יונתן הירשפלד מלקט שברים מתוך עיי החורבות ומרכיבם יחד במטרה להציג בפנינו את מחזה-התוגה האופראי שלו כאלגוריה לאירופה, לישראל ולאדם באשר הוא אדם. כמו ברוח מחקרו הנודע של ולטר בנימין מ- 1925, "האלגוריה ומחזה-התוגה", ממקם הירשפלד את עצמו בבארוק/רוקוקו האירופאיים, אותה תקופה שהוגדרה בידי בנימין כתור המעבר מהסמל לאלגוריה. בעוד הסמלי בפיסול הקלאסי של האלים אישר את היופי ואף את אור הגאולה, כך בנימין, הרי ש- "באלגוריה נחשפים לעיני הצופה פני הגסיסה (Facies Hippocratica) של ההיסטוריה כמין נוף קדמוני שקפא. [...] זהו גרעין ההתבוננות האלגורית, ההצגה הבארוקית, החילונית, של ההיסטוריה כדרך הייסורים של העולם; רק בתחנות החורבן יש לה משמעות. משמעות כה רבה, התמכרות כה רבה למוות, [...] לא כתהליך של חיי נצח, אלא כתהליך של חורבן מתמיד, שאין לעצרו. [...] מכאן נודע פולחן החורבות של הבארוק."[1]

בהתאם, הדימויים הבארוקיים/רוקוקויים הגודשים את הטריפטיך, "הוא שרצה להיות אל והיה לחיה" (כותרת הלקוחה מספרו של דוד אוחנה, "התשוקה הפרומתאית", מוסד ביאליק, 2000[2]) מתיימרים לאזכר הרואיקה מיתית של היכלות וקתדרלות אירופיים (הירשפלד: "בגנטיקה שלי יש כיפות קתדרלות. אני קשור לחוט הטבור של אירופה."), אך גיבובן מאשר שברי מסמנים ועקיבות מתות, שהן גם "חורבת" מקדש. מהו אפוא הטריפטיך של הירשפלד אם לא מופע-על של רוחות רפאים, שובם של גיבורים מתים.

"האלוהים הוא גברי. הדתיות היא גברית. הרוחניות היא גברית. הפעולה היא גברית...". את המילים הללו ביטא יונתן הירשפלד לפני כחמש שנים בהקשר לתערוכתו, "מולך", שהוצגה במוזיאון בר-דוד שבקיבוץ בר-עם. שם, פסי פורמאיקה מינימליסטיים, לבנים ושחורים, שמשו מצע לציור של עננים רכים ושקופים שבעקבות ציור נוף אידילי של הצייר ההולנדי, יעקב ון-רואיסדל, "שדה חיטה" (1670). למותר לציין: מבט לעננים הוא מבט השמימה. מבט אמוני. והנה, גם בטריפטיך הנוכחי שבים ענניו של רואיסדל: עננים "פרוטסטנטיים", נעדרי כל מלאכונים וקדושים, ניגלים לעינינו בפאנל השמאלי, מימין לדמותו ההרואית של יונה הנביא ולקריאטידות שמתחתיו, והם נדמים לכנפיים לבנות אדירות המרחפות על הרקע השחור. צרפו את אפלת הרקיע למבול הדם שניתך על הנביא (שנוכס הישר מ"הקפלה הסיסטינית" של מיכלאנג'לו בוותיקן) – והרי לכם משהו מהשקפתו התיאולוגית של האמן.

הירשפלד הוא האירופו-צנטרי שבאמני ישראל. ברובד התיאולוגי של ציוריו הוא אינו חדל לנוע בין מיתוסים יווניים, רומיים, נורדיים (ראו בפאנל השמאלי את זיגפריד הגוסס לאחר שעלה תרזה זעיר ננעץ בגבו עת רחץ בדם הדרקון), קתוליים ופרוטסטנטיים ועושה בהם כבתוך שלו. בהתאם, גם השטן הוא בן-בית ישיר ועקיף בציוריו, כשם שכיכב במחזה אלגורי-אפוקליפטי שכתב הירשפלד ב- 2010, "אישה אשר השמש לבושה" (ציטוט מ"חזון יוחנן"). בסיום המחזה, שלאורכו גססה ילדה ("מלאה בנוזל שחור כמו זפת") ובו נטל השטן את נשמתה ואת נשמת אהובה, אומרת הילדה:

"מהו שאני רואה? שמים חדשים וארץ חדשה. כי השמים הראשונים והארץ הראשונה עברו [...] והנה אני במקום לעלות לשמים יורדת, נכונה ככלה מקושטת. [...] כעת אני רואה בבהירות [...] כי כל אדם הוא קורבן שווא לאל לא חפץ בקורבנות [...], חיינו הם טרגדיה של נחושת ברזל ושיש מצבה, דרמה של קינמון מור לבונה, וקומדיה של יין, של שמן ושל מסיכה."

כלום אין הטריפטיך הנוכחי מהווה אף הוא בימת אופרה ואגנרית (גלגול של מחזה-תוגה), דחוסה בציטוטי רוקוקו קאתוליים ודקאדנס ניאו-קלאסי יווני-רומי, שבשורתם זוועה קיומית ומטאפיזית, וככלל - כיבוי אורות תיאולוגי? ראו את הדחיסה האיקונוגרפית הגובלת בתחושת קבס; ראו את אינספור דימויי הכוח והשגב הגורפים את היופי אל עבר הקיטש ("הציור הזה צועק/ 'עננים ומלאכים!'/ הציור הזה צועק". מתוך שיר של יונתן הירשפלד). האם אין התחושה הכוללת היא זו של משיכה-דחייה אל ומן הפאר והריקבון האירופיים הללו, האסתטיים והאתיים גם יחד? אך, בל נטעה: הירשפלד אינו ניצב בעמדת היהודי הישראלי המאשים את אירופה. שמבחינתו, ריקבון ערכיה של היבשת ותבוסת הבטחותיה ניכרות מכל עבר גם בהוויה הישראלית (זו מוגדרת על ידו כ"אירופה-שמאטע") המתבוססת באלימותה.

לא, הירשפלד אינו מפריד בין הפראות האירופית שבנוסח אסון ה"דם-אדמה" של הפאשיזמים לבין פראות מקומית. לכן, את פרחי ארצנו תאתרו בפאנל הימיני בזר-האבל הזב דם שחור. ואם כלבים גוססים מקיאים תפרחות באותו פאנל, הרי שהמחלה והמוות של שם ואז אורבים גם כאן ועכשיו.

ואם אמנם הטריפטיך הוא חזות גהינומית בלבוש נשגב, אין זאת אלא שהשטן מסתתר מעבר למקסמי השווא של הקריאטידות ההרואיות, מאלפת הסוסים הארוטית, המלאכיות השמימיות וכו'. ואם, אכן, זהו השטן, עוטה לו הירשפלד את גלימתו של מרטין לותר, הרפורמטור הפרוטסטנטי, ומשליך לעברו את "קסת-הדיו" שלו (וזו שהתנפצה ב- 1522 על קיר הקתדרלה בווינטברג מתנפצת וזולגת עתה על הקנבס). זהו הכתם הלבן הגדול הנוזל על מאלפת הסוסים בפאנל המרכזי, מעין השלמה לחזון העונשין היוחנני של מטר הדם הניגר בפאנל השמאלי.

הירשפלד, צאצא למשפחה יהודית-גרמנית , זוכר את ה"הירש" (צבי) של שם משפחתו והוא חוזר איתו לגרמניה ולאירופה, אך נשאר גם בישראל. בפאנל המרכזי תמצאו את עדת הזאבים הטורפים את הצבי, שטופים בתאוות הטרף והמין בה בעת. כוח הוא יסוד מכשף, מושך ומתועב, בציוריו של הירשפלד לאורכם. וכך, אירופה של שגב מיתולוגי ושל פראות יצרית-חייתית נוראה גודשת את הטריפטיך הנוכחי, שהפך לטריבונל אילם, לבית דין מוסרי, אוטוביוגרפי וחברתי, בנושא הכוח ועונשו. "זיגפריד יירצח/ ברונהילדה תצרח// מישהו חייב לעשות את זה, וחייב שזה יהיה אָלים/ מישהו חייב להרוג את האֵלים." (מתוך שיר שכתב האמן).

כמִסְפָר הסודות הפרטיים הגנוזים בדימויי הטריפטיך (נסתפק בגילוי אינטימי אחד: האיריס הא"י – "איריס פלסטינה", כפי שקרא לו האמן בציור אחר שלו מ- 2008 – האחוז בידה של דמות קורסת, מאזכר את שמה של אהובה-לשעבר, איריס) כן מספר המסרים הקיומיים והתיאולוגיים, המסכמים מהלך ציורי שהבשיל עוד בתערוכת האמן בגלריה "חנינא", תל-אביב, בסוף 2008, אך מגיע עתה לשיאו. בקטלוג לתערוכה ההיא כתבנו:

"הפאוסטיות ההירשפלדית, המבקשת אחר מירב היופי שבאפשר, נלחמת נגד המפיסטופליות המולכת בהיכלות היופי הזה. אלא, שזוהי מלחמה חתרנית מתוך שטח האויב, מתוך היכליו."

עתה, מוסיף לנו האמן: "אני דואג לבדוק את אירופה כמי שמעשן ונזהר שלא לקחת לריאות."

אני מבקש להשוות להלן בין שלישיית ציורי עמודי מקדש, שהירשפלד הציג בתערוכת 2008 שלו, לבין הטריפטיך הנוכחי. אני מבקש לפתוח בעמודי מקדש על מנת לסיים בחורבן:

(א) "עמוד ריק": מלאכיות "אריות" (א) פאנל שמאלי: עמוד קריאטידות, שבראשו

מכונפות, מעין מקהלת אומרות "קדוש- יושב לו יונה. נביא זה, שהובן על ידי תיאו-

בארוקי מפעים ביופיו, ממוקמות בתחתית לוגים כמבשרו של ישו ושל תחיית המתים,

ה"עמוד", שאינו אלא דגל אנכי – אפור כמו מביט בוותיקן בתדהמה בציורי התקרה

במרכזו ושני פסים לבנים באגפיו. והוא ה"צופה" המכוון (בהתאם להמלצתו

של אלברטי) את המתבוננים ביצירה.

יונה של הירשפלד הוא מבשר אסון נינווה

ומי שמכוון את מבטנו. בה בשעה, יותר

משהוא הנביא שניצל מפגע, יונה של הירש-

פלד הפך לקורבן, מוקד לשפך דם שמימי.

מבטו הפנאופטיקוני בראש העמוד אינו גואל

אותו מהקטסטרופה ודן גם אותנו, הצופים.

(ב) "בועז": משהו הסעיר את בנות- (ב) פאנל מרכזי: מדוזה של קרווג'ו עם

המרום והן כמו נישאות בסער הגלי מבטה המקפיא; מאלפת סוסים ניאו-קלא-

(עשן?) הכובש את מרבית שטחו של סית האוחזת ב"דגל-הירשפלד" (פס זהב

"דגל" נוסף זה. כלום מקיפות המלאכיות אופקי); אישה מניפה את פרח האיריס;

כפמליה של מעלה את האישה האוחזת זר מלמטה, עדת הזאבים הטורפת את הצבי.

בידה, מעין אֵם לאומית מקודשת? דמות האישה החוזרת בפאנל זה היא זו

השליטה, הדומיננטית, החזקה. הצבע הלבן

שהטיח בה האמן מבקש למחקה. האם הכוח

הנשי אף הוא כוח פראי, "זאבי" (קלאריסה

פינקולה אסטס, "רצות עם זאבים",

1992)?

(ג) "יכין": עוד עמוד מקדש שהוא "דגל- (ג) פאנל ימיני: מלאכיות מרחפות/נופלות

הירשפלד". אלא, שעתה כבר עולות להבות באלם-פה. מתחתן כלבים מקיאים זר-אבל

ומכסות את מרבית העמוד. להבות עתירות ושאר תפרחות (וורדים, עלי זית). בתווך

הוד והדר, שפיתולי החן שלהן מתגלות משורבבת דמותו של "איש-הברזל" בעל

בתחתית כבליל נוסף של פרחי מוות וכלבים לב-מצבר: דימוי כוח סופרמני נעדר לב,

מקיאים. אולי גם הד לאידיאל הנאצי של אביר-

השריון. הכוח הגברי השלים את הכוח

הנשי וחיבר בין רוע אנושי לרוע מטאפיזי.

הנה כי כן, כשם ששלישיית "בית המקדש" של הירשפלד מ- 2008 נידונה לשריפה גדולה ולמחלה ממארת, גם הפולי-מיתולוגיה הכוחנית של הטריפטיך מ- 2010 נידונה לאסון טרמינאלי. טריפטיכון, כידוע, הוא ציור-מזבח כנסייתי. מול ציור-המזבח המונומנטאלי והשאפתני של יונתן הירשפלד אין לנו אלא להודות שהמזבח עלה באש והפך לעיי חורבות. שרידי האדם הגוסס, הטרוף ושותת-הדם הם קורבן העונה להבטחות הגאולה של קדושי ציורי-המזבח לדורותיהם.

הירשפלד מהלך על קו הגבול הדק ביותר (והמסוכן) שבין האסתטיקה של הרע לבין ההכרה השופטת ומבקרת את האתוס והתיאולוגיה הגלומים באסתטיקה זו (שם שיר של הירשפלד: "על אלוהים, אודות המוות והזמן. על סקס ועל נאצים בפרט ורשע בכלל"). לכאורה, הוא מאמץ לציוריו מהאסתטיקה הפאשיסטית את הסגידה לדימויי הכוח והיופי הניאו-קלאסיים, מאשר אסתטיזציה של החיים (הגדרתו הפוסט-בנימינית של הירשפלד את החוויה הנאצית[3], וזאת במאמר שחיבר ולא פרסם אודות לשונו של רודולף הס) ופורש בפנינו "אופרה" אקלקטית ועתירת שיאים דרמטיים של רסיסי טרגדיות. את ההכרה הטראגית (היא ההיוודעות האריסטוטלית, ה- anagnorisis) הוא מותיר לנו, לצופים, האמורים לאתר את המפלצתיות השוכנת בעומק ה"אופרה" הזו של ההיסטוריה ושל החיים. איך כתב הירשפלד על רודולף הס:

"...הס יודע שאין טרגדיה ללא הכרה. והוא זקוק לטרגדיה כדי להפוך את מפגשו עם מפלצת עצמו מטראומה לאמנות."

רגע ההכרה הוא הרגע האדיפלי של עקירת העין, אובדן הראיה החיצונית בבחינת הכרה בראיה פנימית עמוקה (הירשפלד צייר רגע אדיפוסי זה בסדרה אחרת של ציורים). בטריפטיך הנוכחי, הכתמים הזולגים – באדום, בלבן ובשחור (זר-המוות הזולג שהכלב מקיאו בפאנל הימיני) – הם, מחד גיסא, כולם "כתמי לותר" של ההכרה המאבחנת את השטני ומבקשת להכחידו. בה בעת, מאידך גיסא, שלא ככתם הלותרי השחור של הפאנל השמאלי ושלא ככתם הדם האפוקליפטי-יוחנני של הפאנל השמאלי ("...ויהי ברד ואש בלולים בדם...", "חזון יוחנן", ח', 7) – הכתם בפאנל המרכזי לבן. זהו הכתם של האדם האמן, העונה לכתמי אלוה ושטן בתשוקה לטוהר, למחיקה ולהתחלה מחדש. למרות הכול, התחלה מחודשת של יחסי אדם ואלוהים.[4]

*

"אני, אני רוצה מלאכים. בלי כנפיים. בלי אלוהים. מלאכים עם שירה ואולי תלתלים./ מלאכים מלאכים אני רוצה. אני רוצה מלאכים. בלי כנפיים. בלי אלוהים."

המילים הללו מסיימות את "שיר בנוסח פנחס שדה", שהירשפלד כתב לא מכבר. והרי לנו פרדוקס: מתוך חורבות הכנסייה ובית המקדש מגיח האמן ובפיו בשורת האמונה.

קריסת ערכי ה"נאורות" האירופיים, שהביאו בעקבותיהם את הררי הגוויות של "מלאך ההיסטוריה", קריסה זו תומר על-נקלה בספקנות נואשת. על פניהם, ציוריו של הירשפלד מאששים ספקנות שכזו. אך, לא: הידרשותו החוזרת של האמן לספירות התיאולוגיות והצהרתו הנ"ל אומרות כך: דווקא מתוך הריסות המקדשים של הדעת והתרבות המערביות אין לנו מנוס אלא לשוב ולצאת למסע בנתיב האמונה, זו שתשתיתה האינסופי, הלא ידוע והלא שכלתני ואשר קטביו הם האימה והתקווה.[5]