בגלריה הקיבוץ נפתחות שתי תערוכות חדשות - אורלי סבר ב"יחידות" וצור ברק ב"נוף תחום"

שתי התערוכות החדשות "נוף תחום" ו"יחידות" מקיימות ביניהן קשרי גומלין, גם אם אינן מתכוונות לכך: שתיהן מתייחסות למקום, מדגישות את הירידה למרתף האטום של "גלריה הקיבוץ". העבודות מקבלות עומק ומשמעות נוספים דרך עבודה עם מבנה הגלריה עצמו.
צור ברק ואורלי סבר, שניהם נולדו ובגרו בקיבוץ – מציאות המקרינה על עשייתם האמנותית בכלל ובתערוכה זו בפרט.
צור ברק, אדריכל, מטפל גם כאן בחלל האדריכלי של הגלריה כ"נוף תחום", מתייחס ומטפל במרכיבים האדריכליים של המבנה עצמו ו"פורץ" ממנו לשדה האמנותי. צור יוצר בתוך גבולות החלל של הגלריה - קירות ורצפה, מרחב נופי פתוח. הגבולות הללו בעבודתו הופכים להיות נקודת יציאה אל מרחב חדש.
אורלי סבר, אמנית, 'זולגת' מן האמנות לאדריכלות ומביאה הפעם לגלריה "יחידות", מבנים, שבאמצעות עיצובן האטום ומערכת היחסים ביניהן תדבר את דיבורה האמנותי.

בתערוכתו של צור ברק "נוף תחום" יהיה חלל הגלריה הפנימי לבן וריק. צור מדגיש את הגלריה כ"קובייה לבנה" על ידי הלבנה של דופנותיה וריקון תכולתה. בדפנות אלו הוא מטפל על ידי יצירה והדגשה של שכבות נוספות. את הרצפה הוא מגביה ב- 12 ס"מ, באמצעות פלטות ליציקת בטון, בקיר המרכזי הוא בונה קיר גבס "סטנדרטי" וחורץ בו חריץ אופקי. את קיר הגלריה הארוך אשר כוסה בשנים האחרונות על ידי קיר גבס מפאת הלחות והפטריות שנוצרו בו הוא יחשוף. הקיר הקיים, הלח, ייצבע בחומר לבן וגמיש המאפשר קילוף 40 שנה של שכבות צבע שנוספו לאחר כל תערוכה. באחת מהן, לפני כשלושים שנה, הייתה תלויה תערוכה הנוגעת לילדותו.
החריץ האופקי בקיר הגבס, הקילופים שבקיר הלח והחריצים שהתהוו בין הפלטות של הרצפה החדשה, כל אלה מכוונים את מבט הצופה להצצה. ההצצה תגלה מרחבים חדשים, אליהם מכוון האמן באמצעות מראות ששתל, חלקן באופן סמוי. המראות מסיטות את המבט אל תוך הקירות
והרצפה. באקט זה ממיר צור את המישוריות והסופיות של המשטחים (ריצפה, תקרה, קיר)

במרחבים נופיים אשר מתהווים בתוך המשטחים עצמם. העבודה משאירה את המישור כמישור אך
מחלצת ממנו חוויה מרחבית, נופית, המאפשרת לצופה לחוות את שני המרכיבים הללו בעת ובעונה אחת. כך למשל יתגלה צמר הסלעים שבקיר הגבס, דרך החריץ האופקי, כמרחב מפתיע של שדות צהובים. מבעד לקילופי הקיר הישן יכול הצופה לראות את עצמו, כאילו הוא ניצב בשדה אינסופי. באמצעות המבטים אליהם מכוון ברק בדרכים פשוטות, הוא פותח למעשה מודעות חדשה לחלל היומיומי בו אנו חיים ולשאלות על מרכיבי היסוד שלו: אור, חומר וחלל. הוא בוחן את המבנה האדריכלי כמעשה של חסימה ופריצה. הוא מתכתב עם הדרך שבה אמנות פלסטית רואה קירות כהזדמנות להביא לחלל ערכים נוספים, פיוטיים, כפי שרק אמנות יכולה לעשות, אך להיות גם תשובה להעדר חלון בכוונו לנוף אמיתי אחר שמעבר לו.

אורלי סבר תציג בחלל הכניסה לגלריה מספר מקבצים פיסוליים, הערוכים בגובה עין אחיד, על מדפיMDF   שעומקם 35 ס"מ, אורכם בין 40 ל- 80 ס"מ. המקבצים בנויים מיחידות, אותן יצקה בגבס – קוביות בגדלים שבין 20 /15/20 -  20/40 ס"מ, מלבניות, טרפזיות, וכן עמודים עגולים או מרובעים, בגוונים שבין לבן לחום בהיר. המבנים עשויים במכוון באופן מגושם, נראים כאילו הם רוצים לשקוע אל בסיסם, או להתפקע ולפרוץ את המעטפת שלהם.
המבנים מתייחסים בחלקם לסביבה מסוימת, אם זה מבנים של ראשית ההתיישבות הקיבוצית, כמו חדר (שהוא בית מאוד בסיסי), רכבת (מבנה לכמה בתים מחוברים), מגדל מים, מגדל צפייה או שמירה, או סילו. יש גם הרבה מקלטים אטומים, מלאים עד אפס מקום. חלק אחר של המבנים מתייחס לצורות בסיסיות של ארכיטקטורה, כמו מלבן, עמוד או גליל, טרפז ועוד. הן נראות מופשטות יותר, אך עדיין מתקיימות בין מבנה לבין צורה פיסולית/הנדסית.
לחלקן הגדול של היחידות הללו יש חלונות, המאפשרים כביכול הצצה פנימה, אך למעשה מובילים את המבט החוצה. בכך הם חושפים את אטימות המבנה, שנותר כמו מבצר או מקלט לא חדיר.  במקום זה הופכים החלונות לזוג עיניים בוהות, שלפעמים נראות כמו חרירי ירי, שצופים בצופה במבט ריק, "מושפל לפעמים, כמי שלא קיים את ההבטחה הטמונה בו", אומרת האמנית.
הצופה בעבודה מסתובב בין היחידות והופך להיות נצפה במקום צופה. ניסיונותיו להתבונן פנימה נאטמים בחומר, או ממשיכים הלאה ללא מענה.
"היחידות האלו מתכתבות עם מבנים קיימים ועם ארכיטקטורה ישנה, לא מבנים חדשים ומתוחכמים, ולפעמים הן רק יחידות אטומות של חומר, בלי ייעוד. המבנים נראים קצת כפיסחים, כושלים, הם לא מושלמים, מעין הבטחה לא ממומשת, והם גם צורות בסיסיות, כמעט גיאומטריות, שמאוד מנסות להיות בסדר אבל לא ממש מצליחות, נכשלות ומציעות את הכישלון ואת הקריסה, או את ההשתדלות כאופציה חלופית", אומרת האמנית.

התערוכות מתחברות למאגר התחושות, הדימויים והחוויות של שני האמנים כילדים בקיבוץ. אצל צור ברק עוברת הילדות גם דרך "גלריה הקיבוץ": בהיותו ילד עזר ברק לאמו האמנית אופירה ברק לצבוע שדה חום בציור רחב ממדים, אותו הם תלו יחד על קיר הגלריה. הפעם יקלף ברק את הקיר הזה, כדי לחשוף ולגעת בעקבות ילדותו.
 
 יעל קיני, ינואר 2012

הפתיחה ביום חמישי, 12.1.12 בשעה 20:00

נעילה: 10.2.12

שיח גלריה עם האמנים ואוצרת התערוכה יעל קיני:
בשישי, 20.1.12, 12:00  ובשישי, 10.2.12, 12:00

 לפרטים נוספים: גלריה הקיבוץ, טל': 03-5232533