תצלומיו של גסטון איצקוביץ מן השנים האחרונות מתגבשים לכדי קבוצת עבודות בעלת אמירה ייחודית ומרתקת, המבטאת קול יוצא דופן בסצנת הצילום המקומית.

התצלומים המוצגים בתערוכה זו מצטיינים בהתבוננות הקשובה ל"מקום" ובבירור רכיבים של זהות ומעידים על קול ייחודי, מופנם אך מדויק, תוך שהם מצטברים לכדי מכלול מעמיק ובעל משמעות. במהלך שיטוטיו, מצלמתו של איצקוביץ נמשכת אל סימנים בדרך ופונה פעמים רבות כלפי מטה, אל האדמה. מבטו לוכד מראות ועקבות כגשש, דווקא לאחר זמן ההתרחשות )שהייתה, מן הסתם, דרמטית יותר). מהלך זה מתעד את תהליך היצירה עצמו ומכוון לבירור הגדרות של זיכרון, של היסטוריה ושל תרבות הנחשפות דרכו.

ניתן לדמות את חקירתו האמנותית לעבודתו של ארכיאולוג, המפענח את מושא חקירתו ומנסח באמצעותה את הטיפולוגיה הפואטית של המקום. בד בבד, עבודתו של איצקוביץ היא חלק בלתי נפרד ממכלול ההתייחסויות לנוף בצילום הישראלי העכשווי, ומבטו מצליח ליצור בידול מהדימוי הפוטו־ג'ורנליסטי המוכר ועדיין לגעת בסוגיות פוליטיות טעונות במקומותינו.

תצלומיו מאירים באור חדש את הנושאים אותם הוא בוחן וחושפים את מורכבותם האסתטית, הפוליטית והרגשית. הוא מקפיד לשלב זוויות צילום שונות ונמנע מנוסחה שיטתית מלבד עקרון ההימנעות ושמירת המרחק הניכר מפרטים מוכרים או סמליים במובהק. הוא מוסיף ממד אנושי בן־זמננו לנושא שמקפל בתוכו שכבות רבות ומרובדות של טופוגרפיה והיסטוריה ומצליח לדון בתקופות מקראיות, בכיבושים עתיקים ובשרידים ארכיאולוגיים של בית ראשון ושני ושל בית שלישי ומסוכסך, בלי לחשוף בתצלום את זהות האתר המסוים או המצולמים שחלפו בו - כעוברי אורח או כנערים שהחפירות הארכיאולוגיות הן גם מגרש המשחקים או החצר האחורית של ילדותם.

ברוב העבודות המבט הוא על טבע או על נוף דומם ולא על התרחשות אנושית. יתרה מזאת, ההתמקדות בשרידים ובשאריות, בסימנים של תרבויות קודמות ובנוף היסטורי, מניבה, כמובן, דיון בנצחיות או לפחות באיטיות האבולוציה של הנוף. בדיון המרובד, כמו פני השטח, מוסיף איצקוביץ שכבות לא סדורות לטופוגרפיה של השיח הביקורתי ומעיר הערת שוליים דרמטית בנוגע ליכולתה של אסתטיקה( מינימליסטית ככל שתהיה )לתמצת למצב טופוגרפי – לדרגה אפס של הנוף, לשכבת פני השטח, לריקון המטען הרגשי והסמלי. גישתו של איצקוביץ מבקשת לשלב, ללא היררכיה, בין קודש לחול, ולהציב את הרוחני לצד החילוני בנקודת אפס שהיא מחוץ לזמן ההיסטורי והכרונולוגי; נקודה שאינה על ציר הזמן כשם ששנת אפס אינה קיימת במניין השנים המקובל.

תערוכת הצילום החדשה של פרס קונסטנטינר במוזיאון תל אביב לאמנות מציגה שתי אמניות העוסקות בגבולות של מדיום הצילום. הצילום כמדיום המייצג את המציאות האובייקטיבית מקבל פרשנות אחרת בתערוכה זו המערערת על המקום של הצילום לייצוג ונעה במתח בין מציאות לאשלייה.

פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי לשנת 2011 הוענק לעילית אזולאי (נ. 1972) ולליאת אלבלינג (נ. 1980). האמניות מייצגות בעבודתן מגמה חשובה שבזמן האחרון ניכרת בצילום הישראלי ובמרכזה דיון מחודש בראייה, בזיכרון ובתיעוד מתוך שימוש בעיבודים, בהדמיות ובהרכבות שמקורם בצילום ישיר, אך הם מתרחקים ממנו ליצירת סביבות פרדוקסאליות.

עילית אזולאי יוצרת בעבודותיה סביבה מבוימת בעלת חזות טיפולוגית חקרנית ועם זאת בדויה וחידתית. כמחקר ארכיאולוגי הממיין ומקטלג ממצאים מן העבר, היא מלקטת שרידים של ההווה ומפעילה עליהם חוקיות ברורה של מבט ותנאי צילום ומרכיבה מרחב פיקטוריאלי רציף אך חסר פשר נושאי. החלל המתקבל בתצלום הסופי חותר תחת ההיגיון המרחבי של הראייה החושית, ייצוגה הצילומי ופרשנותם (הן של המבט והן של התצלום) באמצעות המוח האנושי, כלומר בכלים הכרתיים.

ליאת אלבלינג מייצרת בעבודותיה שיבוש מרחבי מדוד ומוקפד המדגיש את המתח שבין נִראות ובין תבניות ראייה, בין הכרה ובין תפיסה חזותית ובין צילום לזיכרון. היא מצלמת מבנים אדריכליים, נופים או מצבים בין־אישיים ובתהליכי העיבוד מסירה, מוסיפה ומשנה בהם פרטים משמעותיים. האשליה הצילומית הנוצ

רת שומרת לכאורה על עקרונות הסדר החזותיים של חומר הגלם המקורי, אך מטילה ספק בתכניו הבסיסיים ובאיכותו הפונקציונאלית או מנטרלת אותם.

בתחילת נובמבר 2011 נפתח למוזיאון תל אביב אגף חדש על שם שמואל והרטה עמיר בתכנונו של האדריכל פרסטון סקוט כהן. החלל החדש כולל 11 גלריות חדשות ומשתרע על שטח של 18,500 מ"ר.
לאורך חודש נובמבר הכניסה תיהיה חינם לתושבי תל אביב בהצגת תעודת תושב