משפחת השכול בתערוכה "דיוקנאות קין"- ייצוג של האחר באמנות עכשווית
בגלרית האמנות של אונ' בן גוריון מוצגת בימים אלו תערוכת דיוקנאות קבוצתית בנושא "האחר". ההשראה לתערוכה היא דמותו של קין הנושא את אות הקלון על מצחו. התערוכה מרחיבה את ההקשר המקראי של אות הקלון וה"סימון" לנושאים של גזע דת מין ולאום דרך דמות הקורבן והמקרבן.
משתתפים: איל אדלר קלנר, ורד אהרונוביץ , גסטון צבי איצקוביץ , מיכה בר–עם , פאול גולדמן , קן גולדמן, נחמה גולן , חיה גרץ–רן , מיכאל דרוקס , אריק וייס,חאדר ושאח, דוד טרטקובר, נורית ירדן , ארז ישראלי , ורדי כהנא, שרה כץ , בועז לניר , ליאב מזרחי , מוטי מזרחי , אסי משולם , נתן נוחי , עדי נס , מיכאל סגן כהן , אסד עזי, מיכה קירשנר, מיקי קרצמן , ארנון רבין , אליסיה שחף.
אחת מהסדרות החשובות בתערוכה היא סדרת הציורים של שרה כץ "קשר דם". הסדרה הוזמנה לאחר שחלקה הוצג במוזיאון רמת גן בתערוכה "ההורים". "קשר דם" היא סדרת דיוקנאות של פעילי הארגון "פורום המשפחות השכולות" בו חברים ישראלים ופלסטינים שאיבדו את יקיריהם בסכסוך. רמי אלחנן אחד מהאבות השכולים מספר: "הבסיס לקשר הוא ההבנה, שמה שעובר על כולנו אין לו מילים. אין מילים היכולות לגשר בין מי שחווה אסון כה נורא לבין הזולת שאיננו יכול להתמודד עם עוצמתו. אני יודע איך עוברים ימיו ולילותיו של מי שאיבד את ילדו. על הבסיס הזה יכולים להיבנות גם חברות והערכה, כמו אלה שצמחו ביני ובין בסאם עראמין." יכולתה של שרה כץ להציג את פני ההורים והאחים כפנים המוחתמות בחותם השכול, מעין אות קין מגן ומסגיר המוטבע בהם, מעניקה לסדרה הזאת את עוצמתה.
פרופ' כהן שלו על הסדרה:" את סדרת הפנים בתערוכה הייתי מכנה "ציורי תקריב": יותר משהם מזכירים לי פורטרטים במובן הציורי הקלאסי, הם מזכירים צילומי תקריב בסרטי קולנוע (אני נזכר, בין השאר, ב"ז'אן ד'ארק" של דרייר, "פרסונה" של ברגמן). הפנים הממלאים את המסך עד להתפקע הם נטולי הקשר, מנותקים מזמן או מקום, ודווקא היעדר סימני ההקשר והסחות הדעת הם המאפשרים את החדירה לליבת הפנים באופן המזוקק והחשוף ביותר. כך הופך השכול בציורים של שרה לחוויה אוניברסאלית, הזונחת במפגיע את נקודת המבט הסוציו-פוליטית, את הנרטיב המפריד והמשסע.
מה שהכי תפס אותי ותבע את התייחסותי, הוא הניגוד החמקמק בין מה שיש בדיוקנאות האלו, עוצמה, ישירות, חישוף, הבעה נוקבת, נוכחות חזקה של פנים, לבין מה שאין, ל'חידת האינות', את הפנים הרבות של ההיעדר, שאותו הדמויות המצוירות מביעות מבפנים, ואני כצופה בהן, מרגיש מבחוץ. אני מגיע אליהן לא מוכן. השכול נמצא כל הזמן מסביבנו, אבל רק אצל מי שחווים אותו, לגביהן הוא נמצא בתוכן. הידע שלי את השכול מגיע בתיווך, של תרבות, של ריטואלים, של סיסמאות אפילו, והוא ידע של יד שנייה. אנחנו מדברים על השכול כחלק מהחיים שלנו כאן, אבל זה בדיוק מה שהשכול הוא לא. עד שלא חוויתי אותו בגופי ובנפשי הוא איננו חלק מהמציאות שלי. ויש גם משהו סוריאליסטי, מגוחך, בניסיון הדידקטי ללמוד משהו על השכול ממפגש עם אנשים שכולים.
הפנים האלו, וזה אחד הדברים הבולטים באופן מיידי, חורגות, פשוטו כמשמעו, פיזית ומטפורית, מהמסגרת. כשאני נדרש לחריגות אלו בהקשר של אובדן ושכול, עולה בדעתי הביטוי, שיש בו בשבילי משהו מצמרר, "משפחת השכול". יש כאן ניסיון תמים אולי, פתטי משהו, אולי איזו אשמה לא מודעת, בשימוש בביטוי הזה, כמו ניסיון להשיב את המשפחה למקום שהיא כבר לא יכולה להיות בו עוד. לשכול הרי אין משפחה, השכול עצמו הוא חורבן המשפחה, כמו שבניה הכירו אותה. וכמו המסגרת המשפחתית הנשברת, כך נשברות הפנים ונחתכת המסגרת.
ציורי התקריב של שרה מגדילים (ובמחשבה שנייה: מקטינים) לעשות: הפריים, המסגרת "חותכת בבשר החי" של הפנים. הם בקושי נדחסים אליה, גדולים מכלי הקיבול שאמור להכיל אותם – וגם זו עדות לצניעות של האמנית, להכנעה שבה היא מקבלת את הפרויקט שלה. ואולי הקצוות החתוכים, המסגרות השבורות, מכוונים אל מה שניבט אלי מתוכן (יותר אצל המבוגרים שבהם): פנים של אנשים שלמדו בייסורים רבים להישען בכאבם המתמשך לא רק על עצמם אלא על עצמיותם, שלמדו "לקחת אחריות" על אובדנם במובן העמוק ביותר, לא להתפלש או להתריס בו, להכחיש או להחצין בכעס, שלמדו לבקש לא רחמים, אלא קשב דק. כל אחד מהם מציג מופע אנושי ייחודי של שמירה עיקשת על צלם. עם זאת, אין בתצלומים חנפנות, גאולה, או פטרונות. הציירת משאירה אותם בזרותם, בודדים, שקועים בחייהם האחרים, לא קרובים. כמו אחרי איזה מפץ גדול, הקריסה של הדמות פנימה מאיימת להקריס אותי המתבונן פנימה אל תוכי, אל תוך פלא, פחות משהיא עושה זאת לאובייקט. זהו תהליך בולעני המקרב את בני דמות השכול אל הצופה בהם בתנועה דורסנית ובלתי נשלטת המבשרת את השכול הקרב והבלתי נמנע של המתבונן, עד להתכה גמורה בינו לבין מושא התבוננותו. המתבונן הופך בכך שלא בטובתו לסובייקט השכול."
אוצר: פרופ’ חיים מאור
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
