בחיל ורעדה

התערוכה 'בחיל ורעדה' מציגה שתי אמניות העוקבות אחר ילדיהן במבט אימהי מתפלא ומשתאה, מבט רב רבדים המנסה שלא להפריע, לא לחדור את התום והטוהר, אלא ללוכדם ולהציגם במרחב הציורי.
דינה שנהב:
המשפחה, המהווה שדה של יחסים בין אישיים מורכבים, הופכת תחת מכחולה של דינה שנהב למקבץ פרטים יחידאיים, המקבלים כל אחד ואחת תשומת לב ויחס אישי מלא. כל אחד מהם זוהר לבדו, מפיץ אור וחום, מקרין תחושה שבירה, גלויה ומתמסרת של פתיחות ואמון אין סופי בעולם סביב. זהו עולם שאין לו ייצוג ברישומים עצמם אלא ברווח שבין הדיוקן והמרחב הציורי. רווח נוח, גמיש ונעים, המכונן את הרישום עצמו. עבודת הרישום מתחוללת ביד רגישה ובעדינות מרובה, יד המנסה לגעת- לא לגעת, לחשוף את החבוי מבעד לנראה, מבלי לקלקל את פריכותו של הרגע הזך והטהור, בו מבט אימהי עוטף באהבה עמוקה את הצאצא התמים וחסר ההגנות הניצב מולה.
מתבוננת משתאה, מלווה, עוקבת אחר עיני ילדיה (שתי בנות ובן), אורבת לרגע המיוחד בו יבזיק משהו שמעבר. את הרגע הזה היא לוכדת לכדי מבט המהווה שער כניסה פנימה, אל מעבר לייצוגי הפנים המחייכות, מרצינות או חולמות. שנהב מציגה את נושאי הרישומים– ילדיה, כמושאיהם. הם הגירוי לציור והם גם הסיבה וההצדקה. כל אחד מהם מוצג לבדו, ממלא את המרחב הציורי, ככוכב זוהר בשמי ליבה. הצופה מוזמן לשקוע/ לרחף /לצוף דרך תוואי העיניים הפקוחות לרווחה, לחוות את הקשר הבלתי אמצעי איתן ועם  מה שהן מייצגות. 'העיניים כראי הנפש' הוא ביטוי המבטא את תפקידן החשוב של העיניים, כמקיימות קשר ישיר וחושפני עם רחשי הלב, רגשות האדם, מצבו הנפשי, סקרנותו והתייחסותו למתרחש סביבו. העיניים קיבלו מאז ומתמיד ייצוג נרחב באמנות, וגם כאן בציוריה של שנהב, נדמה כי הן ליבת ההתרחשות הציורית.
הקווים העדינים ולובן הבד משחקים משחקי ילדות שובבים של איזון ושיווי משקל. רגע הצורה גוברת, ובמשנהו החלל הריק ממלא ותופס נפח. אם נאזין היטב, כמעט ונוכל לשמוע את בת צחוקם בקולות הרקע של הציור, צחוק ילדותי טהור, מתנגן ומתגלגל. 

מלי דה קאלו:
מלי דה קאלו מציירת את בני משפחתה. ילדתה הבכורה הבוגרת, בן זוגה, בנם וביתם. הרישומים כולם משרים תחושה  של פעילות, של התרחשות, של התרגשות אצורה. דה קאלו אינה משאירה אותם לבדם לרגע. בכל עת יימצאו יחדיו, או לחילופין הכתם האדום האקראי יארח להם לחברה, משפריץ עצמו על הרישום, מכסה ומגלה חליפות, מייצר לסירוגין שקט או תנודה. הכתם כמשל להתרחשות בלתי נשלטת בחיי משפחה, כפוטנציאל להפרעה, לפער בין היום-יומי לחריג.
הכתמיות האדומה מתנפנפת כוילון ברוח, עוטפת את האב וביתו לכדי חיבוק חם עד למיזוגם לדמות אחת ברכות אין קץ ("ללא כותרת": אב וביתו על הספה). כחלום המלווה את הילדה השקועה בשינה עמוקה- עוטף, מערבל ומנחם את שנתה. כפרץ של צחוק ושמחה ברישום המקבץ את ארבעתם למקשה אחת של קומפוזיציה משולשת, קלאסית, יציבה ובוטחת. הכתם הינו גם משתתף פעיל במשחקי הכדור בין שתי הבנות ומהדהד את צורתו בעיגולים אדומים ודינמיים. משרטט את מסלול מבטה של הבת האוחזת במצלמה, דרוכה ומוכנה ללכוד את הפריים הבא. הרישום נעשה בשכבות ומייצר ניראות מרובדת של הפער הקיים בין הגלוי לנסתר, של דבר מה עמוק ביחסים בין בני המשפחה שאינו מתברר ומזדכך, שנותר מרומז.
יצר המציצנות עולה וכובש את הצופה. מהם היחסים בין בני המשפחה? האם הנגלה על פני השטח מכסה על מורכבויות עמוקות ונעלמות מעינינו? האם הענקת הכותרת "משפחה" למקבץ האנשים המסוים הזה מאיר אותם באור מיוחד? מהו התא המשפחתי עבורנו?
הציורים נותרים פרומים, אינם מספקים תשובות לתהיות שהם עצמם מעלים, ובזה כוחם.

לפרטים נוספים אלה איתן יחצ 03.6041114

בית תמי, גינת שינקין ברחוב בעלי המלאכה 16.