ב-27 לאוקטובר מקימה חוה ראוכר מיצב פסלים גדול בחלל העליון של בית האמנים בתל אביב. חוה ראוכר עסקה גם בעבר בדימויים חושפניים, בעיקר בדימויי נשים .
באמצעות דימוייה חקרה חוה ראוכר בתערוכותיה הקודמות שאלות הקשורות לצווים חברתיים נוקשים , ועל האפשרות או חוסר האפשרות של האשה לבחור. בנושאים אלה עסקה חוה גם בסדרה "נערות לוח שנה" . ציורי נשים מבוגרות בתנועות פתייניות, ובציור של הנערה האנורקטית. אילו ציורים ששואלים שאלות על מוסכמות חברתיות שיוצרות דימויי גוף בלתי אפשריים. על חוסר היכולת לקבל את הגוף המזדקן, ואת הגוף חסר הפרופורציות ה"אידיאליות". צווים חברתיים שמובילים נערות רבות לאנורקסיה, ונורמות חברתיות שרואות בצורה החיצונית של האשה את התוכן העיקרי שלה.
בתערוכה החדשה לאמנית חוה ראוכר: "כיכר העיר" מציבה חוה בבית האמנים בתל אביב (27.10.2011-20.11.2011)עשרות פסלים של דמויות אדם בעירום מלא המוצבות בכיכר העיר.
לאחר התערוכות הפרובוקטיביות שהציגה בעבר "נערות לוח שנה" (2005) עליה הטילה עיריית תל-אביב צנזורה ובקשה להורידה. "אמהות קדושות" (2010 ו-2007) על אלימות נגד נשים, ן"מעבר לכביש" [2005] על סחר בנשים, חוזרת האמנית חוה ראוכר עם תערוכה לא פחות מפתיעה המציבה במרכזה עשרות דמויות עירומות מתגודדות יחד בכיכר עיר דמיונית, אל זמנית. העירום מטופל בתערוכה כמצב קיומי, וחף מכל רמז אירוטי. "רמזים אירוטיים", אומרת האמנית חוה ראוכר, "הם בעיני המתבונן. הדמויות בתערוכה מתכנסות בציפייה למשהו חשוב שעתיד לקרות אבל לא ברור מה. גם כיכר העיר בה הן מוצבות היא מדומה, ובכך יוצאת הכיכר מההקשר האורבאני שלה". "הארוטיקה של האדם העירום איננה לב העניין במיצב הזה" כותב ליאב מזרחי בטקסט הנלווה לתערוכה, "הדמויות הן מכרים, חברים ומשפחה של ראוכר. הם מוזמנים לסטודיו להיות עם האמנית. אך שהות ארוכה בסטודיו מעבירה בעיקר מבט אקסיסטנציאלי שלה על המודלים, מבט זה מחבר את המיצב הזה לפסליו של אלברטו ג'קומטי", ומוסיף: "גם אצל ג'קומטי וגם אצל ראוכר יש דממה עיקשת, וקיים פער בין המודל החי לחומר הנראה במציאות. אצל שניהם יש מראה של עקרות, ועם זאת תשוקה אובססיבית להביא את האדם למצב קיומי אוטופי. אצל ג'קומטי האדם הוא רק פיגורה סכמטית, אצל ראוכר הוא רפליקה משובשת". עוד מעלה ליאב מזרחי נקודה אקטואלית חשובה: "התגודדות הפסלים במרחב, טשטוש הזהות ואי היכולת לקרוא את הדמויות האלה עקב העירום וניקיון הגוף מהדהדים על רקע הארועים האחרונים בישראל. כולם רוצים צדק חברתי. התארגנות פוליטית ללא הבדלים של גזע, צבע ומין. כולם באים אל כיכר העיר להפגין", הוא מתייחס לדמות אשה מיוחדת בתוך ההמון "ידיה מורמות לצדדים כמבקשת לגונן על השאר, אך כפות ידיה שמוטות ורפויות כמי שמבקשת גם להתמסר לגורלה". הפסלים הם יציקות אלומיניום בטכניקת השעווה הנעלמת. לאחר שהיציקה נשלמת, האמנית צובעת, ומציירת, על היציקה : עור, ורידים, שיער, מרקם וטקסטורה כמו היו דיוקנאות על בד מתוח. אומרת האמנית "לשים צבע על פסל הוא סוג של הפרעה. הפסל מתנגד. הוא לא רוצה להיות ציור. היה מאבק לא קל, הדרך היחידה שהייתה לי להחיות את הפסל, הייתה באמצעות הציור. אני באה מהציור ובסופו של דבר, אני תמיד חוזרת אליו".
לפרטים נוספים על האמנית לחץ כאן