כתבתו של שגיא בניטה

"איך אפשר להתגעגע למקום שמעולם לו היית בו?" זה המשפט הראשון שעולה מתוכי כשאני יורד בתחנת האוטובוס בירושלים. שום זיכרון משל עצמי אין לי בעיר הזאת. ובכל זאת אני מוצף געגועים. אף פעם לא ביקרתי בשוק מחנה יהודה ולשם לקחו אותי רגליי. הגעגועים רדפו אותי למרות שכל מה שאני יודע על השוק ספחתי מהשירים של יוסי בנאי. השמים באמת נמוכים בירושלים. הגוף שלך חולף על פני סמטאות האבן. היד שלך פרושה הצידה מלטפת את האבנים הצוננות. לפתע הגוף נעמד בין שכונת נחלאות לשוק מחנה יהודה. אני מתבונן על חנות אלכוהול קטנה. שורות בקבוקי ערק בצבעים נועזים מעטרים את חזית הפונדק הקטן. בעל המקום, ג'ימי ורעייתו מזמינים אותי להיכנס ולשתות משהו. המהירות שבה נפתחים לבבות האנשים היא בלתי נתפסת. כמה ירושלמים מבוגרים מסובים לשולחנות העץ וכבר רחוצים באלכוהול. שפתותיהם כמו מחכות להמטיר עליך סיפור חייהם המשכר. מוסיקה של להקות צבאיות בוקעת ברקע כשאני מתיישב על כיסא מעץ סדוק. "אתה יושב בדיוק במקום בו אבא שלי היה יושב" אומר לי ג'ימי, ומספר כי אביו היה הבורר המפורסם ביותר של השוק. הוא היה פותר מחלוקות בין אנשים ובעלי עסקים בשוק מחנה יהודה בתקופת שנות החמישים. ג'ימי מוזג לי כוסית שנייה של ערק. "כמה דורות אתה בירושלים?" שואל אותי ג'ימי. אני משיב לו שזו הפעם הראשונה שלי כאן. איך זה יכול להיות? הוא שואל, העיניים שלך מוכרות, ראיתי אותך כבר מסתובב בשוק." אני משיב לו בשאלה "איך אפשר להיזכר במישהו שמעולם לא ראית?" ושולח עיני אל מאות הצילומים שמכסים קירות האבן. מאות פרצופים שמרכיבים את פסיפס חיי התרבות הירושלמים. כל אחד מהם הוא אגדה ירושלמית מהלכת. יצאתי מהפונדק ונסעתי לעין כרם. הייתי ספוג בזיכרונות מחייהם של אנשים אחרים. סיפורים על אנשים התלויים על הקירות נמזגים לחייך בערבוביה והופכים לשלך.

רוחות הזמן טופחות על פניך בפאתי עין כרם וכולן נלקחו מתקופות אחרות. שמש צלבנית מכה מעליך. בתי האבן הערביים טובלים בירוק. אני רוחץ את פני במעיין מרים (המכונה גם מעיין הבתולה) מבעד מים צוננים הניגרים מפני, אני נושאאת ראשי אל צריח המסגד שבעין כרם ומעלה חיוך טהור. כנסיות ובתי אבן מבצבצים מתוך חורשות העצים. הכול כל כך יפה והקסם הזה כמו מוכר לי. אני רוצה לדעת את הסיפור מאחורי כל בית. אני נמשך לבתים היסטוריים. לדעת את ההיסטוריה הוא לצקת לחייך הזמניים נפח זמן בלתי מוגבל. ההיסטוריה היא הישארות הזמן, ההווה הוא בר חלוף. צעידה קטנה ברגל ממעיין מרים ואתה מגיע למלון הבוטיק אלגרה. שני יזמים צעירים שיפצו את המבנה העתיק וההיסטורי והפכו אותו לפיסת גן עדן. שניהם בוגרי בצלאל, והבערה האומנותית יוקדת מתוכם. הקונספט החדשני שעוטף את המבנה העתיק שהוא עוצב כבית לאומנות עכשווית. בינות עצי הדר ומפלי מים אתה נכנס לתוך המלון ומבטך חולף על פני הציורים. אני שואל את ישי, אחד היזמים "למה אנשים שבאים לחפש מעט שלווה צריכים להתבונן באומנות שלעיתים עשויה להטריד את הנפש ולעורר מחשבות?" ישי מספר, שכאשר אדם מתבונן בתמונה בפעם הראשונה הוא רואה דבר אחד, ולמחרת כשהוא יקום בבוקר הוא יגלה דבר אחר." ישי מדבר על מערכת יחסים הנרקמת בין האדם שמתארח במלון לבין האמנות שסובבת אותו. התערוכות במלון אלגרה מתחלפות כל שלושה חודשים. התערוכה החדשה המקבלת אותך כשאתה צועד מתחת לקשתות האבן, היא של הצייר יעקב כרמלי. האוצר והאספן, אפרים בידרמן מכנה את סגנונו של יעקב כרמלי "ריאליזם לירי". כל אחת מהדמויות או החפצים הניבטים מתוך הציורים הם כמו רשמים מזיכרון רחוק. מהתמונות עולה בך הרצון להיזכר בדבר עצמו. כאילו האובייקט שצויר מתחיל להיעלם, מיטשטש, והציור הוא רק הדהוד של הדבר המקורי. "האור החזק הבוקע מחלון הסטודיו האפלולי "בולע בדרכו" את הצורות ומטשטש את המעברים בין אור וצל." הצורות נעשות מופשטות כמעט." שקיפות נוצרת בחמימות הצבעים ומעניקה נופך חלומי, פיוטי. כהרהורים השטים לפניך רגע לפני הירדמות. בבוקר, כשתתעורר לקולות פעמון הכנסייה בשכונת עין כרם, תשוב להתבונן מחדש על אותם הציורים. הפעם הדיאלוג יהיה אחר שכן תאמר לעצמך "אני מכיר אותם, פגשתי כבר את האנשים האלה".

החוויה הקוסמית הסובבת את שהותך במלון אלגרה נובעת מכך שהיא מנהלת דיאלוג על זמני עם ההיסטוריה של המקום. בתוך קירותיו של המלון טמון סיפור אהבה בן 100 שנה: אלגרה בילו (על שמה נקרא המלון), יהודייה יפת מראה לבין ג'ברא רחיל, ערבי נוצרי מעין כרם. בקיץ 1929 הגיעה לשיאה המתיחות בין הערבים ליהודים, וגל של פרעות פרץ מכיוון הערבים מעין כרם כנגד תושבי בית וגן היהודים. באותם ימים קשים של איבה הדדית בן שני העמים, הגיע רכוב על סוס ג'ברא פרנסיס בן רחיל, ומצא את אהבתו, אלגרה. בכל יום היה מגיע רדוף בגעגועים למחנה יהודה ותוך כדי דהרה אוסף את ידה של אלגרה ומעלה אותה בתנופה אל סוסתו. יחד הם רכבו הרחק מלב האיבה והמחלוקות. שתי המשפחות לא ראו בעין יפה את סיפור אהבתם. אלגרה וג'ברא לא יכלו לוותר על אהבתם ונישאו כנגד כל הסיכויים. הם היטיבו לחיות באושר ועושר עד יומם האחרון בבית שהפך מאז למלון אלגרה. זה נשמע כאגדה ירושלמית, אך סיפור זה הוא אמת לאמיתה. זקני העיר הרבו לספר אותו בכל דור. מבין כתליו של מלון אלגרה ההיסטוריה משליכה את כל התשוקה והאהבה הבלתי אפשרית אל החללים. ככה בדיוק הרגשתי כשראיתי בשעת לילה מאוחרת את ציוריו של יעקב כרמלי. הילת הירח טשטשה את הדמויות והן נעו על הציר המהיר בין חדות לערפול חושים, עד שלבסוף, כל שהותירו אחריהן היא רוח רפאים שלווה ומהפנטת אשר חלפה כאוושה על פני הציורים.

הייתי בחזרה על האוטובוס בדרך לתל אביב. כל כך שמח שיש לי זיכרון משלי מהעיר ירושלים. אחר כך ניסתי לשוות את האגדה על סיפור האהבים של אלגרה לתמונות וארשת פנים. היה נדמה לי כי כבר הכרתי את הסיפור הזה שנים קודם. הדבר הזכיר לי את דבריו של ג'ימי, הבעלים של הפונדק בשוק מחנה יהודה שהיה משוכנע כי זכר את פני חולפות בשוק, כאשר עבורי זו הייתה הפעם הראשונה. כשנבקע האור השקוף של ירושלים, השכינה משדרת את כל התדרים הקיימים. כל ההיסטוריה היא קו מישורי הצף מעל פני השטח. העיר הקוסמופוליטית היחידה שראו עיני. כולם מכירים את כולם גם אם מעולם לא ראו אותם קודם. לכן אתה נולד לתוך געגוע. אולי ובמקום בו נפתחים הלבבות ונפרשת בפניך אהבה טהורה, אז מטשטשים הצורות, תווי הפנים הופכים למשהו מוכר והאוניברסל עונד את אותה הבעה שלווה, חלומית של תת מודע קולקטיבי. בלילה כשתשכב לישון בגבעתיים. תעצום את העיניים ותחשוב על אהובתך. רק שאלה אחת תטריד את רוחך: איך יתכן כי למעלה מ- 2000 שנה וליבה עדיין שותת דם.