אוורירית-אתרית ובמרחבי לובן, המטמיעים אל תוכם צורות פרוצות מִתאר. גם סבך החריטות, שיצר את השחור העמוק בהדפסי שנות ה-80, כמו הותר ופער בהם חרכים בהירים אל הלבן השורה בכל, אל האור. עדיין מעמדת הנוטר, אבו-שקרה מתבונן כעת אל מופעי האור והנופים ומגלה בנראה נתיב אל השייכות.
לפרטים על שתי התערוכות לחץ כאן
למאמר של פריד אבו שקרה על עבודותיו של ווליד אבו שקרה לחץ כאן
