מי כאן האדון ?

"כשאני משתמש במילה," אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר."

"השאלה היא," אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים."

"השאלה היא," אמר המפטי דמפטי, "מי כאן האדון – זה הכול".

דיאלוג בין המפטי דמפטי לאליס , מתוך ספרו של לואיס קרול - "אליס בארץ המראה".

המפטי דמפטי הוא פילוסוף של מילים ושל מובנים. הוא מתייחס לשפה כאל משחק. שם ספרו של לואיס קרול "בארץ המראה", ממקם את דמויותיו במקום הטוב ביותר למבט, למשחק ולדיון פילוסופי – מבעד למראה.

ומי כאן האדון ?

צילום מצוין לפתוח בו ביקור בתערוכת הצילומים של אנג'ליקה שר (גלריה זימאק עד 27.10.2012 ), הוא הצילום הבבואתי הכפול בו השחקן סשה דמידוב מתבונן בתמיהה, התפעלות ועניין בדמות שהוא מגלם , דמותו של אד קינגסטון , שחקן נשי של דמויות נשים מהמאה ה- 17, המשתקפת מולו . דמות של שחקן, גבר-אישה, המגלם נשים בלבד, אותו מגלם סשה דמידוב בהצגה פרימדונה (תיאטרון גשר, בימים אלה). בעוד אד קינגסטון (הדמות התיאטרונית ) מתבונן בחזרה בדמידוב-השחקן המגלם אותו במבט רב משמעויות. מהצילום בו מתרחש מבט הדדי נרקיסיסטי זה בין השחקן לדמותו מרחפות תהיות רבות. בינן שאלתו של המפטי דמפטי , מי כאן האדון? השחקן, או אולי הדמות המגולמת.

במבטו המשתאה של סשה דמידוב בדמות שהוא מגלם , טבועה אולי גם השאלה – האם דמות נשית זאת אכן קיימת בי ? האם היא תיעלם בסוף ההצגה ? מעניין לחזור בעניין זה לדמויות אחרות בספרו של לואיס קרול. טווידל-דם וטווידל-די (האחים העגלגלים) הטוענים שהם ואליס קיימים למעשה רק בחלומו של המלך האדום, ולפיכך הם ייעלמו כשיתעורר. טענה זו תואמת את תפיסתו של הפילוסוף הבריטי ג'ורג' ברקלי, דבר שאינך רואה או חש אינו קיים. דברים קיימים רק כשאתה חש אותם. לפיכך יש להניח שהמהות הנשית שמגלם דמידוב ב"פרימדונה" תיעלם (אם יפסיק לחוש אותה).

מסע להיסטוריה של היופי

בזמן לימודיה האקדמאיים, כשחבריה מילצרו או עסקו בעבודות סטודנטיאליות מקובלות אחרות, אנג'ליקה שר היתה ברת מזל ולא היתה צריכה להתרחק מהסצנות התרבותיות הקלאסיות שליוו אותה מילדותה. עבודתה הסטודנטיאלית הייתה כקופאית של תיאטרון גשר בימיו הראשונים ממש, עבודה שאפשרה לה לצפות בהצגות וליהנות מהאווירה התיאטרלית. פרויקט הצילומים שערכה עם שחקני התיטרון היווה עבורה חזרה לסביבה אהובה ולמגרש מוכר.

אנג'ליקה המרבה לצלם בסגנון Tableau vivant, המשלב בין אמנות הצילום לאמנות הציור , פסעה אל תולדות היופי בהשראת ספרו של אומברטו אקו "תולדות היופי", ובסדרת צילומים זו היא שואבת השראה מתולדות האמנות ואף "מצטטת" מעבודותיהם של אמנים מהרנסנס ועד לתקופה הפוסט מודרנית.

בעבודותיה נמנעה שר מלהשתמש במחסני התלבושות ומאגר התפאורות של התיאטרון, אלא ייצגה כל תקופה עם אנשי התיאטרון תוך שימוש באמצעים צילומיים ובחירות בהעמדה, תאורה והבעה.

בדומה לאומברטו אקו בתולדות היופי שלו, עוקבת שר בעבודותיה אחר הטרנספורמציה שעבר מושג היופי מתקופה לתקופה. עבודות האמנות המוכרות מהתקופות השונות הן לעיתים עדות מרכזית לתפיסת היופי באותן תקופות. בעקבותיהן מדגימה שר את השינויים, שהתרחשו לאורך מאות שנים בתפיסה האסתטית, כאשר כל אחד מהמצולמים מייצג יופי שונה שבא לידי ביטוי בתקופה מסוימת בתולדות אמנות מהרנסנס ועד פוסט מודרניזם. השחקן סשה דמידוב צולם כאיש הרנסנס: אידיאל של אצילות, שניחן בהרמוניה פנימית. לנה קריינדלין, מנכ"ל תאטרון גשר, צולמה בסגנון פלמי: פנים בהירות בפרופיל על רקע כהה, שמדגישות ואצילות ועדינות נשית, אבל מעמעם את הממד האינדיבידואלי. אלון פרידמן מצולם בסגנון הבארוק, בצילומו בולט היחס האמביוולנטי בין עולמות הטבע והנפש, ושאילה ממוטיב הניגוד בין האור לצל של רמברנדט. נטשה מנור צולמה בסגנון הבארוק שהדגיש את חוסר השלמות והחיפוש העצמי. שאילה מטכניקת קיארוסקורו של קאראווג'ו, שיוצרת ניגוד חד בין אור וצל. לוסי דובינצ'יק צולמה בסגנון התקופה הרומנטיזם. האדם הוצג כבעל אישיות רוחנית, יצירתית ובעל יצרים ומצבי רוח עזים חזקים. ליליאן רות צולמה בסגנון האקספרסיוניזם, התצלום הדגיש מורכבות, דואליות ואמוציות חזקות. אפרת בן-צור צולמה בסגנון הפילם נואר ונראית כפאם פאטאל. התצלום מבטא קדרות, חרדה וחוסר שקט. נטע שפיגלמן צולמה בסגנון הפופ-ארט המאפיין בין השאר ניתוץ ערכים ושימוש ללא כללים והגבלה באמצעים וחומרים. הנרי דוד צולם בסגנון שחקן קולנוע אמריקאי המגלם את היופי הגברי.

סדרת הצילומים מהווה תוצאה של פרוייקט שנמשך לסרוגין במשך כשנה, ומוצג עתה בגלריה זימאק בככר המדינה, עד 26.10.2012 .