האחרים
את תחילת דרכה עשתה איוון בלימודי ארכיטקטורה ולאחר מכן עבדה כמעצבת גרפית. היום בגיל 61 איוון הלמריך היא אמנית צעירה. זוהי תערוכת היחיד השלישית שלה בשלוש השנים האחרונות. איוון היא לא אמנית צעירה במובן הסטנדרטי. היא מציירת כבר שנים רבות, אולם לאחרונה חל שינוי באופן עבודתה ובהתייחסותה לציור, לאמנות ולחיים. תערוכה זו מנסה לבחון את תמצית השינוי, דרך ההסתכלות של איוון באחרים.
עבודות השמן המוצגות מבוססות ברובן על רישומי עיפרון שנעשו בחוץ, אך במעבר אל הסטודיו משהו משתבש. בתוך הבית/סטודיו המכוניות מאבדות את הצמיגים, בני האדם חסרים איברים, או לחילופין מתאחדים עם צלליהם. מהמרי הלוטו של ואן גוך, אצל איוון, הופכים להמון חסר דעת בתור למקדונלדס, הנדחס כצאן בדרך אל הטבח, ו.."אוהב את זה".
בעבודה צומת אין בכוונת המכוניות להגיע למקום כלשהו, אלא הן מרחפות כמו מכוח אינרציה מסוימת. למעשה ניתן לחשוב עליהן כמו מכוניות בסרטי מדע בדיוני עתידניים לכאורה. שטח המחקר של איוון נע מן העיר התחתית של חיפה ועד להדר עליון. שכונות קשות, מרגשות ציורית וחברתית ובעלות הון אנושי עשיר ומורכב. כחוקרת, המבט של איוון נקי ממעשיות, אינו מחפש כוונה במתרחש אלא בודק את ההתרחשות בלבד.
ניתן להשוות את מושאי המחקר: המכוניות, הולכי הרגל, הילדים בבית הספר, למולקולות הנעות בתוך החומר. זה מזכיר לי את עבודותיה של מיכל רובנר והתחושה הסופית שעולה מהן של "כך צריך להיות".
הסריקה של איוון את היחסים של האדם בחברה ובמרחב לא מותירה מקום לביקורת; האלימות, התחרות, היצרים, כולם מקבלים אור שווה ואחיד. אותו דיוק אנליטי שמופנה כלפי טונים צבעוניים שונים בקיר בטון, יופנה כלפי דמויות אנושיות. אני נוטה להאמין שקיימת חמלה בהסתכלות של איוון - "עד עכשיו ברחתי מאנשים. עכשיו התחלתי להתמודד איתם" - היא גם חלק מהאחרים; עצם התיעוד וההתבוננות בעולם דרך הציור, כמוהו כלקיחת חלק במשחק החברה הגדול. כמו בכל משחק יש כאן הומור לצד קצב. אוטומטיות לצד מקריות.
אני ואיוון נפגשות פעמים בשבוע לציור פורטרט.
אתמול בערב היא אמרה את המשפט הבא: "הציור שלי הפך להיות משחק פינג פונג בין התבוננות במציאות - פעם ברישום, פעם מצילום ולפעמים סקיצות פשוטות - לבין הזיכרון. בשלב מסוים כל זה לא מעניין אותי, רק הציור עצמו."