האמן, במובן הרומאנטי שלו, האמן בעל משיכת המכחול הייחודית, בעל הגניוס של העין, הוא מושא לגעגועים עבורינו, עבורינו הפוסטמודרנים. צוקי גרביאן מופיע בשדה האמנות הישראלי לא כאליק שנולד מן הים, כבוגר טרי מבתי הספר הנחשבים לאמנות המאייש מיידית את עמדת הכוכב, אלא כמי שעבר תהליך איטי והדרגתי של הבשלה ובמקביל תהליך איטי והדרגתי של התקבלות. העבודות שלו מדברות את ההבשלה הזאת, פותחות לדיון את ההתקבלות, הן עבודות על השאלה, מה עושה אדם שמצייר לצייר, איך זה שאמן נולד.
הוא בוחר לו מטאפורת על, מתוך המאגר הפוסטמודרני שאינו מבחין בין גבוה לנמוך: זוהי המטאפורה של ברוס לי הנלחם בשלבים מול מאסטרים שונים ומנצח אותם בסגנון שלהם. בדרך אל הלוחם ללא סגנון, בקומה העליונה ביותר. ברקע, אנחנו שומעים את מושג רצח האב הפרוידיאני: כשההגות של פרויד פסקה מלהיות פסיכולוגיה והפכה להיות פילוסופיה, היא התחילה להסביר לנו שאמן חייב לבצע רצח אב סמלי בשביל לבסס את הלגטמיות שלו. זה מהלך מוכר. אבל צוקי לא יוצא לקרב כאמן ישראלי, השבוי במיתוס המדרשה לאמנות בה למד, כי לנו אין מסורת, אנחנו חילוניים תל אביבים,תלמידיו של רפי. כי "מאחורי הציור שלנו, יש רק קיר", הוא מסמן רשימת חיסול בקנה מידה אחר לחלוטין: טיציאן קראווג'יו ולסקז ורמברנדט, הציירים שייצרו את דימוי הצייר שאנחנו מכירים היום. (האינטלקטואל, החתרן, הביקורתי). הוא אומנם נלחם עליהם בשדה הקרב של הדיקט:120 על 120 ס"מ של רפי לביא,ועוסק במלאכה האהובה כל כך על שונאי אמנות של חבלה ביצירות אמנות, אבל כמו פייר מנאר של בורחס, הוא קצת הופך להיות הם כשהוא מעתיק אותם, כמו זליג של וודי אלן, כמו "מיסטיק" מהאקס מן, גרביאן הוא אמן החש בבית בתולדות האמנות, הוא נכנס ויוצא מעורם של גדולי הציירים ונאבק בהם-כדי להציג בפנינו את עצמו. את זהותו המתקיימת כעימות מול אחרים.
ומנגד, הוא מראה לנו את עצמו כפעולות ציוריות: סדרת הדיוקנאות העצמאיים , עשויים משיכות מכחול עזות, קומפוזיציות צפופות, המזייפות גמגום (חלקם מצויירים ביד שמאל) המזייפת אקספרסיה, ג'סטות של ה "הירשברגים" כשהם מייצרים מההתבוננות שלהם בעייניים מצומצמות הפשטות-אלא שהוא מצייר לעיתים קרובות מזכרון, ולמעשה, מעמיד מולנו זהות המכילה את כל המרכיבים-חוץ מהאחד שהיינו רוצים.
אוצרת: ליאורה בלפורד
בית ST-ART הצדף 8, יפו
התערוכה תוצג עד ה12 לאפריל