דם הגוף באמנות הישראלית הפמיניסטית

מעטים התחומים של אוונגרד חברתי-תרבותי בעת המודרנית, שבהם השתתפה האמנות שיתוף כה בולט, מוצלח ומשמעותי בכינון וביצירת השיח, כמו בתחום הפמיניזם. האמנות הפמיניסטית הייתה לחלק משמעותי בתהליך החברתי שהניע הפמיניזם.

באמצעות כלים אמנותיים ועמדות שזעזעו יסודות מקובלים, ביטאו האמניות את הרעיונות הפמיניסטיים תוך סיוע של  ממש במימושם.כפי שמציינת חוקרת האמנות הפמיניסטית  טל דקל, בספרה (מ)מוגדרות – גוף, אמנות והגות פמיניסטית בארצות הברית בשנות השבעים, שעתיד לצאת לאור בקרוב, אחת הסיבות לשילוב המוצלח הזה הייתה התודעה של האמניות ורצונם ליצור אמנות חברתית שאינה רק מושא אסתטי להתבוננות במוזיאון או בגלריה, אלא פעולה מתוך ובתוך החיים בכוונה להשפיע עליהם באופן ממשי.השימוש בדם נפוץ באמנות המערבית בעבר, במיוחד בתיאורי הצליבה הנוצריים, ואף עלה לא מעט ביצירה המודרנית. לא כך לגבי דם הווסת, שנקודת המבט, הגברית בעיקר, ייחסה לו קונוטציות שליליות. אמניות פמיניסטיות בעולם, ובעקבותיהן  אמניות ישראליות, מכוונות לשבור ולפרק את הטאבו בהציען מבט ישיר על הדם שהודר. במאמר קצר זה אבקש להציג את העיסוק  (המועט יש לומר), של אמניות ישראלית בדם ולהציע לו הקשרים איקונוגראפיים ביצירה הפמיניסטית שנוצרה בארה"ב בשנות השבעים, ובשיח התיאורטי שעלה סביבה.

דם הגוף והאמנות הפמיניסטית בארה"ב בשנות ה-70:
מתחילת שנות ה-70 של המאה העשרים, עסקו אמניות בארה"ב בדם הגוף, ולענייננו, גם  בדם הווסת. הן עשו זאת כחלק משפה חזותית שהתפתחה באותם ימים ומרכיביה קשורים בהפרשות הגוף. ענף אמנותי זה השתרג גם ביצירה הפמיניסטית שהתפתחה בארה"ב בשנות ה-70, שעשתה שימוש באיקונוגרפיה הקשורה באיברי המין הנשיים (Cunt-Positivism Art), כמו למשל בעבודות של האמניות: ג'ודי שיקגו, חנה ווילקה, סוזן סנטורו, טי קורין, לינדה בנגליס, אנה מנדיאטה, קרולי שנימן וקרן לקוק.
ייצוגי גוף נשיים ישירים, מוחצנים ופרובוקטיביים אלה, חידשו את הופעתו של הגוף הנשי, והפעם בידי נשים. ייצוגים נשיים אלה הציעו מרידה בתפיסה המסורתית, שהבנתה את הגוף הנשי כמרחב גברי. במקום זאת, הם הצהירו על הגוף הנשי כאתר נושא משמעויות וערכים עבור האישה.
טל דקל מציינת כי בראשיתה הייתה סוגה פרובוקטיבית זו שנויה במחלוקת והוגות ואמניות פמיניסטיות ואמניות פמיניסטיות מהדור השני כינו אותה מהותנית, פשטנית וראשונית. האמנות החדשה והפרובוקטיבית הזו ייחסה לפעמים הוד וקדושה לוואגינה ולנוזליה, כאנטיתזה לסיווג המקובל שלהם כמעוררי גועל ודחייה. כך למשל האמנית ילידת יפן שיגקו קובוטה ערערה במיצג "ציור ואגינה" (1965) על הטאבו. קובוטה סללה את הדרך בתחום זה  ליוצרות כגון קרולי שנימן, ג'ודי שיקגו וואלי אקספורט.

בעבודת דוקטורט העוסקת בייצוגי הדם באמנות הפמיניסטית, מציינת אורנה אוריין כי מנעד הפעולות האמנותיות של אמניות שיצרו בהקשר של  דם המחזור החודשי היה רחב ומגוון. חלקן ציירו או צבעו אובייקטים עם הדם, אחרות יצרו עבודות בחומרים הקשורים במחזור הנשי (אזכורים שלו ושימוש בטמפונים), והיו שהשתמשו בחומריות אחרת לרמז על הנוזליות האדומה. שימוש זה נעשה במדיומים מגוונים: בציור, בצילום, בפיסול ובאמנות המיצב.

כך גם הופיע התמה בתחום המיצג, שתועד לעיתים קרובות בסרטים בפורמט "סופר שמונה" או בוידיאו – תחום שהיה בראשיתו אמצעי מרכזי להשמעת קולן של נשים בזמן שהציור עדין נשלט בידי גברים, במיוחד בחוף המערבי בארה"ב. דם הווסת הופיע מאוחר יותר גם באמנות הוידיאו שנוצרה כעשייה  העומדת בפני עצמה ולא כתיעוד של מיצג. גם היום אמניות רבות עוסקות בנושא דם הוסת, יוצרות איתו או מאזכרות את  נספחיו התרבותיים.

ערעור היחס המקובל לגועל ושחרור המודל של נוזלי הגוף הנשי מערכים פטריארכליים: מהלך זה של עיסוק בדם המחזור התחבר בראשיתו בעיקר להלך הרוח הפמיניסטי של הגל השני בתקופה זו, וכלל עיסוק אינטנסיבי של נשים בגופן ובתחומים הקשורים לבריאות האישה.
בהכללה ניתן לומר שהכוונה של היוצרות הייתה לרוב לשחרר את המודל של הגוף הנשי מהערכים הפטריארכליים שלהם הוא היה נתון, קרי: פסיביות, אנונימיות, ניקיון ואידיאליות. לעיתים הוצג הגוף הנשי בעבודות הללו כמשכן וכמקדש נשי, ומנקודת המבט של הסובייקט הנשי. האמניות האלה ביקשו לערער על הטאבו ויצרו מגע מחודש עם הדם המודחק. במסגרת זו הן כיוונו לטשטש את הדיכוטומיה המקובלת  בין טהור טמא. לא פעם הן אף הפכו את היוצרות – קידשו את מה שנתפס כטמא וחללו את מה שנתפס כקדוש.

העיסוק האמנותי בדם הווסת קשור גם למגמה רחבה של ערעור היחס המקובל ל"גועל", ניכוסו מחדש והכללתו בסדר הסימבולי. חוקרת התרבות החזותית חנה פרוינד-שרתוק, מציינת שהוגי האסתטיקה, שנוסדה במאה ה-18 כדיסציפלינה עצמאית (שלֶגֶל, לֶסינג, הֶרדֶר וקאנט), נעלו את שעריה של האמנות בפני ה”מגעיל”, משום שהם ראו בו תמיד ”טבע”. ולא אמנות. אליבא דתפיסה זו, הכללתו של הגועל בתחום האמנות עלול למוטט את ההבחנה בין טבע לאמנות. "הדוחה" נתפס אצלם כבעל מעמד אונטולוגי ראשוני: הוא תמיד טבע ולא חיקוי, תמיד מציאות ולא מוצר. לדידם, האשליה האסתטית שנתפסה כמבוססת על ההבחנה בין האמנות לטבע, חייבה את הדרתו של  הגועל מהמרחב האמנותי. תפיסות מאוחרות יותר מהמאה התשע-עשרה שללו את הדחייה של הגועל  (בּודלֵייר, לוטרֶאַמון, נִיטְשֶׁה  ובטאי), דחו את הגישה המהותנית לגועל וראו בה הבניה חברתית. על משקל דבריה של סימון דה בובואר, מסכמת את התפיסה הלא-מהותנית של פרוינד-שרתוק: "שום דבר לא נולד מגעיל אלא הופך למגעיל".
ערעור הייחס אל דם הווסת כמגעיל עלה באופן מובהק אצל הכותבת וההוגה  ז'רמיין גריר בספרה פורץ הדרך "הסריס הנשי", שראה אור באנגליה בשנת 1970. גריר כתבה על הסטריאוטיפים הקשורים בגוף הנשי, כשבמקביל הציעה לנשים לקחת שליטה על גופן. לטענתה, הפסיביות של מיניות האישה היא מאפיין הקשור ל"סירוסה", סירוס שנכפה על נשים במהלך ההיסטוריה, ותרמו לו אף הנשים עצמן.  גריר חקרה וניתחה את התרבות שיוצרת את מה שמוגדר כ"נשיות" ומייצרת, לדבריה, מרחב של דיכוי הנשים. בין השאר התייחסה גריר ליחס המקובל לווסת כטומאה, לגועל מאיברי המין הנשיים ולנושא הסרת השיער.

ה"בזות" והדיכוטומיה בין הטמא לטהור:
בשיח התיאורטי, יצירותיהן של האמניות שעסקו בדם הווסת נדונו לא פעם בהקשר של  תיאוריות העוסקות בתמת הבְּזוּת – ביטוי  שטבעה הפסיכואנליטיקנית והבלשנית הצרפתיה ז'וליה קריסטבה. הנושא נדון קודם לכן אצל  הסופר וההוגה הצרפתי ז'ורז' בטאיי, ובהמשך עלה גם אצל האנתרופולוגית הבריטית מרי דגלס ואצל אחרים ואחרות ואחרים בעקבותיהם.

לפי קריסטבה הבזוי הוא המוקצה, המורה על מה שהורחק מהגוף כהפרשה והפך ל"אחר". הבניה זו של ה"לא אני" כמוקצה, מכוננת לדבריה  את קווי התיחום של הגוף, שהם גם קווי המתאר הראשונים של הסובייקט.  הבזות אצל קריסטבה היא תגובה רגשית מורכבת שכוללת לא רק גועל, אלא גם פחד ותשוקה ואת השבריריות של הזהות העצמית נוכח האיום של הבזוי. בהתאם לכך אמני הבזות עוסקים בלכלוך, בזיהום, בהתפרקות של האורגניזם ובפתיחה או פעירה של הגוף, ומשתמשים בחומרים בזויים כמו לכלוך, שיער, רפש, פגרי חיות, דם, מזון רקוב והפרשות גוף כגון זרע, קיא, צואה, שתן ומוגלה. עיסוק זה נועד לעיתים קרובות להתעמת עם נושאי טאבו של גוף, מין ומיניות. גם הסוגה של אמנות הגוף הרדיקלית (אמני מיצג שפוגעים בגופם באופנים חמורים ואלימים) טיפלה בנושאים ובחומרים שמקושרים לגועל, כמו דפורמציות, הפרשות ופסולת של הגוף. בנוסף, התייחסו אמנים אלה לפרקטיקות מיניות שהמין-סטרים החברתי רואה כפסולות – עיסוק בגופות, במוות, ובחיבורים היברידיים וגרוטסקיים, והציע בחינה של תפיסות מקובלות וגבולות קיימים.

העיסוק הבולט של נשים בהפרשותיהן יצר אם כן, תנועה חתרנית הפוכה מזו המקובלת.
הדיון באמנות נשים שילב לא פעם את ההלך הפמיניסטי שביסוד העבודות עם תמת הבזות, עוד לפני שהביטוי עצמו נטבע. בעקבות קריסטבה, שראתה בבזות סוג  של נשגב נשי,  הועצם הקשר שבין הבזות לאמנות פמיניסטית, וקיבל הד ברור בשיח הפרשני.

דם הווסת ואמנות נשים בישראל:
השילוב שבין גוף, דם הווסת והבזות עלה בשדה האמנות המקומי במעט היצירות בעלות האוריינטאציה הפמיניסטית שנוצרו בארץ בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים. מבט כולל על ההתייחסות לתמת הבזות  בכלל ולדם הווסת בפרט בקרב יוצרות בישראל מגלה שמעט  אמניות ישראליות נגעו בתמות הללו כנושא מובחן. אמניות הבזות הישראליות המעטות, פעלו  לא פעם בזיקה למסורת היהודית, כמובן כחלק בלתי נפרד מהשיח הכללי. ההקשר היהודי עלה בעבודות לא פעם בשימוש שעשו היוצרות בסטאטוס הנידה, בכלי ובאקט ההיטהרות כמאפיינים את נידויין של הנשים  ודלדול כוחן, ובהיבטים שונים שמעלות הלכות נידה.
בשנות ה-70 בלטו בהקשר זה האמניות מיכל נאמן ויוכבד ויינפלד. הבזות  והדם עלו בציוריה של  נאמן, בסימני צבע אדום מבצבץ ונשפך, ובהדרשותה לפסוקים מספר ויקרא: דין המצורע ודרכי טהרתו, נושא המתחבר במקרא גם לנידת האישה.

הדם עצמו אמנם לא הופיע במייצגים של יוכבד  ויינפלד, שהייתה אחת מחלוצות העיסוק באמנות הגוף בישראל, אבל היא הרבתה להשתמש בעבודותיה במה שאפשר להציג כפסולת נשית – גרבי ניילון משומשים, צמר גפן, שיער ודם. במיצג מפורסם (ללא כותרת) משנת  1976 יצרה טקסים שמרפררים בין השאר להלכות הנוגעות לטהרת האישה שמופיעות בקודקס ההלכתי שולחן ערוך. עבודות אחרות שלה נגעו במישטור המיניות בעולם היהודי והביאו אל שדה האמנות את נושא הנידה, שהוא  ביטויה היהודי המובהק של האובססיה הגברית סביב דם הווסת.

מאוחר יותר הפך דם הווסת לרווח יותר בשדה המקומי: בעבודת הווידיאו של דנה גילרמן "אחרי גוסטב קורבה (מקור העולם)" שהוצגה בשנת 2004 הוסיפה היוצרת את הדם הווסתי השותת בתוך ציורו המפורסם של קורבה ("מקור העולם", 1866, שמן על בד). בציורו של קורבה נראית  ערוותה של אישה פשוקת רגלים. העבודה של קורבה שימשה  מקור השראה או מושא התייחסות ביקורתית לאמנים רבים. לדוגמא, בעבודה  של  האמנית הצרפתיה אורלן  בשם: "מקור המלחמה" (1989) המירה האמנית את איבר המין הנשי בגברי, ובצילום "מקור העולם" (1999) של האמן האנגלי מארק קויין. גם במדיית הפרסום נעשה שימוש בדימוי הזה, למשל בכרזת פרסומת שעיצב סייטו מאקוטו היפני.

בהנפשה של גילרמן לציור, איבר המין הנשי מופיע מדמם לאטו.  הוספת הדם לתמונה  מדגישה את החיבור האימננטי בין וסת לבריאה, לידה  ופריון נשי. האקט של האמנית מהפך ומתריס כנגד המבט הגברי הנפוץ שהציג את הנשי רק בהקשרים אידיאליים וכבמבע של  אנונימיות ופסיביות, והדיח אותו מתחום ההפרשות, הלכלוך וכיו"ב.
עבודות שונות של גליה יהב אזכרו חומרי בזות נשיים. המפורסמת שבהן היא עבודת הווידאו "בליינדספוט" משנת 1998, בה נראית האמנית מאוננת בסיטואציות שונות כשבאחת מהן נרמז שהיא  מצוייה בזמן המחזור. העבודה הזאת מתכתבת גם היא עם "מקור העולם" של קורבה ומתריסה מול עבודת המיצג והמיצב המפורסמת "מיטת זרע" (Seedbed) של ויטו אקונצ'י שהוצגה בגלריית סונאבנד בניו-יורק בשנת 1972.

בנוסף עולים על הדעת בהקשר זה העבודות של האמנית הקרואטית סניה איבקוביץ, שהופיעה יושבת על מרפסת ביתה מאוננת, וראדה עמר, ילידת מצרים, המשלבת חוטי תפירה עם דימויים פורנוגרפיים של נשים מאוננות. 
העבודה של יהב הוצגה שוב בתערוכה "ובסוף נמות: אמנות צעירה בשנות התשעים  בישראל" (מוזיאון הרצליה לאמנות, 2008, אוצר: דורון רבינא) במסגרת סדרת התערוכות המוזיאליות "שישים שנות אמנות בישראל". באותה תערוכה נדרשו המבקרים לשלם 20 שקלים בשביל להציץ במראה, וכך הוחרפו הקונוטציה וההקשר של העבודה כמטפלת בפורנו ובמסחור השימוש בגוף הנשי.

מיכל שמיר עסקה במחזור הנשי בסדרת הרישומים "נערת החודש" (2001). "כתמי הדם הניגר מבין רגליה של האישה המאויירת בעיפרון הם התרסה כנגד ההסתרה והספיגה המשוכללת שפיתחה התרבות המערבית, במטרה להעלים ולמחוק משדה הראייה את המחזור הנשי", נכתב בדף שהתלווה לפרויקט, שהופק בשיתוף פעולה בין מגזין "42 מעלות"  ובית האופנה קום איל פו בשנת 2004.
דם וסת ניגר הוא מוטיב חוזר בעבודותיה של הילה בן ארי. בתערוכה "אוברקראפט – אובססיה, דקורציה ויופי נשכני" לדוגמא, הוצגה עבודתה "שפיכה ממוכנת". במבט מרחוק, הדימוי נראה כטפט צבעוני, אך בעצם הוא עשוי  מדמויות משוכפלות של נשים נטולות זהות מחוברות זו לזו בצמותיהן, בחלב הניתז מפטמותיהן ובדם הניגר מערוותן.

ישו, תפילין והדם הנשי:
בדומה לעיסוק המקומי בבזות בשנות השבעים, שהשתרג עם טיפול בחומרי יהדות – גם כיום  יוצרות הפועלות באינטראקציה עם עולם ותרבות דתית מאזכרות את הדם במגמה לערער על טאבואים ובעיקר לערער  על הדיכוטומיה  החברתית-דתית הממשטרת של  טמא/טהור.
כפי שהציגה את הדברים חוקרת האמנות הפלסטינית גנית אנקורי, סדרת עבודות של האמנית ממוצא פלסטיני וממשפחה נוצרית ג'ומענה אמיל עבוד עוסקות בנשיות כחלק מדיון היברידי ומורכב בזהות נשית-ערבית בעולם נוצרי. בין השאר עולה שם דימוי של הבתולה מריה כשדם שותת מערוותה. אמיל עבוד עימתה בין הדם הטהור של ישו והסטיגמטה הנוצרית, לדם הווסת הטמא של האישה.
נחמה גולן הצטלמה כשהיא משחזרת פעולות הקשורות לריטואלים גבריים בעולם היהודי, אותן ביצעה ב"חומרים נשיים".  באחת העבודות היא נראית קושרת חוט תפירה אדום על הזרוע, כאזכור להנחת תפילין. הדימוי מוצג בעבודה על רקע הדפסות של שירת נשים (של יונה וולך וחוה פנחס- כהן). החוט האדום המשתלשל בין רגליה מאזכר שימוש רווח מאוד של אמניות בחוט אדום, שמתפרש בדרך כלל בהקשר של דם וסת. בהקשר הישראלי עולים על הדעת  סלילי הצמר או "חבלי האודם" שהופיעו בעבודות של  נלי אגסי.

אריגה בחוט אדום הופיע גם בעבודה של קן גולדמן, היוצר אמנות פמיניסטית-דתית תחת הפסבדון  "נחמה גולדמן". גולדמן  קרע הדפס של שער של מסכת נידה מהתלמוד הבבלי לשלושים חתיכות (חודש ימים – כנגד המחזור הנשי) ותפר אותם בחזרה בחוט אדום. כך מעלה היוצר  שאלות ביחס לעיסוק הענף והאובססיבי של חז"ל בגוף האישה ובהדרתם של הנשים עצמן מהדיון הזה.בשנת 2005 הציגה אורן וקסלר בגלריה בקיבוץ בארי (בתערוכה בשם: "פרק מיומן אישי – שלב ההעלמות", אוצרת: זיוה ילין) אובייקטים כגון תחבושות היגייניות, תחתונים ושערות ערווה.
היוצרת, שגדלה בבית דתי, מספרת: "כאשר הצגתי את התצלומים הללו חשתי כי אני מסירה מעלי עכבות שנובעים מהעולם בו גדלתי. באמצעות עבודותיי אני מורדת בחינוך שקיבלתי ובוחנת את הזהות הנשית ממקום חילוני. דימוי התחבושות נוצר מתוך מחשבה על המושג Sequence – סדרת רצף המשקפת מחזוריות. היה זה ניסיון ליצור תיעוד ושימור של מה שכבר נעלם, אובדן הפוריות וסיום פרק, נוגעים באופן ישיר בשאלות לגבי תפישת האישה את עצמה, במיוחד לאחר גיל המעבר. באמצעות היצירה אני מעלה שאלות על הדימוי הנשי ומיניות האישה, ובעיקר לגבי מוסריות וטוהר, בתרבות השואפת לאסתטיקה ושלמות. הצילומים המוגדלים נקיים, מהוקצעים, ולכאורה אסתטיים, נעים על הגבול שבין היפה לדוחה".
האמנית מוסיפה: "בעבודתי אינני משפילה מבט, אלא מישירה מבט נוקב לעבר הצופה. זהו מבט מתריס המודע לכוח הנשי ומתעמת עם מבוכת הצופה הפוגש בדימויים ש'אמורים' להיות מוצנעים. במידה מסוימת עבודתי היא לעג לחוקי הטוהר והמוסר או לחילופין אי-ציות לחוקים הללו".

אתי אסתר נאור המרבה לעסוק ביצירתה בנושאים הנוגעים לפמיניזם, נשיות וסימון מגדרי, מציגה כעת את המיצב   "כולך אדומה, וכל-כך לבנה" בגלריה פלורנטין 45, תל-אביב (אוצרת: אירנה גורדון). המיצב כולל רצועות בד לבנות המוכתמות באדומי-דם. השעווה האדומה זולגת ופורצת  כנטיפים היוצרים לדברי קציעה עלון "תחושה עזה של הפקעת הפרטיות, של כניסה אל סצנה בה מעורב הדם הפרטי של אדם ספציפי, שאנו נחשפים לפתע אל 'פנימיותו', אל נוזלי הגוף הסמויים, המוסתרים שלו [...]".

היברידיות, לידה אפוקליפטית ואבטיחים פצועים בים רחמי:
גם גברים מאזכרים את הדם: מצוף תלוי על חוט ולמרגלותיו על הרצפה כתם, תצלום צבע של  ינאי טויסטר, פורש על ידי האוצרת נילי גורן כ"פרפאפרזה על טמפון לראווה, ללא רבב". בדימויים של מופעים היברידיים מופיע שימוש דומה בדם גם בעבודות של רועי רוזן  ובציור של גיל יפמן, שהציג איבר מין גברי ורוד שנוזל אדום נוטף ממנו (הוצג בגלריה דביר, תל-אביב, 2011).

באופן אחר, הפרשות הרחם והדם הופיעו בתצלומי הלידה הישירים  של יהודית מצקל. מבטה הישיר על הפרשות הגוף בעת הלידה מעלה על הדעת את ציור הלידה המפורסם של האמנית המכסיקנית פרידה קאלו, בו נראה ראש מבצבץ מפתח תעלת הלידה של אישה ושלולית דם יוצאת מבין רגליה ומכתימה את המיטה ("לידתי",1932  שמן על בד). צילומים בנושא זה הופיעו גם בעבודה של האמריקאי יוצר הסרטים הניסיוניים סטן ברקהג', בתקופה שהנושא היה טאבו מוחלט, ולאחר מכן אצל הצלמת הגרמניה גונדולה שולץ אלדוווי  בעבודה o.T. Dresd, משנת 1987.

עבודת הווידיאו "Dead See" של סיגלית לנדאו ממושמעת  בדרך כלל כביטוי למעין לידה אפוקליפטית. העבודה צולמה ממנוף גבוה, ובה נראה גופה של האמנית שט במעגל אבטיחים הצף בים המלח. כמה מהאבטיחים בקועים, והבשרניות האדומה שלהם מאזכרת סטיגמטות השטות בים של שלווה רוחנית. עוד עולה שם המתח בין מתיקות הפרי למליחות הים. העבודה הזאת מתכתבת עם עבודת האדמה המפורסמת "Spiral Jetty" של האמן האמריקאי רוברט סמיתסון  משנת 1970. באחד התיעודים הידועים של עבודתו של סמיתסון נעשה שימוש במצלמה שהוצבה במסוק, וכך נוצרה תחושה שהמונומנט הסטטי נע.
אצל לנדאו, אדמומיות האבטיחים הספורים הפצועים שנעים כחלק מספיראלה בתוך מכלול של אבטיחים שלמים, גופה של האמנית ותנועתו במעגל ספירלי בתוך המים מהדהדים את נושא המחזור הנשי, דם הווסת, ובמידה מסוימת גם אקט הטהרה במים. בנוסף, הספיראלה המוצגת בלולאה חוזרת (לופ) וגופה של האמנית בעבודה מאזכרים את טענתה של ז'וליה קריסטבה כי נשים חוות את הזמן החולף באופן שונה מהאופן שבו חווים אותו גברים. לדברי קריסטבה, נשים אינן חוות את הזמן ביחידות של שניות, דקות, שעות ויממות (כפי שהוא נמדד בתרבות המערבית) אלא באופן מעגלי, נצחי ואין-סופי.

היצירה הזאת היא חלק מסדרה של עבודות שצולמו בים המלח, ובמרכזן גופה של האמנית ואבטיחים. בעבודה אחרת עומדת האמנית על אבטיח השקוע בים המלח ומצטייר בהקשר המדובר כמעין פרי בטן עגול השט בים רחמי.

יהדות, ישראליות ומזוזה נשית:
בשנת 2003 חצבה נונה אורבך מעין חריץ ווגינאלי ופצעה את מזוזת חלל התצוגה התל-אביבי "זמן לאמנות" במסגרת התערוכה " 'כן תעשה לך...', תחיית היהדות באמנות הישראלית", שאצר גדעון עפרת. היה זה חריץ דק שנצבע בצבעי גוף ועליו נכתבו משפטים ומילים מתוך הטקסט המקראי שנתון בדרך כלל בבית המזוזה. המילים נכתבו בשכבות רבות, תוך כיסוי וכתיבה נוספת. אורבך מספרת: "עבדתי על המזוזה הזאת  כשבוע ימים עד שהושלמה. בתהליך היצירה ראיתי את ידי פועלת – כותבת, מכסה, מציירת, מוחקת וחוזר חלילה [...] בתום התערוכה ביקשתי לגנוז את הטקסט באמצעות כיסוי והחבאה [...]".

מתוך פעולה זו  נולדה עבודת הווידיאו "מזוזה עיקשת" הכלולה באוסף המוזיאון היהודי בניו-יורק. עבודה זו  עוסקת  בהעדר ובעיקשות מתמדת להחזיר לחיים משהו שהיה. בלשונה של היוצרת, "לקבוע שוב ושוב את החלק ה'זז' של המזוזה". הווידיאו מוצג במעגל אינסופי  החוזר על עצמו  והחזרתיות הסיזיפית הזאת אינהרנטית לו. השימוש בפייד-אאוט בעבודה מנכיח את תחושת הפלימפססט – משהו נוכח ונעלם ואחר בא במקומו וחוזר חלילה.

יד צובעת, כותבת, מדגישה, מכסה בצבע, וחוזר חלילה עד אין סוף. הציפורן האחוזה ביד סופר-סתם שטבל לטהרתו במקווה, הומרה בעיפרון, מברשת וצבעי גוף, ובעיקר – ביד אישה. פתח גוף האישה המסמל בדימומו חזרתיות אינסופית של "זמן נשים" (כפי שתיארה את הדברים קריסטבה, כאמור),  בחירת המילים החיוביות מתוך הטקסט בהשמטה של  ההתניות, והניסיון לאיחוי ותיקון על ידי סימון התחושות והמחשבות, הם  לדברי האמנית "ניסיון להחזיק בחוויה המתמשכת  של הישרדות לצד תחושת אשמה". הפעולה של השמטת ההתניות שבטקסט המקראי מתריסה ביחס לדימוי האל, הפטריארך המקראי, ומזכירה את קריאתה של התיאורטיקנית שרה רודיק, מעמודי התווך של ההגות הפמיניסטית, שהציעה לחשוב ולהתייחס זה אל זה כאל סובייקטים חופשיים הזקוקים לטיפול ולא לפיקוח. 

אמנית יהודיה-ישראלית במאה ה-21 מייחסת הוד וקדושה לאותו איבר ונוזליו, שנדחו כמעוררי גועל וסולקו מן האמנות הגברית. בדומה לאמניות ישראליות בשנות ה-70, אורבך מחברת את הייצוג הנשי לחוויה ולזהות היהודית-ישראלית שלה. הרעיון הפאלוצנטרי של האישה כחלל פנימי ריק המתמלא רק על ידי הגבר, מומר כאן בעשייה נשית אקטיבית ובפואטיקה שהגוף וחומריותו ה"בזויה" נוכחים בה בעוז.
העשייה של אורבך מאזכרת דם באופן סימבולי גם דרך הקשר שבין פעולת הצביעה על יד הפתח לסימון משקוף הבית ומזוזותיו בסיפור המקראי של מכת בכורות. דומה כי בשונה מיצירות הבזות הישראליות משנות ה-70, וגם מהיצירות המאוחרות יותר, במפנה המאה עולה אצל אורבך מבע עדין ומורכב שבו מתגבשת הנשיות והקשריה התרבותיים (יהודיים וישראליים) באופן מודע ומפויס יותר מבעבר.

המחבר מבקש להודות  לצחי מזומן שערך את המאמר.

דוד שפרבר ודבורה ליס יאצרו בתחילת 2012 תערוכה בין-לאומית של  אמנות יהודית פמיניסטית במשכן לאמנות עין-חרוד. בין השאר, יציגו בתערוכה האמניות: מירל לדרמן יוקליס, הלין אילון, קרול המוני, ג'קלין ניקולס, נחמה גולן, רות קסטנבאום בן-דוב וחנה גולדברג.

פרטי התמונות המופיעות בגוף המאמר על פי סדר הופעתם במאמר

תמונת כותרת - אתי אסתר נאור , כולך אדומה, וכל כך לבנה, 2012, פרט מתוך מיצב בטכניקה מעורבת

1- נחמה גולן, תפילין בחוט רקמה אדום,  ,2003  תצלום מעובד.

2- מיכל נאמן, my virginity (פרט מתוך דיפטיך), 2008,  שמן ומסקינגטייפ על בד,

אוסף גלריה גורדון, תל-אביב.

3- הילה בן ארי, שפיכה ממוכנת, 2003, טכניקה מעורבת.(פרט מתוך התמונה נמצא בראש המאמר)

4- רועי רוזן, ז'וסטין פראנק, אוטאמארו וההיסטרי, 1936,  2002 בקירוב, גואש על נייר.

5- סיגלית לנדאו,  Dead See,  2004, וידאו.